חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: ולנטין זברוב נ' ויינר דיל בע"מ ואח'

התובע טען כי הנתבע 3 שיגר אליו הודעות דואר-אלקטרוני פרסומיות, ללא הסכמתו ולמרות ששלח הודעות סירוב, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבע טען, בין היתר, כי הוא שולח דיוור פרסומי ללקוחות שנרשמו לאתרים שהוא מפעיל, לאחר שמסרו את כתובתם ואישרו את תקנון האתר.

נפסק – נטל ההוכחה כי התובע אכן נרשם לאתרים מוטל על הנתבעים והם לא הרימו נטל זה. הנתבעים לא צירפו כל מסמך או ראיה המעידים כי התובע נרשם לאתרים. רישום מסוג זה צריך להיות מתועד, כפי שהסרת שם התובע מרשימת התפוצה מתועדת. התביעה נגד הנתבעות 1-2 נמחקה לבקשת התובע. הנתבעים טענו כי אתר הנתבעת 1 הוא בבעלות צדדים שלישיים ולא בבעלות התובע. לאחר מחיקת התביעה נגד הנתבעת 1, אין מקום לתבוע פיצוי מהנתבע בגין הודעות הפרסומת שנשלחו לתובע באמצעות אתר הנתבעת 1. רישום שם המתחם של אתר זה על-שם הנתבע אינו מהווה בהכרח הוכחה שהנתבע הוא בעליו של אותו אתר. התביעה ביחס להודעות אלו נדחתה. כאמור, הנתבע לא הוכיח שהתובע נרשם לאתר (נתבעת 2) שבבעלות הנתבע וכל דברי הפרסומת שנשלחו לתובע באמצעות אתר זה נעשו בניגוד לחוק. הוכח כי הנתבע עמד מאחורי 3 ההודעות שנשלחו לתובע ללא הסכמתו ולכן יש לחייבו בתשלום פיצויים לתובע. מאחר והנתבע אפשר לתובע להסיר עצמו מרשימת התפוצה של האתר, באופן פשוט יחסית ובלחיצת מקש, יש להפחית את סכום הפיצוי מהסכום המקסימלי אותו ניתן לפסוק (1,000 ש"ח עבור כל דבר פרסומת). הנתבע ישלם לתובע 500 ש"ח עבור כל הודעת פרסומת וסה"כ 1,500 ש"ח והוצאות משפט בסך 500 ש"ח.

קישור לפסק הדין המלא

פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.