חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: קושרובסקי נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בב"ש [ת"ק 45061-06-16], שדחה את תביעת התובע מכוח חוק הספאם (סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

נפסק

יש לקבל את הערעור באופן חלקי. מקרה זה נופל בגדר המקרים החריגים המצדיקים את התערבות ביהמ"ש בפסק-דין של ביהמ"ש לתביעות קטנות, שכן מדובר בעיקר בשאלה של פרשנות החוק ואין לקבל את הפרשנות ואופן יישום החוק כפי שנעשה על-ידי ביהמ"ש קמא. מטרת חוק הספאם היא ליצור הרתעה באופן שימנע מעוסקים ונותני שירות לשלוח הודעות ודברי פרסומת ללא הסכמת הנמען, המטרידות את הציבור. על-אף שהחוק חוקק במטרה להגן על הצרכנים, אין לשכוח כי ביישומו יש להגן אף על אותם גופים מפרסמים מפני ניצול לרעה של החוק על-ידי הצרכנים, בשל הפוטנציאל לזכות בפיצוי גבוה. אין חולק כי המבקש נתן תחילה את הסכמתו לקבל מהמשיבה דברי פרסומת (בניגוד לטענתו בכתב התביעה, ממנה חזר בהמשך). אף במקרה בו ניתנה הסכמה למשלוח דבר הפרסומת מלכתחילה, הנמען יכול לחזור בו בכל עת מהסכמה זו (סעיף 30א(ד)). משלוח דבר פרסומת בנסיבות בהן מלכתחילה לא ניתנה כל הסכמה למשלוחו (בניגוד למצב במקרה זה), הינן נסיבות המגלמות הפרה בוטה יותר של החוק. המחוקק מצא לנכון להקל על הנמען ביחס לדרך משלוח הודעת הסירוב, הן בכך שההודעה לא תהא כרוכה בתשלום והן בכך שניתנה לנמען הבחירה ביחס לאופן בו תישלח הודעת הסירוב. המבקש טען כי קיבל 23 הודעות דוא"ל ו-6 הודעות מסר קצר, וזאת לאחר שלח את הודעת הסירוב הראשונה, במייל חוזר לכתובת ממנה קיבל את דבר הפרסומת. השאלות הנדרשות להכרעה נוגעות לפרשנות סעיף 30א(ד) לחוק, הקובע כי הודעת הסירוב יכול ותינתן בדרך בה שוגר דבר הפרסומת.

ביחס לדוא"ל ציין המחוקק, כי הודעה הנשלחת בדוא"ל תכלול גם כתובת תקפה של המפרסם ברשת האינטרנט לצורך מתן הודעת סירוב (סעיף 30א(ה)(ג) לחוק). מכאן, שאף ציון כתובת מייל אחר, או קישור המוביל לכתובת זו, ממלאת אחר הוראות החוק ביחס למתן אפשרות למשלוח הודעת סירוב בדרך שבה נשלח דבר הפרסומת. נוכח כך, אין לקבל הטענה כי המשיבה הפרה את חובתה בכך שלא אפשרה מתן הודעת סירוב באמצעות מייל חוזר לאותה הכתובת. המשיבה קיימה את חובתה מקום בו ציינה בהודעותיה קישור המוביל אל כתובת דוא"ל אליה ניתן לשלוח הודעות סירוב. התעקשותו של המבקש לשלוח הודעת הסרה באמצעות "השב" דווקא אל כתובת הדוא"ל ממנה נשלחו ההודעות, אינה מובנת ונעדרת עיגון בחוק. באשר למסרונים, המשיבה טענה כי הוראות סעיף 30א(ה)(2) לחוק מלמד כי על המפרסם לציין במסרון את האמור בחוק ולא מעבר לכך וכי אין ללמוד על חובה לאפשר משלוח הודעת סירוב דוקא באותה דרך בה נשלח דבר הפרסומת. אין לקבל זאת. מדובר בשני סעיפי חוק שונים ויש לפרש אותם כמכלול. החוק מחייב כי הבחירה תיוותר בידי הנמען ופרשנות אחרת תרוקן את הסעיף מתוכן. גם כאשר מדובר בהודעת מסר קצר, יש לאפשר לנמען אפשרות של משלוח הודעת סירוב בדרך בה שוגר דבר הפרסומת, דהיינו באמצעות הודעת מסר קצר בחזרה. המשיבה לא עמדה בהוראות החוק כאשר שלחה למבקש הודעות מסר קצר, בה לא היתה אפשרות ליתן הודעת סירוב באותו האופן. הכפפת אופן מסירת הודעה על הסרה בצורך להתקשר טלפונית לשולח דבר הפרסום, אינה יכולה להיחשב כמקיימת את הוראות החוק. לסיכום, באשר להודעות הדוא"ל יש לדחות את הבקשה. עם זאת, יש לקבל הבקשה ביחס לשבעת המסרונים שנשלחו אל המבקש והמשיבה תפצה את המבקש ב-500 ש"ח עבור כל מסרון וסה"כ 3,500 ש"ח. המשיבה תישא בתשלום שכ"ט והוצאות המבקש בסך 2,000 ש"ח.

קישור לפסק הדין המלא

פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.