חזרה לעמוד הקודם

פרטיות ילדים

"A child born today will grow up with no conception of privacy at all. They’ll never know what it means to have a private moment to themselves, an unrecorded, unanalyzed thought. That’s a problem because privacy matters. Privacy is what allows us to determine who we are, and who we want to be"

Edward Snowden 2013

הגנה על פרטיות ילדים – המסגרת המשפטית

בכל הנוגע לסוגית פרטיות במידע על אודות ילדים, בכלל וברשת בפרט – החוק הישראלי נעדר הסדר כולל וייחודי בעניין זה. החקיקה הישראלית מתייחסת למקרים הניתנים להגדרה כ"מקרי קצה" (כמו לדוגמה איסור פרסום שמו של קטין החשוד בפלילים או איסור הפצת תמונות עירום של ילדים מעל גיל 5), אך שותקת ביחס לשימוש "רגיל" ויומיומי במידע על אודות ילדים. משמעות הדבר הינה שסוגית פרטיות במידע על אודות ילדים, לרבות פרטיות ילדים ברשת, מושתת למעשה על הוראותיו הכלליות של חוק הגנת הפרטיות, התקנות שהותקנו מכוחו והעקרונות העומדים בבסיסו. הסדרים ספציפיים העוסקים בפרטיות מידע על אודות ילדים ברשת (כדוגמת חוזרי מנכ"ל של משרד החינוך) מבוססים אפוא בעיקר על מסגרת משפטית זו.

נקודה חשובה נוספת שיש להתייחס אליה הנה, כי לא ניתן להבין את סוגית פרטיותם של ילדים ללא הבנת המסגרת המשפטית בין קטינים להוריהם ומידת השפעתה על הסוגיה. קטינים עד גיל 18 מצויים ככלל תחת אחריות הוריהם, הנחשבים האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם. מתוך כך, הורים מוסמכים לקבל החלטות בנוגע לילדיהם, לרבות כאלו העלולות להשפיע על זכויותיהם וחובותיהם, ועל אופן מימוש זכויות אלו. סמכות זו קבועה בסעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית, התשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות המשפטית"), שקובע שעל הורים מוטלת החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין.

כאמור, הדין הישראלי בכלל וחוק הכשרות בפרט מעניקים להורים אוטונומיה רחבה מאד בכל הנוגע לחינוך ילדיהם. בכל הנוגע לפרטיות ילדים – משמעות הדבר היא שהורים מוסמכים להסכים כמעט לכל פעולה העשויה לפגוע בפרטיותם ילדיהם, והתערבות המדינה תיעשה רק בנסיבות קיצוניות, בהן הורים מתנהגים שלא כפי ש"הורים מסורים" היו מתנהגים באותן נסיבות ו/או כאשר מדובר בהורה אשר התכוון לפגוע בילדו. בשל כך, המדינה, ככלל, אינה מגבילה הורים המסכימים להפצת תמונות ילדיהם ברשתות החברתיות, להשתתפות ילדיהם בפרסומות/תוכניות מציאות, העוקבים אחר פעילות ילדיהם ברשת או המעבירים מידע אודותיהם לגורמים שלישיים, וזאת חרף הפגיעה הקשה בפרטיות הילדים העלולה להיגרם כתוצאה מפעולות אלו.

על-פי כללי המשפט הישראלי, קטין הוא אדם שטרם מלאו לו שמונה עשרה שנה. הזכות לפרטיות של קטינים במשפט הישראלי אינה מוסדרת תחת חוק ייעודי אחד, אלא נובעת מארבעה מקורות שונים: האחד, כללי המשפט הבין-לאומי; השני, הוראות הדין החוקתיות החלות על הציבור, ובכלל זה גם על קטינים; השלישי, החקיקה "הרגילה" העוסקת בזכות לפרטיות ואשר אינה מוגבלת בגיל, ומכאן חלה גם על קטינים; הרביעי, הוראות דין והסדרים ספציפיים הנוגעים לזכות לפרטיות של קטינים בתחומי חיים שונים.
במישור הבין-לאומי, סעיף 16 לאמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, עליה חתומה ישראל, קובע מפורשות כי ילד לא יהא נתון להתערבות שרירותית או בלתי חוקית בפרטיותו, משפחתו, ביתו, או תכתובתו, ואף לא לפגיעות שלא כחוק בכבודו ובשמו הטוב. סעיף זה קובע גם כי ילדים זכאים להגנת החקיקה במדינות החתומות על האמנה, כנגד התערבויות או פגיעות שכאלו. אמנה זו מהווה מקור פרשני במשפט הישראלי.
הזכות החוקתית לפרטיות עומדת לילדים במשפט הישראלי מכוח הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 7 לחוק היסוד קובע בצורה מפורשת כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו." סעיף זה, בדומה לכלל הוראותיו של חוק היסוד, חל גם על קטינים, וזאת מהטעם שלזכויות המנויות בו אין מגבלת גיל.
הזכות לפרטיות עומדת לקטינים במשפט הישראלי גם מכוח חקיקה "רגילה" וכללית, אך לא קיימת התייחסות מיוחדת לקטינים. יחד עם זאת, למרות שהוראות הדין אינן מתייחסות מפורשות לזכותם לפרטיות של קטינים ולמעמדה, נראה כי התפיסה המשפטית הכללית מכירה בצורך להעניק לילדים, ולמידע על אודותיהם, התייחסות והגנה משמעותית יותר מזו הניתנת לבגירים.

לסיכום, הזכות לפרטיות של קטינים מוסדרת בהוראות דין רבות. חרף כך, סוגית פרטיות מידע על אודות קטינים מושתתת על הוראותיו הכלליות של חוק הגנת הפרטיות והעקרונות הנובעים מהן.

מצב זה, בשילוב הוראות חוק הכשרות המשפטית, המסדירות את מערכת היחסים הכללית בין הורים לילדים, יוצרים מסגרת משפטית חסרה:
דיני הפרטיות בישראל אינם מתייחסים למערכת היחסים הייחודית בין הורים לילדיהם, לפערי הכוחות ביניהם ולהשפעה של פערים אלו על סוגיות ההסכמה לוויתור על פרטיות קטינים. דינים אלו אינם קובעים באופן ברור מתי הסכמה לוויתור על פרטיותו של קטין אמורה להינתן על-ידי הוריו, מתי הסכמה שכזו צריכה להיות תואמת לרצון הקטין, והם אינם כוללים מנגנונים המאפשרים לקטינים לחזור מהסכמה שכזו, שניתנה בשלב מוקדם יותר על-ידי הוריהם.
לאור האמור, בניגוד לעיקרון הקבוע בחוק הגנת הפרטיות לפיו ככלל יש לקבל את הסכמתו של אדם לפעולה הפוגעת בפרטיותו, בכל הנוגע לפעולות העלולות לפגוע בפרטיותו של קטין – במרבית המקרים ההסכמה אינה נדרשת מהקטין אלא מהוריו. במובן זה, להורים עומדת הסמכות על-פי דין להתיר שימוש במידע על אודות ילדם, לקבוע כללים ביחס לשימוש זה ולהגבילו, או לסרב לו.

יצוין כי בעבר נעשו ניסיונות שונים להסדיר משפטית את נושא ההגנה על פרטיות ילדים (באופן מלא או חלקי), שהסתיימו ללא הצלחה.

תפקיד הפרטיות בחיי צעירים

מחקרים אמפיריים מעידים באופן מובהק כי קטינים, ובמיוחד בני-נוער, מבקשים פרטיות ואף פועלים בצורות שונות על מנת להגן עליה, גם אם היא שונה בתכניה מהפרטיות כפי שהיא נתפסת על ידי בגירים, וכפי שבגירים מבקשים לעצמם.

אחד התהליכים המרכזיים המתרחשים בתקופת הילדות הינו תהליך חיפוש הזהות של הילד. הפסיכולוג ההתפתחותי ז'אן פיאז'ה (Piaget), אחד החוקרים המרכזיים בתחום התפתחות הילד, טען כי במהלך גיל ההתבגרות מתעצבת ומתהווה אישיותו של האדם. אריק אריקסון (Erikson), מפתח תאוריית השלבים הפסיכו-חברתית, טען כי בגיל ההתבגרות מתגבשת זהותו של המתבגר, לרבות זהותו המינית, וכי כישלון הליך זה עשוי להיות הרסני לעתידו.

לשם התפתחות הזהות והאישיות זקוקים ילדים, ובעיקר בני-נוער, למרחב פרטי ואישי. מעבר לכך – יצירת זהות אופטימלית נובעת מתוך הזדמנויות להתנסות בתפקידים חדשים, גם בדמיון וגם במציאות. פרטיות היא, במובנים רבים, הכלי המרכזי המאפשר לקטינים, ובעיקר לבני-נוער, ליצור לעצמם מרחב אישי, להתבודד ולהציב גבולות בפני החברה בהתאם לרצונם.
ברור אפוא לחלוטין כי פרטיות משרתת צורך התפתחותי של מתבגרים. ללא מרחב פרטי (פיזי או וירטואלי) בו ירגישו בני-נוער כי הם יכולים להיחשף ללא עיניהם הבוחנת של הוריהם, יתקשו מתבגרים לפתח קשרים אינטימיים עם חבריהם.
היבט חשוב נוסף קשור לאמון, הנחשב כרכיב מהותי לטיפוח שליטה עצמית והתפתחות בריאה אצל ילדים. מעקב ופיקוח הדוקים מידי, של הורים או של רשויות המדינה, עלולים לפגוע בהתפתחותם התקינה של קטינים.

OVERSHARE – האם נדרשת הגנה ייחודית על פרטיות ילדים?

טענה נפוצה היא שלאור כך שקטינים רבים נוהגים לחשוף ברשתות החברתיות מידע אישי הנוגע אליהם, כגון תמונות אישיות ופרטים אינטימיים, כי לקטינים לא אכפת למעשה מפרטיות. אולם, טענות אלה נבדקו אמפירית ונמצא שהן שגויות.
כך למשל, דנה בויד (boyd), שחקרה עמדותיהם של בני נוער אמריקנים בנושא פרטיות ברשת, מצאה שהפרטיות עדיין מהווה ערך מרכזי בחייהם, והם מחפשים כל הזמן דרכים חדשות להשיג פרטיות ברשתות החברתיות. Livingstone מצאה במחקריה שקטינים בהחלט מבקשים פרטיות, ושהם יעשו שימוש במרחב הפרטי שלהם ברשת על מנת להתנסות בזהויות אחרות, לפנות לייעוץ בעניינים אינטימיים, ובעיקר לתקשר עם אנשים שונים ללא הפרעה ופיקוח.
סקר שנערך בקרב 1,428 בני-נוער משש מדינות שונות (כולל ישראל) מצא שבני-נוער מעריכים את פרטיותם ושהם לא יהססו להתנגד ולפעול באופן אקטיבי כנגד תאגידים (online corporation) המבקשים להעביר מידע הנוגע אליהם לגורמים שלישיים. מחקר אחר שנערך באונ' הווארד מעיד על רצונם של קטינים לשמור על פרטיותם נערך בקרב בני-נוער חולים (גילאי 18-12). מחקר זה מצא כי למרות שבני הנוער הנחקרים משתמשים ב"פייסבוק" באופן תדיר, רובם המכריע לא חשפו את מצבם הבריאותי במסגרת זו, וכי לבני הנוער הנחקרים היה חשוב לשלוט על האופן שבו הם מציגים את עצמם ברשת החברתית.
אישוש לצורך של ילדים בפרטיות ברשת עולה גם מתוך מחקר שבחן את היחס של הורים וילדים לטכנולוגיה. במחקר זה נמצא כי ילדים רבים הביעו תסכול רב מכך שהוריהם חושפים יתר על המידה (overshare) מידע על אודותיהם ברשת, וזאת מבלי לקבל את הסכמתם המפורשת לכך.

הסדרת הנושא וקביעת כללים ייחודיים הנוגעים להגנה על מידע הנוגע לילדים נובעות בראש ובראשונה מהצורך להגן עליהם. מהפכת המידע ושימושם הרב של ילדים ברשת יוצרים מציאות ייחודית שבה ילדים נמצאים בחזית הטכנולוגית ומידע על אודותיהם נחשב לבעל ערך רב.
כפי שצוין קודם לכן, חברות מסחריות רבות פועלות לשם איסוף, עיבוד וניתוח מידע על אודות ילדים. לאור שימושם הרב של ילדים ברשת וכן השפעתם של ילדים על הרגלי הצריכה של הוריהם, אתרים רבים ואפליקציות שונות פועלות באופן מכוון לילדים, וזאת, בין היתר, על מנת לאסוף מידע אישי על אודותיהם ולנתחו.
לכל זאת יש להוסיף גם כי הורים – עליהם מוטלת האחריות להגן על ילדיהם – לא תמיד מודעים לאופן שבו חברות אלו פועלות, ובמרבית המקרים אין בידיהם את הידע הטכנולוגי הנדרש על מנת לפעול למניעת איסוף וניתוח המידע על אודות ילדיהם.
במציאות ייחודית ומורכבת שכזו, אי-מתן התייחסות מיוחדת של המדינה לסוגית ההגנה על מידע הנוגע לילדים עלולה לפגוע קשות בזכויותיהם. יש לזכור כי ילדים נחשבים מבחינה היסטורית כ"קבוצת מיעוט מוחלשת". בדין הישראלי מצב זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בכך שקבוצת הילדים היא קבוצה הנעדרת "קול" (voice) פוליטי. לפיכך, ילדים נחשבים לכאלו הזקוקים להגנת יתר על זכויותיהם.

ואולם, המציאות הקיימת – במסגרתה חברות מסחריות אוספות ועושות שימוש במידע על קטינים מבלי ליידע אותם בדבר ההשלכות של איסוף ושימוש אלו, והורים נותנים הסכמתם לוויתור על פרטיות ילדים גם בנסיבות שאין הכרח לכך ומבלי לקבל את הסכמת הילדים לוויתור זה – מעידה כי הלכה למעשה אין הכרה מספקת בזכותם העצמאית של קטינים לפרטיות.
לפיכך, ההכרה בילדים כבעלי זכויות עצמאיות ויישום העקרונות שבבסיס אמנת זכויות הילדים מחייבים קביעת הסדרים ייחודיים אשר יבטאו הכרה בזכותם לפרטיות של ילדים ובזכותם לשלוט במידע הנוגע אליהם. עם זאת, הסדרים אלו חייבים לכלול גם רשתות הגנה המכירות בסיכונים הקיימים ברשת ובמגבלות הטבעיות של ילדים, באופן אשר יגן על ילדים מפני פגיעות קשות ובלתי הכרחיות בפרטיותם ובחייהם.

שינוי מדיניות נדרש והמלצות איגוד האינטרנט

במסמך המקיף שיזם איגוד האינטרנט הישראלי (ע"ר), מתוארת ההשפעה על הילדים במציאות מורכבת זו, בה הילדים עושים שימוש אינטנסיבי ברשת, ונוצרות בה סיטואציות שכיחות של פגיעה בזכות הילדים לפרטיות. למעשה, הם נפגעים בשני מישורים שונים:

  1. פגיעה הנובעת מאיסוף המידע על אודותיהם ברשת, עיבודו והעברתו לגורמים שלישיים – תהליך שנעשה על-ידי רשויות המדינה וגורמים מסחריים, לרוב ללא קבלת הסכמה מדעת מטעם הילדים.
  2. פגיעה הנובעת מעצם המעקב והפיקוח של הוריהם אחר פעילותם, לרבות תחושת המעקב וההשפעה של תחושה זו על התנהלות הילדים בחיי היום-יום.
    במסמך חוזרת ועולה הסתירה בין הרצון להכיר בזכותם לפרטיות של קטינים ולאפשר להם להביא זכות זו לידי ביטוי, לבין הצורך והחובה להגן על קטינים, לרבות מפני עצמם. האתגר הוא לאפשר לאיזון הזה להתקיים.