דמיאן טמביני | 06.05.2003

הקדמה

הן הימין והן השמאל מאוחדים בדעתם כי העיתונות, הרדיו והטלוויזיה מעוותים ומפחיתים מערכה של התקשורת הדמוקרטית. אחרים משוכנעים כי ניתן לעשות שימוש באמצעי תקשורת חדשים – האינטרנט, אמצעי מולטימדיה ותקשורת המתווכת על-ידי מחשבים (להלן – תמ"מ) – על מנת לעודד מעורבות פוליטית אזרחית. ההכרזה על האינטרנט כ"מעגל השלישי" של הדיון הציבורי, שאינו מוטה על ידי המדינה או כוחות מסחריים לווה בעלייה דרמטית במספר הניסויים בהם נעשה שימוש בתמ"מ על מנת לעודד מעורבות דמוקרטית. בפרוייקטים אלה נעשה נסיון להשתמש ב"אמצעי תקשורת חדשים" מעין אלה בכדי להציע ערוצי גישה חדשים אל מעייניה העיקריים של הדמוקרטיה: אספקת מידע, מדידת ההעדפה (הצבעה), התדיינות, וגיבוש רצון/קבוצה. אמצעי התקשורת החדשים משמשים גם באספקת שרותים מבוססי-מידע רבים. החל משימוש באתר של העירייה כאמצעי יעיל יותר להפוך את המידע לזמין עבור אלה העושים שימוש באינטרנט, דרך ניסויים בהצבעה אלקטרונית, וכלה בעידוד כלל התושבים להשתמש באמצעי תקשורת אינטראקטיביים בארגון קבוצות בעלות עניין משותף וליצירת קבוצות שכונתיות.

אף כי מדינות לאומיות התנסו באמצעי התקשורת החדשים (כדוגמה, הבית הלבן מאפשר שליחת דואל ישיר אל משרד הנשיא, וכן קבלת מידע מקיף אודות התכנית הממשלתית), הרי שהניסויים המקומיים – אלה הקרויות "רשתות עירוניות" – הם המתקדמים ביותר, ומאפשרים תובנות ברורות אודות הדפוסים המתגלים בתקשורת פוליטית.

עם זאת, הרשתות העירוניות נתונות תחת ביקורת. רבים טוענים כי אין מקום למעורבות של הממשל, מקומי או אחר, בפעילות בידורית/של שעות הפנאי שמספקים יזמים פרטיים. אחרים טוענים כי התעסקות בתקשורת אינה עוזרת במאום לבעיות האמיתיות העומדות בפני המעורבות הפוליטית האזרחית, כגון גלובליזציה ובידוד חברתי, ועלולה אף להחמיר את הבעיות בהרחקת מידע. אין ספק, כך טוענים המקטרגים, כי היחידים שירוויחו מצורות חדשות אלה של דמוקרטיה אלקטרונית הן חברות המחשבים והתקשורת, שמבקשות ליצור תלות במוצריהן, ואשר ישתלטו על אמצעי התקשורת החדשים באופן בלעדי, כפי שעשו בעבר.

אין בכוונתי להעריך את הרשתות העירוניות ככלל במאמר זה, שכן תופעה זו חדשה מכדי שהדבר יתאפשר. במקום זאת, תוך הסתמכות על מחקר ממושך יותר, בו הושוו שישה ניסויים עירוניים (Tsagarousianou et al., 1998), מאמר זה יבחן רשתות עירוניות כניסויים בשימוש בתמ"מ לעידוד אזרחות דמוקרטית, ויצביע על כמה מן ההשלכות הכלליות של אמצעי התקשורת החדשים על התקשורת הדמוקרטית. טענתי היא, שיש לאמץ תפישה נרחבת ביותר של דמוקרטיה ומעורבות על מנת לקבל את השלכותיהם של אמצעי התקשורת החדשים על הדמוקרטיה. התמ"מ ישפיע לא רק על אספקת המידע, הצבעה וסיקור, כי אם גם על יצירה וגיבוש של זהויות פוליטיות. כל עוד הנגישות לאמצעי התקשורת מוגבלת, יהא זה בלתי אפשרי לממש את הפוטנציאל הגלום בהם.

תנועת הרישות העירוני

כבר בשנת 1996, ליותר מ- 200 ערים ברחבי ארה"ב היתה נוכחות ברשת (Dutton, 1996). אף על פי שחלקם היו מודעות פרסומת לתיירות אזורית או לעסקים מקומיים ותו לא, הרי שבלמעלה מ- 50 ערים התקיים סוג זה או אחר של מיזם רישות עירוני. פרוייקטים אלה שונים במוצאם, במבנה ובמטרות שלהם זה מזה, אך לכולם הנחת יסוד אזרחית רפובליקנית, על פיה ניתן לעורר את המעורבות הפוליטית האזרחית על ידי קיוון המנגנון הדמוקרטי. בסנטה מוניקה, התבצעה הרחבה של התכנית שאפשרה לעובדי העירייה לעבוד מהבית כך שתעניק לכלל התושבים גישה אל דיונים ואל מידע אודות הפוליטיקה העירונית באמצעות המחשב הביתי שלהם; הרחבה נוספת כללה את PEN, הרשת האלקטרונית הציבורית, אחת מרשתות הדיון המקוון הראשונות בשנת 1990 (Dutton, 1996). בפילדלפיה, Neighborhood Online הוקמה על ידי קבוצה של פעילים בקהילה, על מנת "להקל על קבוצות ועל אזרחים פעילים את הגישה למידע אודות סוגיות רלוונטיות לחיזוק (empowerment) השכונות"; "לסייע לארגונים אזרחיים בגישה לאינטרנט" ובכדי "ליצור רשתות של פעילים בשכונות" (Schwarz, 1998). הרשת הקהילתית בסיאטל, בשיתוף עם ספריות מקומיות, עושה שימוש בתמ"מ על מנת לספק לקהילה המקומית גישה למידע, פורום לדיונים, ושירותי דואל (ראה Schuler, 1996). למרות שהושפעו מתצורות קודמות של דמוקרטיה אלקטרונית ומקריאות למתן כלים וזכויות למידע לציבור (ראה Arterton, 1987; Etzioni, 1972; Sackman ו- Nie, 1970), הרי שמיזמים אלה חייבים את נגישותם לתנאים טכנולוגיים וסוציו-אקונומיים חדשים. עשרות מוסדות ומרכזי מחקר רב-תחומיים (think tanks) צצו בכדי למלא את הצורך ב"רישות הרשתות" (ראה Schuler, 1996), המשקפים את גיבושה של תנועת רישות עירוני חדשה זו.

הרישות העירוני הפך למגמה עיקרית של שנות ה- 90 של המאה הקודמת, בשל מאזן הכוחות בין מספר אסטרטגיות במגוון הקשרים פוליטיים: תכניות התרחבות של מחלקות מידע ממשלתיות; לחצים מצד מרכזי מחקר קהילתיים אזרחיים; שדולה מצד ספקים של אמצעי תקשורת; יוזמות האיחוד האירופי; ומטרות של אפשרות למתן דין וחשבון, שקיפות ויעילות הקשורות ל"מנהל הציבורי החדש" בממשלים מקומיים.

מגוון התצורות של הרשתות משקף את מקורותיהם המגוונים. במקרים מסוימים, ממשל עירוני היווה תורם עיקרי ברשתות המנוהלות על ידי עובדי הממשל המקומי, וברשתות שהוקמו על ידי ארגוני מתנדבים או על ידי ארגונים מסחריים. בהולנד לבדה, ללמעלה מ- 60 ערים יש אתר ברשת. Digital City, השייכת לאמסטרדם, כוללת מספר רב של קבוצות דיון "אנרכיות", חתרניות, שאינן מצויות תחת פיקוח. רשת עירונית זו היא הגדולה ביותר באירופה, והוקמה על ידי שוחרי חינוך עירוני ותיקים מתוך הממשל העירוני, בשיתוף עם קבוצות של האקרים מתונים שפעלו בהתנדבות (Brants et al., 1996). בשנת 1997, 45 אלף מתושבי אמסטרדם נרשמו באתר, כשהם מבקרים ב"עיר הוירטואלית" פעם בשבוע בממוצע (Francissen ו- Brants, 1998). לדעתם של מקימי הרשת האתונאית, Network Pericles, רשת עירונית הנשענת על נגישות התלויה במחשב אישי הינה אליטיסטית ומסוגרת, ולכן הקימו אלה רשת של מידע ותחנות הצבעה במקומות ציבוריים (Tsagarouisanou, 1998). הסתייגותה של עיריית ברלין מהקמת רשת עירונית הותירה חלל, אותו מילאו סטודנטים ובעלי עניין נוספים שהקימו קבוצות דיון עצמאיות (grassroots) שעוסקות בסוגיות עירוניות (Schmidtke, 1998). במקביל, אינטלקטואלים ועובדי העירייה בולוניה שבאיטליה הציעו לכל התושבים גישה חפשית ל- IperBolE: רשת של דפי מידע, קישורי דואל וקבוצות דיון שתוכננו ונוהלו על ידי הרשות המקומית; במנצ'סטר שבאנגליה, פרוייקט שמטרתו שיפור מיומנויות המחשב הוליד את ה- Electronic Village Hall כתוצר לוואי (Bryan, 1996; Tambini, 1998). כל אלה הינן דוגמות מעטות למגמה גלובלית. מערכות מידע ורשתות עירוניות חדשות מוקמות מדי שבוע על ידי רשויות מקומיות.

ההקשר: אמצעי התקשורת החדשים והציבור

מגמת הרישות העירוני התפשטה בתקופה בה קיים חלון הזמנות לרפורמה במוסדות התקשורת הדמוקרטית המתועשת. רבים מבין מוסדות התקשורת המבוססים מוחלפים או משנים מבנה. לשינויים מאוחרים בתשתית התקשורת אלמנט פוליטי, בהפרטה ובדה-רגולציה של שידור ותקשורת טלפונית, ופן טכנולוגי/כלכלי שמסתכם במחסור ברוחב פס, התפתחות במקביל של טלפוניה ותקשורת משודרת, ואפשרות גישה גדלה והולכת למחשבים.

שינוי זה בא בתקופה בה רבים מן המוסדות הדמוקרטיים לתקשורת, כמו גם תפישה ברורה של מניעים לאומיים ואחידות תרבותית, עומדים בסימן שאלה, בעקבות הגירה ורב-תרבותיות, בעוד אידיאלים של קהילה ורפובליקה – שניהם אינם רואים בעין יפה את אמצעי התקשורת ה"ישנים" – הופכים למאחזים נורמטיביים בדיון על המדיניות. יש הטוענים כי קיימת כעת ההזדמנות להתרחק מן המבנים הישנים של תקשורת פוליטית הנשענת על מודל תקשורת שתחום בגבולות המעגלים הציבוריים (Poster, 1998).

אף כי רעיון התמ"מ לכשעצמו אינו חדש, הרי שנגישות נרחבת וידידותיות למשתמש הן תופעות חדשות, והן מסמנות את נקודת המפנה בפיתוח אמצעי תקשורת. אין המדובר בפרוטוקולים חדשים של תקשורת ותו לא, כי אם גם בדפדפנים, ניתוב הודעות, וסוכנים חכמים ההופכים את אספקת המידע לגמישה ואינטראקטיבית יותר מאשר אמצעי התקשורת המשודרת והכתובה שהיו בשימוש עד כה. למרות שנגישות המונית טרם הפכה ממשית, קפה-אינטרנט וקיוון של ספריות ציבוריות, בתי ספר ובתי חולים מסייעים בהבטחת הגישה אל תקשורת ומידע מקוונים גם עבור אלה שאין ברשותם החמרה הנדרשת. יתר על כן, בעוד תעשיות המידע הופכות מרכזיות יותר בכלכלה במדינות המתקדמות, מספר רב יותר של אנשים זוכה לגשת אל תמ"מ במקום העבודה, תופעה המקדמת את השימוש בהם בחינוך ובתרבות הפנאי. גם אם נתעלם מהתמ"מ ומהאינטרנט, הרי ששירותי וידאו על פי דרישה, טלוויזיה ומדריכי צפייה מקוונים מצמצמים את הפער בין מבנה של תקשורת משודרת וכתובה (אחד-אל-לרבים) לבין זה של הרשת (רבים-אל-רבים). אין לפטור מגמות אלה כגחמות בדומה לרוחב הפס הציבורי ולשידורי הרדיו הקהילתיים. השקעות נרחבות התבצעו בתשתית המידע, ומספר התושבים העושים שימוש בתקשורת מקוונת הולך וגדל. ממשקים מבוססי-צלמיות (icon-based) הנשענים על תפריטים מקטינים את מידת הבקיאות הנדרשת: התמ"מ כמעט ואינו דורש ממרבית המשתמשים ידע בשפות תכנות, וגם השידור ברשת (webcasting) – יצירת דפי רשת – הפך תעשייה שכונתית, עם השקעה מזערית וסף מיומנות נמוך (אם כי הבעיה הגלומה בהבאת מבקרים אל האתר שלך נותרה בעינה). מבחינת תשתית, חלופות חדשות לכבלי זוג שזור (twisted pair) המיושנים ששימשו בטלפוניה – טכנולוגיות סיב אופטי ולווינות – משמשות בתהליך של ניטרול הבעיה הגלומה בהיעדר רוחב פס והקטנת העלות של אספקת מידע ותקשורת. גם במקומות בהם הכבלים אינם מוחלפים, דחיסה דיגיטלית מסייעת במציאת פתרונות לשליחת כמויות גדולות יותר של מידע על גבי אותם כבלים במהירות גבוהה יותר.

האינטראקציה בין סוגיות של (דה)רגולציה וסביבה תקשורתית המשתנה במהירות הופכת רבות מן הודאויות של ימים-שלאחר-מלחמה לשאלות. לפתע, ניתן לראות את העובדה שהמוסדות הדמוקרטיים שלנו (לא רק "העיתונות החפשית" כי אם גם אספקת מידע על ידי הממשלה, תעמולת בחירות וארגון פוליטי) נבנו סביב תשתית תקשורת מוסדרת: בלומלר, גרנהם ואחרים מתריעים על התדרדרות בתקשורת הציבורית, תופעה אותה הם משווים באופן בלתי-שלם למעגל הציבורי של האברמאס (Granham, 1990: 16, 111-14). האידיאלים המפקחים של חופש הדיבור, אובייקטיביות, שירות ציבורי ונגישות אוניברסלית, לטענתם, אינם בטוחים, בעיקר לאור המשבר הנוכחי באמצעי התקשורת הציבוריים, שנגרם על ידי לחצים טכנולוגיים, כספיים ותחוקתיים (Keane, 1991: 7) במקביל להתפשטות אמצעי התקשורת המסחריים במרבית המדינות האירופאיות.

עם זאת, סוגיית השירות לציבור אינה סותמת את הגולל על הבעיה הקיימת בהסדרת אמצעי התקשורת לטובת הציבור. יש לבחון ולהבין בעיה זו בהקשר הנרחב יותר של שינויים חברתיים, פוליטיים וטכנולוגיים, ובעיקר אל מול הרעיון של "ציבור לאומי", ויחסיו עם טכנולוגיות חדשות. המסגרת המפקחת הקודמת התפתחה במדינות מתועשות, דמוקרטיות ובעלות צביון לאומי, ומודל של תקשורת משודרת (אחד-אל-לרבים) התאים לטכנולוגיות התקשורתיות דאז. כל אלה הובילו לתיעוש של אידיאלים כגון שירות הציבור, אובייקטיביות, נגישות אוניברסלית ובטחון לאומי/טובת העם בתקשורת המשודרת.

בעבר, הרעיון של "ציבור" לאומי, כפי שהשתקף בתקשורת הכתובה והמשודרת היווה מוקד הן עבור הגות דמוקרטית והן עבור תקנות תקשורתיות, ואילו עכשיו, מושג זה נמצא בספק יותר מאי פעם. תקשורת ונאמנות חוצות-לאום (Trans-national) הולכות ומתפשטות (Morley ו- Robbins, 1995; Soysal, 1994) והאחיזה היציבה שהיתה בעבר נחלתם של העוסקים בשידור הציבורי נתערערה על ידי דה-רגולציה, לווינות ווידאו (Blumler, 1992; Morley ו- Robbins, 1995). רב-תרבותיות וגלובליזציה היוו גם הם מכשולים בדרכם של אידיאלים ציבוריים וכלל-עולמיים של שידור. תהליכים מעין אלה היוו הן גורם והן תוצאת הדה-לגיטימציה של האידיאה האליטיסטית של הציבור, שהתבססה על קנון תרבותי אותו ניתן לשדר לקבוצות אתניות, מעמדיות, מגדריות ואזוריות אחרות. התגובה לתופעה זו, כמו גם למימון ולשינויים טכנולוגיים באירופה ומעבר לה, היתה שיווק של אמצעי התקשורת. חלק גדל והולך מן המידע מועבר לתושבים בחסותם של אלה המשדרים אותו בעבור רווח. תופעה זו רק מגדילה את מידת הביקורת שנמתחת על החברה והפוליטיקה, ומכריזה עליהם כעל ספורט או חזיון להשכרה ותו לא: ה"פוליטיקה של הצרכנות", כפי שגרנהם מכנה אותה (1989: 4) בעוד אחרים כינו אותה חברת החזיון, או פוליטיקה של מטבעות לשון (soundbite politics) (Fishkin, 1991). עם עלייתם של אמצעי תקשורת חדשים, אינטראקטיביים ובעלי קיבולת גדולה, מערכת היחסים בין הציבור, הלאום, והמדינה זוכה לבחינה מחדש.

נמתין ונראה, אם כך, כיצד ניתן יהיה לפקח על אמצעי התקשורת החדשים ולעשות בהם שימוש בשירות התושבים הדמוקרטיים. בעוד התקשורת הכתובה והמדוברת (כמו גם פרסום ספרים, טלפוניה וספריות) התמסדו סביב האידיאה של ציבור לאומי, או תושבים מעורבים, הרי שתפקידם הדמוקרטי של אמצעי התקשורת החדשים נבחן הלכה למעשה רק עתה.

תמ"מ והדמוקרטיה

האם הדואל, תמ"מ אינטראקטיבי והאינטרנט שונים באופן איכותי מן הטלוויזיה ומאמצעי התקשורת המסורתיים? מה מציעים אמצעי התקשורת החדשים שאין באפשרותם של אמצעי התקשורת הישנים לספק? האם זה משנה אם אני דן בסוגיות פוליטיות במסגרת קבוצת דיון ממוחשבת ולא בבית הקפה המקומי? משנה מאד, אם נבחר להאמין לגורואים החדשים של הדמוקרטיה האלקטרונית. אמיתי עציוני קרא להקמת "עיריות אלקטרוניות" שיספקו מצע לדיון בסוגיות פוליטיות עירוניות זמן רק לפני קיום האינטרנט (עציוני, 1972). בן ברבר הצביע על הדמוקרטיה האלקטרונית – כשהוא מקדיש מחשבה יתרה לפוטנציאל האינטראקטיבי של הטלוויזיה בכבלים – כאמצעי להשגת "דמוקרטיה חזקה" בשנת 1984. סטפנו בונאגה, מרצה באוניברסיטה ועובד בממשל המקומי בבולוניה הרחיב אף יותר בדבריו:

"ברחבי העולם כולו, ממד חדש מתפתח בתנופה שאין שניה לה, ולו השפעות מרחיקות לכת על הדמוקרטיה ועל ההתפתחות, כשהוא מרחיב את אופי האזרחות: זהו עולם של טכנולוגיות חדשות של תקשורת ומידע, שישנו את הדמוקרטיה ואת הכלכלה" (Bonaga, 1994).

אף כי ניתן לבקרם על הזנחת המציאות השוררת בהקשר הפוליטי שישלוט בשימוש שייעשה באמצעי התקשורת החדשים, הרי שכל שלושת הכותבים הבחינו בפוטנציאל, במונחים מופשטים, של אמצעי התקשורת החדשים לסייע בדמוקרטיזציה של התקשורת הפוליטית. הטענות הנוגעות לאמצעי התקשורת החדשים ולאזרחות הפוליטית מתמקדות ביעילותם של אמצעי התקשורת החדשים, בקיבולת שלהם, ובחירותם ממגבלות של זמן ומרחב (ראה Poster, 1998). מכיוון שאמצעי התקשורת החדשים אינטראקטיביים באפיים, הם ממסדים את זכותם של התושבים להגיב, לברור מידע ולקיים תקשורת ישירה אלה עם אלה, או עם נבחריהם, ללא השפעתם המגבילה של עורכים. יתר על כן, כפי שטוענות הרשתות העירוניות, תחת שייזון מן המידע שהוגדר חשוב על ידי עיתונאים ועורכים, יש באפשרותו של התושב לחפש את המידע המעניין אותו והמשרת את מטרותיו. אמצעי התקשורת החדשים יעילים יותר מאלה הישנים מכיוון שעל ידי ניצול הזמינות ההולכת וגדלה של רוחב הפס יש באפשרותם להציע גישה מהירה יותר לכמויות גדולות יותר של מידע, ולשפר באופן ניכר את פעולות החיפוש והאחסנה. מבחינת התקשורת הדמוקרטית, כל הפעולות שיעילותן מוגברת מסירות הלכה למעשה את המחסומים הפוטנציאליים העומדים בפני המעורבות הפוליטית מכיוון שהן מקטינות את עלותה – הן בזמן והן בכסף.

בחלקים הבאים אבחן את הדרכים השונות בהן דומה שרשתות עירוניות מבקשות להשתמש בתמ"מ על מנת להחיות את מעורבות התושבים. מכיוון שחזון ההשתתפות הדמוקרטית עליו נשענת כל רשת עירונית שונה מרעהו, אשתמש במסגרת פשוטה, המבחינה בין ארבעה תחומי עניין דמוקרטיים שונים, ועבור כל אחד אחקור כיצד אמצעי התקשורת החדשים משמשים ברפורמה שלו.

1. אספקת מידע / גישה למידע

המידע נחוץ לתושבים על מנת שיוכלו לקחת חלק בקבלת ההחלטות, בארגון קבוצות בעלות עניין משותף ובתעמולה. אמצעי התקשורת החדשים, על פי הרשתות העירוניות, לא רק מקטינים את עלות הגישה ומספקים מידע רב יותר, כי אם גם מצמצמים בעיות של דיעות מוטות וסלקטיביות, היות שהם מתגברים על בעיות כגון מחסור ברוחב פס שפשו בתקשורת הכתובה והמדוברת. הטכנולוגיה אף מאפשרת דרכים חדשות של חיפוש וברירה מתוך נפח המידע ההולך וגדל המתקבל, ומספקת פוטנציאל רב יותר לעריכה עצמאית של התפריט התקשורתי. אכן, בעוד החברות הופכות מורכבות יותר, והגדרות תחומי העניין של האינדיבידואל הולכות ונעשות צרות ומגוונות יותר, תשתיות המידע הקיימות נתקלות במספר רב יותר של בעיות הנוגעות למורכבות ולעומס יתר, ויש הטוענים כי זוהי הבעיה המרכזית של הדמוקרטיות המודרניות (Zolo, 1992). אמצעי התקשורת הקונבנציונליים כללו מאז ומתמיד תהליך של ברירת המידע על פי אמות מידה של עניין וחשיבות לתושבים, כפי שנקבעו על ידי "שוערים", ואילו אמצעי התקשורת החדשים המציעים גישה ישירה למידע בו משתמשים מקבלי ההחלטות בעצמם, ואמצעים לסריקה מהירה של מידע זה, מסוגלים באופן פוטנציאלי להקל על בעיות מעין אלה. זאת הם עושים על ידי הכנסת צורות יעילות ומיידיות יותר של ייעוץ ותקשורת בתצורה של רבים-אל-רבים, וכן על ידי מניעת מצב בו ממשלות מקומיות מרוחקות מן הציבור ואינן מודעות לצרכיו ולרצונותיו. בעיות מורכבות מעין אלה קשורות באופן ברור למו"מ המחודש על שירות הציבור שהוזכר לעיל. ה"ציבור" הוגדר במונחים של העדפות אוניברסליות ואחידות, שהוגדרו בתורן במונחים של סמכות אשר תקבל החלטות בנוגע לטעם הציבורי ותייצג את דעת הקהל. אחידות זו עומדת במבחן בחברות שפע רב-תרבותיות המתנגדות למדיניות תרבות "ציבורית". מערכת תקשורת אינטראקטיבית, ולא משודרת, עשויה לאפשר את עקיפת הבעיות הללו, והימנעות מבעיות מחמירות והולכות של ברירת המידע הדרוש לתושבים, תוך שהיא מאפשרת להם להחליט בעצמם.

מטרתה של הרשת העירונית בבולוניה, בדומה למרבית הרשתות, היא לשפר את הגישה למידע. המידע המסופק נוגע לארגון ולעבודה המתבצעת בממשל המקומי, ומאורגן בדפי רשת תוך שימוש במספר שכבות של קישורי היפר-טקסט וכן קישורי דואל אל עובדי העירייה העוסקים בתחומים הרלבנטיים. לתושבים אפשרות לגשת אל החוקים העירוניים, מסמכי תכנון, מידע אודות פעולותיו של השלטון המקומי, בכלל זאת פירוט של יכולות המחלקה וסדר היום של מספר פגישות. מארגני הרשת אף מכינים ומעדכנים רשימה של כ- 200 ארגונים התנדבותיים וקבוצות לחץ הפועלים בבולוניה. ישנם קישורי דואל ישירים מדפי המידע של האחראים. העלויות מצומצמות, ואילו נפח המידע וכמותו גדלים במידה ניכרת לעומת החומר הכתוב. היפר-טקסט, גרפיקה איכותית, מפות וירטואליות של העיר, ושיטות הצגה אינטראקטיביות נוספות מקלות על אספקת המידע ועל ביסוס חינוך עירוני.

עם זאת, כל אלה גררו שאלות של חוסר אובייקטיביות. במובן הצר, כמובן, אין בנמצא מידע שהינו נייטרלי מבחינה פוליטית, ולכן מידת מה של כוח מרוכזת בידי אלה הבוררים אותו (כגון מעצבי אתרים). התגובה לביקורת על קביעת סדר היום ברשת אומרת כי בהינתן אפייה של אספקת המידע ברשת, כוחם של המעצבים בקביעת סדר היום קטן בהשוואה לאמצעי התקשורת הקונבנציונליים. היות שהמרחב אינו עוד מצומצם, הקורא עצמו בוחר מה לקרוא ללא תלות בעורך, והמידע המסופק הוא גולמי ולא לעוס-למחצה בידי עיתונאי זה או אחר. בבולוניה, המטרה ארוכת הטווח היתה לפתוח ככל האפשר את מסדות-הנתונים של השלטון המקומי לאינטרנט. עד כה, נתקלו תכניות אלה בקשיים טכניים וחוקיים, והמידע הנגיש נבחר כולו על ידי מנהלי המערכות.

הטענה כי רשתות עירוניות מספקות מידע סלקטיבי ומגמתי (agenda-setting) הובילה לטיעון בעד רשתות קטנות, שמארגניהן פועלים בהתנדבות, כדוגמת זו הפעילה בברלין. ברור כי הבעיה ביזמות מעין אלה היא הסטטוס של המידע המקוון ואמינותו. המידע המופץ ברשתות "שכונתיות" אינו נושא את חותמן של הרשויות העירוניות, ונוכח שפע המידע באינטרנט, אלה המספקים אותו אינם נושאים באחריות על התוכן; כתוצאה מכך יורד ערכו של המידע ונוצר פוטנציאל לעומס יתר על התושבים. יתר על כן, כאשר התוכן אינו ניתן ישירות על ידי הרשויות העירוניות, סביר יותר כי מספר רשתות מתחרות יוקמו זו לצד זו. התושב המקוון מוצא את עצמו, אם כן, אל מול מגוון מבלבל של קבוצות דיון, מידע, שרתי דואר, ומספר מועט של מנגנונים ממוסדים של בקרת איכות, זכות תגובה, פיצוי (redress) והגנה על הצרכן.

2. מדידת העדפות: משאל עם, סקרים וייצוג

המשתמשים ברשת העירונית טוענים כי לא רק שזו מקלה על עריכת משאל עם, סקרי דעת קהל והצבעות עבור התושב ומקטינה את העלות עבור מנהל הרשת; הם ממשיכים ואומרים כי התקשורת האינטראקטיבית בזמן-אמת והמדידות שמאפשרת התמ"מ מסוגלות לשנות באופן דרמטי תהליך בו תגובתו של התושב מעוצבת על ידי מסגרת שנקבעה מראש, לתהליך בו התושב קובע את צורתן של הקטגוריות על פיהן נמדדות העדפותיו. יש המבקשים לשלב אלמנטים של דמוקרטיה ישירה ברשתות העירוניות, ותוך כדי כך לשנות את הצורות הקונבנציונליות, כגון משאלי עם, לאמות מידה חדשות, "אינטראקטיביות", של דיעות. אחת הבעיות במשאלי עם כתובים, כך הן טוענים, היא שכוח רב מדי נתון בידי מנסחי השאלה. נוסח השאלה, וברירה מוקדמת של מספר תשובות מצומצם הינם סוגסטיביים, ומשפיעים על המשיבים באופן המביא ל"לכידת" התושבים, ולא להתייעצות בהם. כלים של דמוקרטיה ישירה מעין אלה משמשים לעיתים קרובות גושפנקא להחלטות שכבר נתקבלו (Papadopoulos, טרם יצא לאור). מענה אחד לבעיה זו הוא מתן הזכות לניסוח משאל עצמאי בידי התושבים. לתושבי איטליה וקליפורניה, למשל, הזכות לערוך משאל עם אם ביכולתם לגייס תומכים רבים לעצומה שלהם. בכדי שמשאלי עם מעין אלה יצליחו, יש צורך בצבא של מתנדבים נושאי לוח כתיבה המטריחים את הקונים ומבקשים את חתימתם. אם כך, לעיתים קרובות קיומו של משאל עם תלוי בשינוע משאבים ולא בהעדפות האוכלוסיה, ומכאן נובעות מפלגות משאל העם הכלליות, כגון מפלגת משאל העם (Referendum Party) באיטליה. ארגונים אלה מרכזים משאבים לשימוש במשאלי עם על מנת לקבוע את סדר היום הפוליטי. קיימת עדות לכך ששימוש יתר במשאלי עם הוביל להתדרדרותה של מפלגת משאל העם. באמצעות שאלות מקוונות, וגישה נרחבת יותר אל משאבים תקשורתיים, מערכת משאלי-עם אינטראקטיבית פופולרית יותר היא בת-השגה. וכך, המשתמשים ברשת העירונית, למרות ההתנגדויות שמושמעות בשם האבטחה, מתנסים במשאלי עם ובסקרים אינטראקטיביים. (לדיון בביקורת על דמוקרטיה אלקטרונית במונחים אלה, ראה McLean, 1989).

כשם שניתן להפוך את תהליך קביעת השאלות לדמוקרטי בעזרת אמצעי תקשורת אינטראקטיביים, כך ניתן לשנות גם את תהליך המענה, טוענים המשתמשים ברשת העירונית. אינטראקטיביות, בייחוד כאשר היא מצומדת לניתוב הודעות ולזיהוי שפה, עשויה לאפשר את מדידת התגובות בשפה הטבעית וכן להתיר מבנה מורכב יותר של שאלות. באמסטרדם, נעשו במסגרת פרוייקט City Consultations ניסויים בסקרים אינטראקטיביים בסיוע-מחשב, תוך שימוש ב"עצי ברירה" שהובילו מצביעים טלפוניים דרך שורה של ברירות המאפשרות תשובות במונחים של רמה והכשרה (אם… אז) (Brants et al., 1996: 240).

המשתמשים ברשת מקווים גם לשנות את תהליך הבחירות. אם מזג האוויר ביום הבחירות גרוע, קיימת סבירות גבוהה יותר שהתושבים יישארו בביתם . בקרב אלה שאינם יכולים לעזוב את הבית, כגון משפחות חד-הוריות וקשישים, שיעור ההצבעה נמוך יותר מאשר בקבוצות אחרות (Jennings, 1979; Jennings ו- Markus, 1998). מידת ההשתתפות בבחירות ובמשאלי עם נוטה להצטמצם ככל שעולה תדירות הסקרים. נתונים אלה מצביעים על העובדה שניתן לשפר את מידת ההשתתפות על ידי פישוט תהליך ההצבעה, ועל ידי מתן אפשרות להצביע מהבית. הטענה כי אמצעי התקשורת החדשים ישימו קץ לאדישות על ידי הפיכת ההצבעה לקלה יותר מתייחסת לא רק לאמצעי תקשורת המתווכים על ידי מחשב, כי אם גם ביחס לאמצעי תקשורת נוספים כגון טלוויזיה אינטראקטיבית ואפילו הצבעות טלפוניות (Arterton, 1987; Becker, 1981).

אולם, ההנחה המוקדמת היא שיש לתת מענה על צרכים. האם התושבים אדישים פוליטית בשל המכשולים המפריעים להם לקחת חלק בחברה האזרחית? רבים מן הפרוייקטים לרישות עירוני מבקשים לבטל את עלות ההשתתפות, מתוך הנחה שהשתתפות התושבים משרתת את האינטרסים של התושבים עצמם ומתוך רצון לממש את חזונם לעתיד, כאשר כל אלה נמדדים אל מול עלות ההשתתפות, כגון צעידה אל ביתן ההצבעה או כתיבת מכתב. אולם, ייתכן כי ל"השתתפות הפעילה" שתאורטיקנים של החברה האזרחית מפליגים בשבחה מניעים רבים ומורכבים יותר (לדיון מפורט ראה Whitley, 1995; Leighley, 1995). יש העושים שימוש ברשתות העירוניות בחינוך ובשעות הפנאי, למשל, ומעטים מביניהם מתעניינים באופן ישיר ב"מטרות הפוליטיות" שמניעות את התושבים, לדברי תומכים נלהבים של הרשת.

חלק נכבד מן המימון של הרשת העירונית בבולוניה, אותו מספק פרוייקט ESPRIT של שליחי האיחוד האירופאי (European Commission), ניתן בתנאי שהעיר תפתח ותערוך ניסויים בתוכנה לעריכת סקרים ומשאלי עם אלקטרוניים. אף כי חברת תוכנה בבולוניה עובדת על התוכנה, אין להנהלת IperBolE כל כוונה לעשות שימוש בסקר כלשהו ברשת שלה. הם טוענים כי פעולה מעין זו תהיה מוצדקת אם וכאשר יתקיימו התנאים הבאים: כאשר האינטראקטיביות תהפוך ממשית והתגובות המותנות יהיו ניתנות לכימות; כאשר תגובות בשפה הטבעית וסוגיות של רמה יהיו גם הן ניתנות לכימות; כאשר לתושבים תהיה זכות להביא לביטולו של משאל עם באמצעות עצומה אם הם חשים שהתוצאות אינן מייצגות אותם, וכאשר נגישות אוניברסלית אל הטכנולוגיה תהפוך למציאות בשטח.

מדידת העדפות המתווכת על ידי מחשב עומדת בפני מכשולים גדולים אף יותר ברשתות בלתי-רשמיות המתופעלות על ידי מתנדבים מאשר ברשתות שיזמה המדינה. רשתות עירוניות עצמאיות לא ישמשו בעריכת סקרים ובמדידת העדפות מכיוון שאופיין עומד בניגוד לנגישות האוניברסלית, ואולי אף מייצג מדגם קטן ביותר. למעשה, בעת כתיבת שורות אלה, על אף קריאות לשימוש בהצבעה אלקטרונית (בעיקר עבור London Authority החדשה), לא התקיימה באף רשת עירונית הצבעה אלקטרונית ניסויית בסוגייה מקומית, ומשאלי עם או בחירות מחייבים אינם נראים באופק. הבעיות הבולטות הן זהות המשתמש והאבטחה, וטרם נמצא להן פתרון. עם זאת, אם ניתן יהיה להתגבר על בעיות אלה באופן משכנע בתחום המסחר האלקטרוני, הרי שהדבר יקרב את יום הפיכתה של מדידת העדפות אלקטרונית למציאות.

3. ההתדיינות

תוך התנזרות מן הרעיון של דמוקרטיה כמידת העדפה, תאורטיקנים של המרחב הציבורי גורסים כי אנו מתמקדים בגיבוש דיעה/רצון, ובהתדיינות כפתרון בעיות, ובכך חושפים את הקשר בין תקשורת דמוקרטית לבין למידה חברתית. מכיוון שהעדפותיהם של התושבים אינן מקדימות תחרות פוליטית, כי אם הינן, במידת מה, פועל יוצא של דיונים ופשרות שמתקיימים כאשר התושבים ומקבלי ההחלטות כאחד מגששים את דרכם בין בעיות, הרי שעלינו למקד את ניתוח התהליכים הללו אם ברצוננו להגיע לאידיאלים של תושבים מעורבים פוליטית (Cohen, 1989; Fishkin, 1991; Habermas, 1989; ודיון ראה Miller, 1992). במסגרת השקפה שכזו ברור כי בתמ"מ גלום פוטנציאל רב לפתיחת זירות חדשות של שיג ושיח.

קבוצות דיון, המוכרות לכל משתמשי האינטרנט, מציעות זירה חדשה לדיונים, משוחררת ממגבלות של זמן ומקום, ויעילה מאד. תושב המוטרד מתכניות להקמת מגרש חנייה חדש אינו חייב להמתין עד שיסתיימו הדיונים בסוגיית דילול עצים וסגירת בתי ספר כדי להשמיע את דברו. באפשרותו לנווט בתפריטים של נושאי דיון עד שימצא את הדיון הנוגע לו בסוגיית מגרשי חניה, ולהקליד את תרומתו לדיון, שתיקרא בתורה על ידי גורמים מעוניינים אחרים בזמנם הפנוי. תרחיש מעין זה, והעובדה שהטכנולוגיה זולה ומוכרת, הם המניעות רבים ממשתמשי הרשת העירונית לבסס את הרשתות העירוניות שלהם על קבוצות דיון.

בפרוייקט בבולוניה נעשה שימוש בדואל סטנדרטי, בלוח מודעות, ובשרתים המספקים מערכת של קבוצות דיון וקישורי דואל. פרטים וארגונים מקומיים מוזמנים לתרום לדיונים בסוגיות מקומיות כגון חינוך, תכנון, כבישים וכולי. פרוייקט בולוניה מתווה כמה מן הבעיות ברשתות המנוהלות מרכזית, כגון בעיות בשליטה ובקביעת סדר היום. ב- IperBolE, הכוח לצנזר קבוצות דיון נתון בידי אחראית שלא נבחרה, בעוד שאת מרבית נושאיהן היא קבעה בעצמה. ה"עורכים" מרחיקים תעמולה פוליטית מפלגתית, חומר שנחשב מגונה, ופרסומות. יש לראות במצב זה בעיה אפשרית אך לא הכרחית ביזות שמובילה המדינה. עובדי העירייה בפרוייקט PEN, בניגוד לאנשי בולוניה, הסתייגו מהגבלת חופש הביטוי באופן כלשהו. כתוצאה מכך, פרוייקט סנטה מוניקה נקלע לקשיים חמורים. מבין המשתמשים ברשת PEN, מיעוט חטא בהתקפות ובעלבונות (flaming) וכתוצאה מכך חדלו לפקוד את הרשת רבים ממשתמשיה המסורים (Doctor ו- Dutton, 1998; Dutton, 1996).

כשם שאופני תפעול קבוצות הדיון מגוונים, כך גם מגוונות תוצאותיהם. Neighborhood Online בפילדלפיה אמנם מקבלת מימון מהשלטון המקומי, אך התכנון והיישום נעשים ברובם על ידי ארגונים אמריקאיים המוקדשים לחברה העירונית: המכון לחקר ערכים עירוניים (Schwartz, 1998). רשת זו מוקדשת בראש ובראשונה לרישות ארגונים התנדבותיים ולא פרטים. בברלין, לאחר שדיונים חשפו את הסתייגותה של הרשות המקומית מתמיכה פעילה ברשת עירונית שמאורגנת בצורה מרכזית, קבוצות דיון באוריינטציה עירונית מצאו את דרכן אל לוחות המודעות (bulletin board) שארגנו חובבי מחשבים עצמאיים. שורה של קבוצות דיון בעלות נושאי שיחה דומים לאלה בבולוניה הוקמו על ידי סטודנטים באוניברסיטה. במקרה זה, לחץ מופעל לאספקת במה לדיונים וארגון: אין קשרים רשמיים עם השלטון המקומי, והדיון נושא על פי רוב אופי ביקורתי יותר מזה המאפיין את הרשתות העירוניות ה"מתונות" יותר של בולוניה (Schmidtke, 1998). הדיונים היו קיצוניים לא פחות ב- PEN, אולם, אף כי הצהרות אנטי-סמכותיות היו נפוצות (Varney, 1991), ואף כי מידת הביקורת שהשמיעו המשתתפים כלפי עמדות בכירות לא היתה פחותה, סביר היה שמאחוריהן עומדים גורמים חברתיים ולא רק אופי ניהול הרשת.

אף כי עורכים עושים שימוש בכוח הלא מבוטל שעומד לרשותם בקביעת סדר היום, בחינת התכנים של קבוצות דיון תגלה כי מרבית המשתמשים מעוניינים להשתמש ברשת לשם ארגון פעולות חברתיות או פעילויות לשעות הפנאי, ואילו חשיבותה של הפעילות הפוליטית פחותה (Tambini, 1998). ב- Digital City של אמסטרדם היה הכרח לחסום פורנוגרפיה לא בשל מורת הרוח של הרשויות, כי אם מכיוון שפריטים אלה עוררו עניין כה רב עד שנוצרו "פקקי תנועה" ששיתקו חלקים מן הרשת (Francissen ו- Brants, 1998).

התקשרויות דואל ישירות בין תושבים ועובדי השלטון המקומי במחלקות השונות הן חידוש נוסף בתחום ההתדיינות. רשתות בבולוניה, ברלין ואמסטרדם כולן מציעות שירות זה, אף כי שיעור התגובה מצד עובדי העירייה המקומית נמוך, ומעמדה החוקי והפוליטי של צורת תקשורת זו אינם ברורים. אחד היתרונות בשימוש בדואל על פני הדואר היא כי התושבים נדרשים להבנה פחותה של המבנה הארגוני של העירייה. הודות לניתוב הודעות אוטומטי, ניתן לשלוח את כלל ההודעות אל תיבת דואל מרכזית, משם יופצו על בסיס מילות מפתח אל המחלקות המתאימות (דבר זה, טוענים המארגנים, מאפשר לתושבים שהבנתם את השלטון המקומי מזערית להשמיע את קולם, היות שאינם נזקקים למען מדויק). בניסיונות שנערכו בבולוניה, הניבה מערכת ניתוב שיעור הצלחה של מעל 90 אחוזים בהשמת הודעות (Tambini, 1998).

בעוד מקימי רשתות מאורגנות-מרכזית לוחצים באופן מתמיד על עובדי העירייה לעקוב אחר קבוצות הדיון הרלוונטיות למחלקותיהם, והרשת העירונית מספקת התקשרויות דואל ישירות אל העובדים, רשתות "שכונתיות" אינן מסוגלות לפלס דרך באופן אקטיבי לתקשורת בין הציבור לבין נבחריו. מעמדה של תקשורת מעין זו, ניתן לטעון, אינו עולה בחשיבותו על הערה אגבית בבית קפה. איש אינו מחוייב לקרוא את קבוצות הדיון או לשלוח דואל אל עובדי העירייה, ואף כי הם מוזמנים לעשות כן, עובדי הממשל – באופן פרדוקסלי – עונים ביתר איטיות על דואל מאשר על דואר רגיל (Tambini, 1998). שוב, מקור הבעיה עלול להיות חוסר הבנה של הגורמים העומדים מאחורי רצונם של התושבים להתדיין.

4. גיבוש/ארגון מרצון.

אינטרס משותף אינו גורר באופן אוטומטי ארגון פוליטי המייצג אותו. אמרה זו חלה על מוסדות כגון מפלגות, תנועות וקבוצות בעלות עניין משותף כמו גם על מדינות ועל המערכות הפוליטיות המעגנות אותם בהקשר מסוים. האינטרס הלאומי, בדומה לכל צורה אחרת של מפלגתיות פוליטית, הוא תוצאה של תהליך מורכב: על מנת לתרגם אינטרס מוגדר לכדי פעולה פוליטית קולקטיבית, על פרטים בעלי עניין משותף לאתר אלה את אלה ולגלות כי הם שותפים לאינטרס כלשהו. יתרה מזאת, עליהם ליצור, או לשנות, רצון משותף כלשהו, מבנה ארגוני וזהות (Eder, 1985; Melucci, 1989; Pizzorno, 1986; Touraine, 1978). עבור מפלגות ותנועות פוליטיות, תעמולה היוותה המפתח למילוי דרישות אלה: הקמה של עיתונים והפצתם, השמעת נאומים במקומות ציבוריים, וקבוצות פוליטיות המבקשות לנצל את אמצעי התקשורת להמונים על ידי ארגון הפגנות ושדולה עיתונאית.

משאבים תקשורתיים הופכים גורם מרכזי בניוד קבוצות באופן זה, ו"עלויות פרסום" מעין אלה נתפשות כמפתח להצלחה ביצירה וניוד של זהויות פוליטיות.

השפעת התמ"מ על סוגיות של ניוד נוגעת לשלושה תחומים: א. עלות הניוד (תעמולה, למשל); ב. הלוגיסטיקה של הרשת (קרי, מציאת אותם אנשים השותפים לאינטרסים שלך); ג. סטיגמה או עבירה על החוק (הצורך בניוד בסתר).

רבים טוענים כי שרתי רשימות תפוצה וקבוצות דיון אינטראקטיביים עשויים להקטין באופן ניכר את עלויות הפרסום (Myers, 1994; Schmidtke, 1998). אם הנגישות של התמ"מ תגדל, הדבר עשוי להפוך את משיכת תשומת ליבו של הציבור לדמוקרטית יותר במידה משמעותית, בעוד שעריכה שולחנית (desktop publishing) הופכת ממשית. השימוש באמצעי תקשורת אינטראקטיביים ונטולי-עריכה, יחד עם מנועי החיפוש רבי העצמה של האינטרנט, מאפשרים לפרטים בעלי תחומי עניין אזוטריים לאתר את הדומים להם, וליצור עימם קשר. למעשה, אמצעי תקשורת אלה שימושיים ביותר עבור אלה שתחומי עניינם אזוטריים, ומהווים קבוצה מבודדת. תופעה זו זכתה להתייחסות הרבה ביותר ביחס לקלות בה ארגונים מחתרתיים, כגון ניאו-נאציים ופדופילים, התגברו על הקשיים הניצבים בדרכם באמצעות אמצעי תקשורת אינטראקטיביים, אך הטענה על פיה אמצעי התקשורת החדשים מקלים את התהליך של איתור בעלי עניין משותף, יצירת קשר עימם וניודם חלה גם על קבוצות בעלות תחומי עניין קונבנציונליים יותר בחברה האזרחית (ראה Myers, 1994; Schmidtke, 1998). יעילותם הפחותה של אמצעי תקשורת אלה בבניה ובתחזוקה של זהות קולקטיבית מלוכדת בקנה מידה גדול ברורה לכל. למעשה, ייתכן כי הם תורמים לפיצול רחב של ציבור לאומי שכזה.

אין עוררין על כך שהעלות הנמוכה ופוטנציאל העבודה הקלה ברשת של האינטרנט אפשרה מקרים רבים של שיתוף פעולה מרצון. מארגני פרוייקט PEN מציינים פרוייקט התנדבותי בו סופקו מקלחות ותאי אחסון למחוסרי בית בסנטה מוניקה כבר בשנת 1980, בכדי לסייע להם בחיפוש אחר עבודה. את הפרוייקט הגו וארגנו כמה מקבוצות הדיון המקוונות בחסות העיר (Varney, 1991). בבולוניה, מתוך נשיאת עיניים אל הצלחה מעין זו, ארגונים חברתיים התנדבותיים ואזרחיים הוזמנו להכין דפים עבור הרשת העירונית, וניתנה להם גישה חפשית לדואל זה אל זה ולתושבים אחרים, בכדי ש"יארגו חברה אזרחית חדשה". למעלה מ- 300 מפלגות, חברות, קבוצות לחץ ואיגודים נרשמו במסגרת הפרוייקט. נוסף על הדואל הזול, הם משתפים את משאביהם וזכאים לקבל סיוע בהשלמת דפי הרשת.

עם זאת, ייתכן כי רשתות המאורגנות בצורה מרכזית נוטות לעכב את צמיחתם של מרכזי כוח מחוץ לשליטת הממשלה, או לפחות נוטות לוודא כי הרשת אוכפת את דעת הממשל המקומי כספק העיקרי של מידע ושל הבמה לדיונים ולקבלת החלטות. מרכזי משאבים עצמאיים כגון אלה של Neighborhood Online ו- LibertyNet בפילדלפיה מהווים דוגמה לאימוץ גישה של רשת עצמאית, וכיצד דבר זה מסייע בידי ארגונים התנדבותיים. מתן גישה קלה אל מידע פוליטי (אפילו עניינים פעוטים, כגון פירוט ההתפלגות של מפקד האוכלוסין) עשויים להוות גורם מכריע לארגון האזרחי החברתי, וכך גם מתן גישה פשוטה וזולה אל ארגונים אחרים שניצבים בפני בעיות דומות או עוסקים בנושאים קרובים. הפרוייקטים בפילדלפיה מציעים שירותי מנויים לא רק למשתמשים בודדים (כפי שנעשה בבולוניה ובסנטה מוניקה) כי אם גם לקבוצות מתנדבים. במילותיו של אד שוורץ, פעיל הרשת העירונית הנמנה על מארגניה:

עם הצטרפות הקונגרס, המחלקות הפדרליות ואף ממשלים מקומיים ומדיניים אל העולם המקוון, רשת האינטרנט מעניקה לנו גישה מהירה אל מידע אודות תכניות ותחיקה שביכולתנו לעשות בו שימוש ולחלוק זה עם זה. יתרה מזאת, רשת האינטרנט הציעה לקבוצות עצמאיות דרך חדשה להבהיר את נקודת מבטן – ראשית לאחינו האזרחים, ולאחר מכן לפוליטיקאים. בקצרה, בעזרת האינטרנט, עלה בידינו להתגבר על תחושת הבידוד, הבורות ואזלת היד שעצרה בעדנו. הכלים העיקריים שלה – דואל ורשת האינטרנט – נתפרו במיוחד להתמודדות עם בעיות אלה ממש. (Schwartz, 1998).

אותם המאפיינים שנתפשו כחיוביים ומעודדים מעורבות (עלות נמוכה, אנונימיות) נתפשים כבעיה כאשר הם מעודדים צורות פחות מקובלות של ארגון פוליטי מקוון. ה- ThuleNetz הגרמנית היתה מערכת של תיבות דואל שאפשרה לפעילים ימניים קיצוניים בגרמניה ליצור כעין ארגון, דבר שבנסיבות אחרות לא היה מתאפשר מסיבות של עלות ועבירה על החוק (Maegerel ו- Mletzko, 1994). מעמדן החוקי של קבוצות הסתה או דברי דיבה המתפרסמים בעולם הציבורי-למחצה של קבוצות דיון עודנו תחת ויכוח, והקשר בין זהותם הוירטואלית של המשתמשים לעומת זהותם האמיתי נותר עמום.

סוגיות בתכנון הרשת: דעות קדומות, נגישות ופיקוח

ברור כי טענותיהם של הנאיביים ביותר מבין משתמשי הרשת העירונית מטעות, כגון הטענה כי אמצעי התקשורת החדשים ישחקו את ההיררכיות הפוליטיות הקיימות ויחליפו אותם במארג שוויוני ודמוקרטי של חברה אזרחית. מידת הפיתוח האפשרית של צורות חדשות של מעורבות דמוקרטית בעזרת אמצעי התקשורת החדשים תלויה באופי הפיקוח תחתיו יהיו נתונים אמצעי התקשורת החדשים, בבעלי הגישה אליהם ובהחלטות התכנוניות שיתקבלו. בטרם אדון בנושא הפיקוח, אתמקד בסוגיות של תכנון, ובעיקר ברשתות שלהן תכנון וניהול מרכזיים, או כאלה המבוססות על רשת עצמאית.

מרבית הרשתות שציינתי הן למעשה צירוף של תכנון מדיני מקומי ויזמה עצמאית. הרשתות בבולוניה, בסנטה מוניקה ובאתונה מתאפיינות בממשל מקומי המשחק תפקיד מרכזי ברשת, ואילו הרשתות בפילדלפיה ובאמסטרדם, לדוגמה, משלבות מעורבות של המדינה ביזמות שמקורן בציבור או במגזר ההתנדבותי.

שליטה מרכזית ברשתות מציעה מספר יתרונות מעשיים. רשתות עירוניות בעלות תכנון מרכזי הנתונות תחת מגבלות ממשלתיות מספקות לרוב משאבים אמינים של מידע מקומי, וקשרים ישירים יותר בין התדיינות מקוונת לבין קבלת ההחלטות הפוליטית. בנוסף, רשתות המופעלות על ידי השלטון המקומי נוטות יותר לפעול למען פיתוח נגישות אוניברסלית תוך השענות על המשאבים הקיימים, ולאפשר מגוון רחב יותר של חליפין דמוקרטיים. לעומת זאת, רשתות מעלה-מטה (top-down), בהן עובדי הממשל מתפקדים כשומרי התוכן, פתוחות לביקורת שהושמעה קודם לכן כנגד השידורים הציבוריים. ניתן להאשים אותן בחיזוק ההגמוניה בדרכים של שליטה במידע ובקביעת סדר היום, בתרבות צרה (monoculturalism) או בהגנה על אינטרסים של אדוניהם הפוליטיים.

לשליטה פוליטית השלכות נוספות כאשר מתעוררות סוגיות של דיעה קדומה, כללי התנהגות ברשת ובקרת תוכן. הבוטות והעלבונות המזיקים שמתקיימים בקבוצות הדיון שאינן מפוקחות במערכת PEN, לדוגמה, מצביעות על כך כי מידה מסוימת של פיקוח נחוצה על מנת להבטיח את שרידות הרשתות. השליטה ההדוקה והצנזורה (והאוטומטית לעיתים) שמפעילים אחראים שלא נבחרו לתפקידם על הדיון ועל אספקת המידע המקוונים בחלק מן הרשתות עלול למשוך ביקורת מכיוון שחלק מן הרשתות – IperBolE, למשל – קרובות להשגת מונופול כספק שירותי אינטרנט. הצורך בפיקוח של הספקים המקומיים בנושאים כגון דיעות קדומות ואיזון תלויה לא רק בחשיבות העתידית של המדיום, כי אם בהתפתחויות עתידיות בסוגיות של דיעה קדומה וקביעת סדר היום באמצעי תקשורת אינטראקטיביים, תופעה המצריכה מחקר נוסף. למנהלי קבוצות דיון הכוח לקבוע את סדר היום כאשר הם בוחרים נושאים לדיון ומכינים רשימת שאלות נפוצות (FAQ), מצנזרים ועורכים הודעות (באם הדבר מותר) וכן הלאה. גם כאשר המטרה הסופית היא היעדר רגולציה מוחלט מצד עובדי העירייה בכל הנוגע לתוכן (קבוצות דיון שיתוכננו על ידי המשתמשים יחליפו בבוא היום את אלה שנבחרו על ידי המנהלים), כמו בבולוניה, למתכננים המקוריים תפקיד חשוב בפיתוח תרבות הרשת, ובתכנון המקורי של קבוצות הדיון. אם נניח כי המתדיינים מסתמכים במידה רבה על המידע שנבחר ומגובש באתר של העיר, הרי שהדיון מוגבל עוד יותר.

עם צמיחת הרשתות, נפח המידע לבדו ונפח התקשורת המופצת באמצעי תקשורת אלה עשוי לשלול השפעה של מנהל על קבוצות הדיון. בשנת 1996 פסק שופט בהולנד כי אין לצפות ש- Digital City כספק אינטרנט תישא באחריות על בקרת תוכן (ו- Brants, 1998). במקביל, תהו מנהלי רשתות באיטליה כיצד חוקי "Par Condicio" החדשים המפקחים על שימוש פוליטי באמצעי התקשורת (שמטרתם להתנגד ל- Berlusconi) יוחלו על הרשת העירונית של בולוניה. הם החליטו למחוק תגובות מצד מפלגות פוליטיות בקבוצות דיון. עצם הרעיון כי יסודותיהם של איזון, קביעת סדר היום או אובייקטיביות היא אמצעי תקשורת אלה, עם זאת, עודנו דורש הגדרה.

את תשומת הלב במקרה זה יש להקדיש לתוכנה. דומה כי קיימת קורלציה בין נגישות ובין קביעת סדר היום. ככל שהממשק נגיש (ידידותי למשתמש) יותר, כך הוא מותיר כוח רב יותר בידי מנהלי הרשת ומתכנניה לקביעת סדר היום. אין ספק כי לתוכנה של מסכי מגע מופעלי-תפריט לאספקת מידע, התדיינות או מדידת העדפות, כגון אלה שנוסו באתונה, יש פוטנציאל רב יותר בקביעת סדר היום מאשר, לדוגמה, לתוכנה לזיהוי שפה טבעית. אולם ממשקי תפריט, בעיקר אלה המבוססים על מסכי-מגע, דורשים מיומנויות פחותות ולכן מורידים את סף הדרישות לשימוש ברשת. הממשקים מתחלקים שוב לאלה בהם מועדפת גישה של "עיר וירטואלית" (ייצוג גרפי של בניינים הממלאים פונקציות מסוימות באמסטרדם) ואלה בהם הטקסט מועדף. ערים וירטואליות הן ידידותיות יותר למשתמש, אך חסרונן הוא באינטראקציה המובנית לתוך רחובות ובניינים שאינם קיימים ולכן אין בהכרח צורך בהם, ועל ידי כך צמצום היתרון שבפירוט נושאים שאינו גרפי עבור חברה אזרחית וגיבוש רצונות, כגון זה הנמצא בשימוש ב- Neighborhood Online שבפילדלפיה.

ברור כי הנגישות היא המפתח, הן עבור הרשת העירונית המנסה להצדיק את תקציבה בעזרת עדויות לכמות מבקרים, והן עבור המעורבות הדמוקרטית של תושבי "חברת המידע", כפי שהיא מכונה, באופן כללי. אם לא יינקטו צעדים להבטחת ההצלחה, ובאם חשיבותם של אמצעי התקשורת החדשים כזירה של תקשורת דמוקרטית תמשיך לגדול, הרי שהחברה ניצבת בפני קטביות חדשה בין התושבים הבקיאים בטכנולוגיית המידע, להם יש גישה אל מידע מכריע מבחינה פוליטית ואל ערוצי התבטאות, לבין תת-המעמד השרוי באי-הידיעה, שדיעותיו והעדפותיו נשלטות על ידי חברות פרסום ויחצ"נים. חשוב לציין כי הנגישות היא סוגיה יחסית ולא אבסולוטית. אם לכל אזרחיה של חברה דמוקרטית זכות גישה אל ספריות ומיומנויות מצומצמות בלבד, אזי אלה הם האמצעים הדרושים לתפקוד כאזרח מלא. אולם, כאשר לחלק מן התושבים גישה אל אמצעי תקשורת חדשים המעניקים להם כוח ויתרון כאזרחים מעורבים פוליטית, הרי שהאידיאלים הבסיסיים של האזרחות הפוליטית דורשים כי אלה שיכולת תקשורתית זו אינה פתוחה בפניהם יקבלו אותה, בכדי למנוע השתלטות של מעמד יחיד על האחרים (Murdock ו- Golding, 1989).

מסיבות אלה, רבים ממייסדי הרשתות העירוניות, בעיקר בבולוניה, במנצ'סטר ובאמסטרדם, השתמשו ברשת העירונית לעידוד גישה אל אמצעי התקשורת החדשים. מנקודת מבט אחרת, ניתן לומר כי רשתות אלה רק מגדילות את הבעיה בכך שהן מציעות ערוץ ביטוי ומידע נוסף ומוגבל לאלה שיש ברשותם הזמן, הכסף והכישורים הדרושים בכדי לגשת אליו, ובכך תורמת לקיפוח של אמצעי התקשורת האחרים. אחת הרשתות שהגיבה באופן פרטני לבעיה זו היא הרשת הבולונית, שמלכתחילה התייחסה אל הנגישות האוניברסלית לרשת כזכות (Tambini, 1998).

היבט חשוב של פרוייקט IperBolE הוא שהשלטון המקומי העניק זכות גישה לאינטרנט (באמצעות הרשת העירונית) לכל תושבי בולוניה. מאז ניסתה העיר להפוך זכות זו למציאות, תוך שהיא מקדמת את הנגישות ומציעה הקניית מיומנויות מחשב. בתום שלוש שנים, היה ברשותם של למעלה מ- 5500 אנשים חשבון דרכו התאפשר להם השימוש ברשת, כמו גם ל- 200 ארגונים. מאז, רבים מחשבונות אלה משרתים יותר ממשתמש יחיד, ומספר גדול יותר של אנשים נכנס לרשת, אף כי המשתמשים ברשת מבין 390,000 תושבי בולוניה הם מיעוט. PEN בסנטה מוניקה נוסדה בשנת 1990. מאז עלה מספר המשתמשים (שעושים שימוש ברשת בעיקר בעזרת מודם, מביתם) ל- 7000 ויותר (מתוך אוכלוסיה של 86,000), ואילו מספר המשתמשים ברשת לפחות פעם בשבוע נע סביב ה- 400. הרשת של אמסטרדם, שנגישותה אינה נחשבת זכות כי אם ניתנת תמורת תשלום, היא בעלת שיעור המנויים הגבוה ביותר, ולה 45,000 משתמשים רשומים (כ- 5 אחוז מכלל האוכלוסיה הבוגרת). ייתכן כי ערבוביית המידע האנרכית של הרשת באמסטרדם תורמת לפופולריות של הרשת, כמו גם שיעור החדירה של המודם לעומת המחשב האישי באמסטרדם (Francissen ו- Brants, 1998).

כמה מן הרשתות סיפקו תחנות עבודה (termianls) ציבוריות בכדי להבטיח נגישות רבה יותר עבור אלה שאין ברשותם מודמים ומחשבים אישיים. אולם, הארנק הציבורי אינו מבטיח את הנגישות האוניברסלית באמת ובתמים. מול שלוש תחנות העבודה במשרדי IperBolE שבבולוניה משתרך לרוב תור ארוך של משתמשים המחכים לתורם, ותריסר התחנות הממוקמות ברחבי העיר פתוחות לשעות ספורות בלבד במשך היום, היות שדרושה נוכחותו של עוזר שיסייע למשתמשים חסרי נסיון. באמסטרדם, ה"צי" ההתחלתי של Digital City, שכלל 24 תחנות עבודה, צומצם לעשר, היות שלא היה די בתקציב בכדי לספק סיוע. באתונה, שם הגישה לרשת מתבצעת דרך תחנות עבודה ציבוריות בלבד, קבע האמדן כי דרושה תחנה אחת עבור כל 14,000 תושבים (Tsagarousianou, 1998); ברור כי מספר זה אינו אופטימלי עבור נגישות אוניברסלית.

לא זו בלבד שדפוסי הרישום של הרשתות העירוניות מראות כי הנגישות אינה אוניברסלית, הן גם תומכות בטענה כי היא אינה מייצגת: הרוב המוחץ של המשתמשים ברשתות העירוניות הם גברים, צעירים, משכילים, ובעלי מקצוע. נתוני הרישום בבולוניה לשנת 1996 היו דומים לרשתות האחרות: 19 אחוז סטודנטים, 41 אחוזים שייכם למעמד הצווארון הלבן, 18 אחוז בעלי מקצוע. שבעים ושניים אחוזים היו בגילאי 20 עד 40, ו- 86 אחוזים היו גברים.

הערות מסכמות

הרישות העירוני נמצא בחיתוליו, ויש להמתין ולבדוק האם ההקשר הפוליטי והמפקח יאפשר למשתמשי הרשת לממש את מטרותיהם ולהחיות את האזרחות הפוליטית. בחלק זה אסב את תשומת הלב לעובדה שלעתידו של הרישות העירוני שלושה היבטים מכריעים. האחד, נגישות. ללא נגישות אוניברסלית, הרישות העירוני יוותר בלתי חוקי ושולי בתהליך הפוליטי. שנית, מניעים. רשתות עירוניות מתכוננות לרוב בפשטות, ונשענות על הנחות בלתי מבוססות אודות הגורמים המניעים את הפרט לקחת חלק בתהליך הפוליטי, עובדות העלולות להביא לפגמים בתכנון ול"פילים לבנים" בתהליך ההקמה של הרשת. שלישית, גם אם הנגישות תהפוך כללית, ויוסרו המחסומים העומדים בפני ההשתתפות, הרי שיש לבחון מחדש את התפישה בה אוחזת הרשת העירונית לגבי הקהילות המקומיות כמעגלים פוטנציאליים של תלות פוליטית ומעורבות בעולם גלובלי.

עודנו רחוקים מהיום בו נגישות אוניברסלית וזכות הגישה יהפכו לממשות. אולם, מרבית ההתנסויות ברישות עירוני הנערכות כיום עוסקות בחליפין הדמוקרטים המצריכים נגישות אוניברסלית (או לפחות קשת משתמשים שתייצג את הציבור הרחב) בכדי שתהיה להם השפעה. על מנת שהצבעה ומשאלי עם אלקטרוניים, למשל, יהיו לגיטימיים, יש לצאת מנקודת הנחה כי לכלל התושבים זכות הצבעה. אם יש כוונה לספק שירותי מבוססי-מידע ברשת זו, אזי יש לספק את התשתית שתבטיח להם גישה שווה. באופן דומה, אם נרצה שקבוצות דיון ישחקו תפקיד מאגד – שווה ערך לזה של חבר המושבעים האזרחי או סקרי דעת קהל הנמצאים תחת מבחן בימים אלה (Fishkin, 1991) – אזי עליהם להיות פתוחים לכל. עם זאת, כאשר הגישה לתמ"מ מוגבלת למיעוט בלתי-מייצג, ישנו טיעון רב משקל כנגד הכנסת החליפין הדמוקרטיים אל המרחב המקוון. רישות עירוני ללא נגישות אוניברסלית כמוהו כיתרון נוסף למידע, ולא סביר כי תמצא הצדקה לשימוש בו במשאל עם, הצבעה או סקר דעת קהל מחייבים. יש להתעלם מן ההתדיינויות המתקיימות במרחב הוירטואלי תחת תנאי נגישות בלתי שוויוניים, ולא למשוך אליהם את תשומת הלב של הנציגים המקומיים. רק במקומות בהם ניתן להבטיח נגישות אוניברסלית קיימת סבירות כי הרשת העירונית תתעלה על מעמדה הנוכחי, המשלב על פי רוב דרכים חדשניות לאספקת מידע וקבוצות דיון טריוויאליות. נגישות אוניברסלית אמיתית ודאי מצריכה מידה מסוימת של התערבות ממשלתית. כפי שספריות ובתי ספר נחשבו בעבר הכרחיים לתפקוד כאזרח פוליטי, ישנה שדולה גוברת להתערבות דומה המתאימה ל"עידן המידע".

השאלה האם על רשויות ציבוריות להתערב באופן פעיל בתכנון הרישות העירוני ובניהולו היא סוגיה אחרת לחלוטין. ציינו את הסכנה הטמונה בריכוז כוח רב מדי בידי מעטים בכל הנוגע לקביעת סדר היום. בעיה נוספת ביזמות ממשלתיות היא כי הן עלולות להתברר כבזבוז כסף. הם עשויים להשקיע בתשתית עבור מעורבות אזרחית שלתושבים אין כל עניין לקחת בה חלק, מכיוון שפירשו שלא כהלכה את המניעים עליהם נשענת המעורבות הפוליטית. ההנחה הבסיסית היא שהפרט הופך מעורב בפוליטיקה כאשר הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרס האישי שלו. מספר רב של מחקרים מראה כי לא כך הוא הדבר: הגורמים הסביבתיים, גישה למשאבים, לתמריצים סלקטיביים ולניוד מסבירים את המעורבות (Knocke, 1990; Leighley, 1995; Verba et al., 1993; Whitley, 1995). אף כי מוקדם מדי לקבוע האם Network Pericles האתונאית ניצבת בפני האפשרות המביכה של שיעור קליטה נמוך, עבור פרוייקט PEN בסנטה מוניקה נחזתה התדרדרות בשיעור המשתמשים כבר בשנת 1993 ובשנת 1996. בעיקר לאור העובדה שבשנים הראשונות עובדי העירייה ובעלי הדיעה תרמו בהתלהבות לקבוצות הדיון, אולם רובם חדלו משימוש ברשת בטרם הגיע הפרוייקט לשנתו השישית (Doctor ו- Dutton, 1998). שיעור קליטה נמוך היה מנת חלקה של היזמה האזרחית לשימוש בטלוויזיה אינטראקטיבית (באמסטרדם, ראה Brants et al., 1996; עבור פרוייקט קוויבק ראה Fishkin, 1991: 21-3). המשתמשים ברשת, אם כך, שותפים לתפישה נאיבית משהו של טבע המעורבות הפוליטית וההגיון העומד מאחוריה. תיאורית הטרמפיסט הפכה אותנו מודעים יותר לחשיבותם של היתרונות במעורבות הפוליטית המניעים את הפעילות הפוליטית, כגון ההנאה החברתית, התפקיד והזהות שנובעים מהשתתפות בפעילות אזרחית ולא במדיניות המשקפת אותה. סביר להניח כי מרבית המשתמשים ברשת העירונית אינם מעוניינים להשקיע בטובת הכלל או הפרט, כי אם עושים זאת למען ההנאה שבדבר או בכדי ללמוד כיצד להשתמש במדיום החדש. צורות אלה של מעורבות פוליטית אינן יציבות לטווח הארוך (ראה Whiltley, 1995). הדפוסים הפרטניים הבלתי צפויים של ההשתתפות ב- PEN שתוארו, לדוגמה, על ידי Dutton (1996) (שימוש אובססיבי שבעקבותיו באו שעמום והזנחה), מצביעים על העובדה שהפרט אינו עושה שימוש ברשת העירונית אך ורק על מנת לקדם את האינטרסים הפוליטיים שלו. כפי שהדגימו רבים מן הפרוייקטים הקודמים בתחום הדמוקרטיה האלקטרונית, ייתכן כי התושבים אינם מעוניינים במעורבות, במיוחד לאחר שפג החידוש שב"עולם הוירטואלי". אם כך, הטענה שהפיכת ההצבעה לקלה יותר תעלה את הסיכוי שפרטים רבים יותר יקחו חלק בסקרים הנערכים לעיתים תכופות שגויה, ככל הנראה. מחקרים אלקטורליים הראו כי מעטים מצביעים בהסתמך על שיקולי רווח והפסד (Leighley, 1995).

מדוע על תושביהן של ערים מודרניות להיות מעורבים אלה בחיי אלה? הם אינם שותפים במארג התלות שאפיין את אבותיהם בפגישות התושבים של ניו-אינגלנד, נקודת ההתייחסות הנוסטלגית של מרבית המשתמשים ברשת. לא זו בלבד שרשתות עירוניות מחזיקות על פי רוב בדיעה מוטעית לגבי מניעיה של המעורבות הפוליטית, אלא שמרבית התקוות לעתיד של הרשתות העירוניות, המקומיות, בהן דנתי כאן נוטות לשקף תפישות נוסטלגיות ואנכרוניסטיות של קהילות מקומיות. הרשתות העירוניות נוטות להגזים באמדן רמת האחידות של הקהילות המקומיות, והאינטרסים המשותפים להן. לחלק מן הרשתות, כגון Neighborhood Online בפילדלפיה, מטרה מוגדרת של שירות הקהילה הקיימת, ולא "קהילה וירטואלית" (Thompson, 1990). זו אכן אחת המטרות המוצהרות של תנועת הרישות העירוני (Schuler, 1996), המושפעת בצורה חזקה על ידי הזרם המרכזי של השוויון הקהילתי (communitarianism) (עציוני, 1995). אולם, ברור כי קיימת כאן בעייתיות. בחתירתם הנוסטלגית אל הקהילה של העבר, משתמשי הרשת העירונית מתעלמים מן העובדה שתחושת האחריות הקהילתית הנושנת התבססה על תלות חומרית, אחווה, אחידות בהעדפות וקשרים כלכליים אשר אינם קיימים עוד (Friedland, 1996). תנועת הרישות העירוני מתקיימת בסביבה בה מתרחש מו"מ מורכב בסוגיות של אינטרסים פוליטיים בעקבות תהליכים של גלובליזציה ורב-תרבותיות. האירוניה שבעובדה כי שחקנים עירוניים מקומיים היו מחלוצי השימוש הדמוקרטי בטכנולוגיות החדשות הללו היא בכך שהפוטנציאל העיקרי שלהן – שחרור התקשורת ממגבלות המרחב – נותר בלתי מנוצל. הן משמשות בערים ובשכונות, יחידות בהן תקשורת פנים-אל-פנים היא אפשרית. לעומת זאת, לעובדים העובדים עבור אותה חברה במדינות שונות – אך מקבלים שכר שונה משמעותית עבור תפקיד זהה – חסרים המשאבים הדרושים לנסוע או לתקשר זה עם זה. ערכה של גישה אל תקשורת זולה ויעילה מעין זו היה גדול יותר עבור אינטרסים פוליטיים המפוזרים במרחב.

הבעיה המרכזית היא, אם כך, לא עיוות התקשורת, או קלות הגישה אל מידע ואל תהליכי הצבעה, כי אם עצם בעיית הארגון הפוליטי בתקופה של גלובליזציה. בעוד המודל התקשורתי המשודר חיזק את הטריטוריאליות של המדינות ושל האזרחות המודרניות, והמעגלים הציבוריים הלאומיים היוו זירה יציבה למדי להתדיינות וייצוג, הרי שאמצעי התקשורת החדשים, הא-מרחביים נכנסים לשימוש בהקשר מודרני, בו קשה יותר להגדיר תלות במונחים טריטוריאליים. תגובת הרשת העירונית היא, לרוב, לפעול מקומית, אך לא לחשוב גלובלית.

ההיסטוריה של בניין האומה מראה כי התקשורת הכתובה, ובעיקר הרומן והעיתון, היו תנאים חיוניים לצמיחת המדינה הלאומית כיחידה המודרנית העיקרית של פעולה קולקטיבית (Anderson, 1983). מבנה התקשורת המשודרת והצימוד שלה אל המדינה המודרנית ואל שפת המקום המשיכו את התהליך הכללי של הלאמת התרבות (Gellner, 1983). המעבר מתקשורת משודרת אל תקשורת רבים-אל-רבים, בינלאומית וחוצת-גבולות לאומיים סותרת את המגמה הזו, מכיוון שהנוף התקשורתי אינו מקנה עוד למרכזים גיאוגרפיים או פוליטיים צביון ממשי. שאלת חיוניותן של רשתות התקשורת החדשות לקבוצות זהות ואינטרס משותף נותרת פתוחה. על משתתפי הרשת הקהילתית לבחור: באפשרותם לנסות להישען על קהילות מקומיות שחבריה אינם תלויים זה בזה כלכלית אך שותפים למרחבי צריכה ולהשפעות הגרועות ביותר של בעיות חברתיות, או לעשות שימוש באמצעי התקשורת החדשים ולגבש צורות חדשות של תלות הדדית וגיבוש רצונות המתאימים למציאות הכלכלית הקיימת.

אין ספק כי אפייה של האזרחות הפוליטית בעידן המידע תהפוך לסוגיה מרכזית ביותר, והרשתות העירוניות יהוו גורם חשוב בניסוי טכנולוגיות וצורות שונות של מעורבות שתשקף את הפונקציונליות שמציעים אמצעי התקשורת החדשים. ייתכן כי הסבירות שהרשתות לבדן יצליחו להחיות את החברה האזרחית נמוכה, לפחות כל עוד הבעיות הקשורות בנגישות, מוטיבציה ואינטרס קולקטיבי עומדות בעינן. לא ברור כלל אם הרשויות הציבוריות ינקטו את הצעדים החיוניים לעידוד הפוטנציאל האזרחי והכלכלי של הטכנולוגיה החדשה. אם הדיון המתנהל בימים אלה מעיד על העתיד לבוא, הרי ששאלת התחרות והתחרותיות של תעשיות התקשורת תהפוך חשובה יותר מהמעורבות האזרחית בפוליטיקה בפיתוח המדיניות הציבורית עבור אמצעי התקשורת.

הערות שוליים

  1. ראה Barber, 1984; Fishkin, 1991; Granham, 1986; Habermas, 1989; Thompson, 1995.
  2. הכותב מודה לכל המעורבים במיזם משותף זה, ול- CCIS באוניברסיטת ווסטמינסטר על תמיכתם במחקר.
  3. רשימה של מיזמי רישות עירוני ניתן למצוא באתרCommunity Computer Networks, Free-Nets and City-Regional Guides.
  4. העניין בדמוקרטיה מתוקשרת (teledemocracy) הולך וגובר בקרב התנועה האירופאית. הרשת העירונית בבולוניה ממומנת באופן חלקי על ידי האיחוד האירופי במסגרת תכנית ESPRIT, וניתנה לה יד חפשית בכדי להתנסות בסוגים חדשים של דמוקרטיה.
  5. עבור ניתוח מצוין של משחקי המדיניות העומדים מאחורי התהוותו של מיזם רישות עירוני מסוים, ראה Dutton ו- Guthrie, 1991.
  6. ברצוני לטעון כי… שינויים במבנה התקשורת ובמדיניותה, ויהיו אלה תוצאה של התפתחויות כלכליות או של התפתחות הציבור, הינם שאלות פוליטיות שחשיבותן אינה נופלת מזו של שאלות בנושאי ייצוג פרופורציוני, יחסים בין ממשל מקומי ולאומי… כי המדיניות של ממשלות מערב-אירופאיות כלפי טלוויזיה בכבלים ושידורי לווין חשובה לא פחות מגישתם כלפי התפתחותה של אירופה מאוחדת… כי המדענים המדיניים והאזרחים הדואגים לעתידה של הדמוקרטיה ובריאותה מזניחים סוגיות אלה תוך שהם מסכנים עצמם. (Granham, 1990: 104).

References

  1. Anderson, B. (1983) Imagined Communities: Reflections on the Origins and Spread of Nationalism. London: Verso.
  2. Arterton, F. (1987) Teledemocracy: Can Technology Protect Democracy? London and New York: Sage.
  3. Barber, B. (1984) Strong Democracy: Participatory Politics for a New Age. Berkeley, CA: University of California Press.
  4. Becker, Theodore (1981) 'Teledemocracy: Bringing Power Back to the People', Futurist December: 6- 9.
  5. Blumler, J. G. (1992) Television and the Public Interest: Vulnerable Values in Western European Broadcasting. London: Sage.
  6. Blumler, J. G. and M. Gurevich (1995) The Crisis of Public Communication. London and New York: Routledge.
  7. Bonaga, S. (1994) 'Dalle Mura al Mondo: Reti Telematiche per Parlarsi', unpublished Bologna City Hall document.
  8. Brants, Kees, Martine Huizenga and Reineke van Meerten (1996) 'The New Canals of Amsterdam: An Exercise in Local Electronic Democracy', Media, Culture & Society 18( 2): 233- 48.
  9. Bryan, Cathy (1996) 'Manchester: Democratic Implications of an Economic Initiative? ', Javnost, III (1) 103- 16.
  10. Cohen, J. (1989) 'Deliberation and Democratic Legitimacy', in A. Hamlin and P. Pettit (eds) The Good Polity: The Normative Analysis of the State. Oxford: Blackwell.
  11. Comune di Bologna (1994) Internet Per Bologna e l'Emilia- Romagna: Ampliamenti del Progetto Esprit cityycard. La societa civile in rete a Bologna (Local Authority PR document).
  12. Dutton, William H. and K. Guthrie (1991) 'An Ecology of Games: The Political Construction of Santa Monica's Public Electronic Network', Informatisation and the Public Sector 1: 279- 301.
  13. Dutton, W. H. (1996), 'Network Rules of Order: Regulating Speech in Public Electronic Fora', Media, Culture & Society 18: 269- 90.
  14. Docter, S. and W. Dutton (1998) 'The First Amendment Online: Santa Monica's Public Electronic Network', in R. Tsagarousianou, D. Tambini and C. Bryan (eds) Cyberdemocracy: Technology, Cities and Civic Networks. London: Routledge.
  15. Eder, Klaus (1985) 'The New Social Movements: Moral Crusaders, Political Pressure Groups, or Social Movements? ', Social Research 52( 4): 869- 90.
  16. Etzioni, Amitai (1972) 'Minerva: An Electronic Town Hall', Policy Sciences 3: 457- 74.
  17. Etzioni, Amitai (1995) The Spirit of Community. London: Fontana.
  18. Fishkin, James (1991) Democracy and Deliberation: New Directions for Democratic Reform. New Haven, CT: Yale University Press.
  19. Francissen and Brants (1998) 'The New Canals of Amsterdam', in R. Tsagarousianou, D.
  20. Tambini and C. Bryan (eds) Cyberdemocracy: Technology, Cities and Civic Networks. London: Routledge.
  21. Friedland, L. (1996) 'Electronic Democracy and the New Citizenship', Media, Culture & Society 18( 2): 185- 213.
  22. Garnham, N. (1989) 'The Media and the Public Sphere', in Peter Golding (ed.) Communicating Politics: Mass Communications and the Political Process, pp. 37- 53. New York: Holmes and Meier.
  23. Garnham, N. (1990) Capitalism and Communication: Global Culture and the Economics of Information. London and Newbury Park, CA: Sage.
  24. Gellner, E. (1983) Nations and Nationalism. London: Basil Blackwell.
  25. Habermas, Jurgen (1962 [1989]) The Structural Transformation of the Public Sphere: An Inquiry into a Category of Bourgeois Society. Cambridge, MA: MIT Press.
  26. Hacker, Kenneth L. (1996) 'Missing Links in the Evolution of Electronic Democratization', Media, Culture & Society 18( 2): 213- 32.
  27. Held, D. (ed.) (1993) Prospects for Democracy: North, South, East, West. Cambridge: Polity.
  28. Jennings, M. Kent (1979) 'Another Look at the Life Cycle and Political Participation', American Journal of Political Science 73: 755- 71.
  29. Jennings, M. Kent and Gregory B. Markus (1989) 'Political Involvement in the Later Years: A Longitudinal Study', American Journal of Political Science 32: 302- 16.
  30. Keane, J. (1991) The Media and Democracy. Oxford and Cambridge, MA: Polity.
  31. Knocke, David (1990) Organising for Collective Action: The Political Economies of Associations. New York: Aldine de Gruyter.
  32. Leighley, J. (1995) 'Attitudes, Opportunities and Incentives: A Field Essay on Participation', Political Research Quarterly 48 (1): 181- 210.
  33. McLean, I. (1989) Democracy and New Technology. Cambridge: Polity.
  34. Maegerel, A and Mletzko (1994) ' "Thule- Netz" Rechtsextremischer Mail- ' Informationsdienst 5: 1- 6. boxen-Verbund,
  35. Melucci, Alberto (1989) Nomads of the Present: Social Movements and Individual Needs in Contemporary Society. Philadelphia, PA: Temple University Press.
  36. Miller, D. (1993) 'Deliberative Democracy and Social Choice', in D. Held (ed.) Prospects for Democracy, pp. 75- 92. Cambridge: Polity.
  37. Morley, D. and K. Robbins (1995) Spaces of Identity: Global Media, Electronic Landscapes and Cultural Boundaries. London: Routledge.
  38. Murdock, G. and P. Golding (1989) 'Information Poverty and Political Inequality: Citizenship in the Age of Privatised Communications', Journal of Communication 39( 3) 180- 95.
  39. Myers, D. J. (1994) 'Communications Technology and Social Movements: Contributions of Computer Networks to Activism', Social Science Computer Review 12: 250- 60.
  40. Papadopoulos, J. (forthcoming) 'The Limits of Direct Democracy in Complex Societies and its Alternatives', in C. Crouch, Klaus Eder and Damian Tambini (eds) Citizenship, Markets and the State. Oxford: Oxford University Press.
  41. Poster, M. (1998) 'The Internet and the Public Sphere', in Virtual Politics.
  42. Sackman, Harold and Norman Nie, (eds) (1970) Information Utility and Social Choice. Montvale, NJ: AFIPS Press.
  43. Schmidtke, Oliver (1998) 'Berlin in the Net: Prospects for Cyberdemocracy from Above and Below', in R. Tsagarousianou, D. Tambini and C. Bryan (eds) Cyberdemocracy: Technology, Cities and Civil Networks. London: Routledge.
  44. Schuler, D. (1996) New Community Networks, Wired for Change. Reading, MA: Addison Wesley.
  45. Schwarz, Ed (1998) 'An Internet Resource for Neighbourhoods', in R. Tsagarousianou, D. Tambini and C. Bryan (eds) Cyberdemocracy: Technology, Cities and Civic Networks, pp. 110- 24. London: Routledge.
  46. Soysal, Y. (1994) Limits of Citizenship: Migrants and Post National Membership in Europe. Chicago, IL: University of Chicago Press.
  47. Tambini, Damian (1998) 'Civic Networking and Universal Rights to Connectivity: Bologna', in R. Tsagarousianou, D. Tambini and C. Bryan (eds) Cyberdemocracy: Technology, Cities and Civic Networks, pp. 84- 109. London: Routledge.
  48. Thompson, J. (1990) Ideology and Modern Culture: Critical Social Theory in the Age of Mass Communication. Cambridge: Polity.
  49. Thompson, J. (1995) The Media and Modernity: A Social Theory of the Media. Cambridge: Polity.
  50. Touraine, A. (1977) La Voix et le Regard. Paris: Editions du Minuit.
  51. Tsagarousianou, R. (1998) 'Back to the Future of Democracy? New Technologies, Civic Networks and Direct Democracy in Greece', in R. Tsagarousianou, D. Tambini and C. Bryan (eds) Cyberdemocracy: Technology, Cities and Civic Networks. London: Routledge.
  52. Varney, Pamela (1991) 'What's Really Happening in Santa Monica? ', Technology Review November/ December: 43- 51.
  53. Verba, S., Kay Lehman Scholzman, Henry Brady and Norman H. Nie (1993) 'Who Participates? What Do They Say? ', American Political Science Review 87: 303- 18.
  54. Whitely, Paul F. (1995) 'Rational Choice and Political Participation – Evaluating the Debate', Political Research Quarterly 48( 1): 211- 34.
  55. Zolo, D. (1992) Democracy and Complexity: A Realistic Approach. Cambridge: Polity.

אודות דמיאן טמביני

Damian Tambini has been a Senior Research Fellow at the Independent Public Policy Research (IPPR) since February 1999. The IPPR is a leading independent policy and research think-tank in the UK.

Mr Tambini is also Acting Director of the Program for Comparative Media Law and Policy at Oxford University. His research interests include media and telecommunications policy and democratic communication.

He was previously Visiting Fellow and Lecturer at Humboldt University in Berlin. He has been a Visiting Fellow at Nuffield College Oxford, The University of Westminster, The European University Institute at Florence and a researcher at the Institute of Education, University of London. His publications include Cyberdemocracy, and Markets, Citizens and States Communications, Revolution and Reform