ד"ר יעקב הכט | 02.11.2016

1. פתיחה

האנושות מקדישה מאמץ רב לשימור זיכרון, מידע וידע. תרבויות שונות מקיימות פרוצדורות של סלקציה והעדפה מה לשמר ומדוע (למשל כדי לתרום להתפתחות המדע והמחקר), ומקימות לשם כך גופים ומוסדות מדעיים, בכללם ספריות וארכיונים.1

במהלך השנים השתנו דרכי האחסון של זיכרון, מידע וידע: אבן, עור, פפירוס, תקליט, דיסק, USB וכדומה. השמירה של מידע באינטרנט היא דרך נוספת של האנושות לשמר נכסים אלה. ייחודו של מדיום האינטרנט מתבטא בכך שהוא יכול לשמור נפח גדול מאוד של זיכרון במינימום מקום פיזי. כמו כן, העידן הדיגיטלי מאפשר ריבוי של מקבלי ההחלטה מה לשמור ומדוע, כך שכל אדם יכול לשמור תמונות משפחתיות, הגיגים פרטיים וכו'.

המעבר לאחסון באינטרנט טמן בחובו תקווה גדולה לאנושות: סוף-סוף נוכל לשמר לנצח זיכרון, מידע וידע. הנה, נמצאה הטכנולוגיה האולטימטיבית שאינה מתכלה או נעלמת או נתונה לחסדי הטבע. גם אם תהיה שריפה והדפים יהפכו לאפר; גם אם יישחקו פני האבן ולא נוכל לקרוא את חריטות הקדמונים; גם אם תהיה רעידת אדמה שתחריב את המבנים הפיזיים שבהם שמור מידע – החומר השמור באינטרנט יישאר לנצח, מונצח בכוננים במדינות שונות, שמור בענן דיגיטלי.

נוסף על כך, האחסון באינטרנט הסיר מאתנו את האחריות לזכור – בין שמדובר בקורפוסים גדולים (כמו מהלכים היסטוריים או נתונים סטטיסטיים) ובין שמדובר בנתונים פשוטים ויומיומיים (כמו מתכונים ומספרי טלפון). המוח הפרטי שלנו כבר אינו מוצף בנתונים; מעתה נוכל לסמוך על הזיכרון החיצוני של האינטרנט ולפטור את עצמנו קצת מהאחריות לזכור. כל שנצטרך הוא את מפתחות הגישה הנכונים לאתרי האחסון – סיסמה, קוד כניסה וכדומה – כדי לשלוף את המידע הרלבנטי הרצוי לנו בכל רגע נתון.

אך מסתבר שזו היא תקוות שווא: על האינטרנט חלים תהליכי הכחדה של זיכרון, הדומים לאלה שידעה האנושות עד כה. כשם שלדף נייר יש משך חיים מוגבל, כך גם לדף אינטרנט. סיבות שונות מביאות לכך שבאינטרנט מתקיימים תהליכים של אובדן מידע או של חוסר נגישות למידע: קריסה כלכלית של ספקי שירות אינטרנטיים, התקפות זדוניות על אתרים ספציפיים, מותו של אדם ועמו סיסמאות הכניסה לחשבונותיו האישיים ועוד. שימור הזיכרון באינטרנט הוא, אם כן, אשליה של זיכרון נצחי.

במאמר זה נדון בסוגיה של העלמת/הכחדת הזיכרון מהאינטרנט. נכיר את התהליכים הגורמים לאובדן מידע מהאינטרנט ולאי-נגישות למידע, ונכיר בקצב המהיר שבו הזיכרון באינטרנט נעלם. הדוגמאות יהיו גם ממוסדות החשופים לאובדן מידע (משפט, רפואה), מהזיכרון הקולקטיבי וגם מאנשים פרטיים. בהקשר זה נרחיב על תרבות האבל ועל המאמץ האנושי לשמר את הזיכרון האישי אחרי מותו של אדם כלשהו.

2. שימור הזיכרון – סוגיה טכנולוגית או בעיה עקרונית?

האם ניתן לשמר את כל המורשת של הנכסים הדיגיטליים לשימוש בעתיד בהנחה שבאינטרנט נוצרת תרבות לכלל הגילאים ובמגוון נושאים? בעיית השימור של מידע לא הטרידה את טים ג'ון ברנרס-לי (Berners-Lee) כשהמציא את ה-World Wide Web בשנת 1980, שכן נושא השימור לא היה בסדר העדיפויות אז, אולם כיום הבעיה נהפכה לאקוטית בשל החשש שהמורשת הדיגיטלית תיעלם לנצח.

השימור והנגישות של נכסים דיגיטליים הם בעיה מורכבת הכרוכה באילוצים רבים ומגוונים. האילוצים העיקריים הם ההתפתחות המתמדת של הטכנולוגיה והעלויות הכרוכות באחסון של הנכסים שנוצרו מהטכנולוגיה המתיישנת המחייבת לקבוע סדר עדיפויות. לאילוצים אלו נלווית קשת רחבה של בעיות הקשורות לזכות לפרטיות, זכויות יוצרים, דיני ירושה, חבלות מכוונות וסוגיות אתיות הכרוכות בתוכני השימור, כמו חופש הפרט ומקומן של הבקרה והצנזורה המרכזית בשימור התכנים, הכחדת הזיכרון כתוצאה ממעבר בין טכנולוגיות אחסון ו"חיי מדף" קצרים של הזיכרון הדיגיטלי.

כמו בכל מעבר משימוש בטכנולוגיה אחת לאחרת, הולך לאיבוד מידע. לפעמים הסיבה היא שאי-אפשר לשמור הכול, וצריך להחליט מה מגוף הידע השמור בטכנולוגיה מוקדמת יישמר בטכנולוגיה מתקדמת יותר, ולעתים מדובר באובדן מלא של ידע משום שאין נגישות לטכנולוגיה ישנה, כמו שימור ידע בכרטיסיות מנוקבות בעידן הראשון של המחשבים, שכבר אינן קיימות.

3. סקירה היסטורית

רבים מהקבצים הדיגיטליים מתאיידים ותוחלת חייהם קצרה מהמצופה, כך שעלול להיווצר מצב שבו יהיה קשה או אף בלתי אפשרי לגשת אליהם – לא רק למסמכי טקסט אלא גם למולטימדיה, תמונות וסרטי וידאו שהוקלטו בפורמטים מיושנים ומעורפלים שבחלקם אינם ניתנים לאִחזור.

המפנה בדיון על חשיבות הבעיה חל עם הכרזתו יוצאת הדופן של וינט סרף, מאבות האינטרנט, שתכנן את פרוטוקולי TCP/IP ואת הארכיטקטורה הבסיסית של האינטרנט בשיתוף עם רוברט קאהן (Maffeo, 20.5.2015), על "החור השחור של המידע" (Ghosh, 13.2.2015).

אבל גם לפני כן טבע טרי קוני (Kuny, 1998) את המונח "עידן דיגיטלי אפל" (DDA – Digital Dark Age), המחזיר אותנו לחשכת ימי הביניים, תקופה שהתאפיינה בחוסר יחסי של תיעוד כתוב.

בין מבשרי הנבואות האפוקליפטיות בנושא היה גם היזם הטכנולוגי קית' רבויס (Rabois), שצפה את מותה הקרב של הרשת ושל המחשב האישי בתוך חמש שנים (Rogowsky, 3.12.2013). הצהרות נוספות מתייחסות למשך החיים הממוצע של דף אינטרנט, שהוא כמאה ימים (Kaplan, 3.8.2015), בעוד תוחלת החיים של האודיו-ויזואלים קטנה מעשר שנים. העיתונים בפורמטים הקיימים ייעלמו לגמרי בעשורים הקרובים. לעומתם הספרים המודפסים על נייר בטוחים יותר מבחינת השימור ולא ייעלמו (בסוגיה זו ראו מאמרה של מיכל שליו, "המיתוס של נצחיות הדיגיטל" [שליו, 15.6.2014]).

על כל פנים, כבר כיום רבים מהפורמטים הישנים של המסמכים והמצגות הדיגיטליות שנוצרו בעבר אינם ניתנים לפתיחה או לקריאה בגרסאות העדכניות של התוכנות וה"התאמות לאחור" (backwards compatibility) אינן בהכרח מובטחות. נכסים דיגיטליים שאינם בפורמט המתאים אינם נגישים עקב מתכונת מיושנת, בעוד נכסים אחרים אינם ניתנים לקריאה סבירה עקב נזקים שנעשו לעתים בזדון. אפילו הגיבויים של שירותי הענן היעילים לטווח הקצר והבינוני אינם יעילים לטווח הארוך, שכן מרבית ערכות האחסון הנחשבות אמינות נועדו מלכתחילה למערכות עם מטרות אחרות, ולא לאריכות ימים.

בפרק הבא נדון בתופעות המונעות נגישות לזיכרון הדיגיטלי ומקשות עליו לשרוד.

3. דרכי ההכחדה של הזיכרון הדיגיטלי

3.1 אידוי (evaporate) מידע

האינטרנט הוא לכאורה מתנה בלתי נגמרת ואגדית, אך מתברר כי באותה עת היא גם ארעית ובלתי אמינה. אידוי של מידע הוא התהליך הנפוץ ביותר שאנו נתקלים בו בגלישתנו השוטפת. תהליך זה בא לידי ביטוי בתופעה המטרידה מאוד את הגולשים באינטרנט – "הקישורים הנעלמים", המכונים גם "לינקים שבורים" או "לינקים רקובים" (link rot). התופעה מתרחשת בעת גלישה בין דפי האינטרנט כשנתקלים לעתים בהודעת שגיאה: "הדף לא נמצא" (Page Not Found):

"It is – elementally – ethereal, ephemeral, unstable, and unreliable. Sometimes when you try to visit a Web page what you see is an error message: 'Page Not Found'. This is known as 'link rot', and it's a drag, but it's better than the alternative. More often, you see an updated Web page; most likely the original has been overwritten" (Lepore, 26.1.2015).

הודעת השגיאה והודעות דומות מופיעות בפרוטוקולים להעברת היפר-טקסט (The Hypertext Transfer Protocol – HTTP), שמטרתם הצגה והפצה של מידע גלובלי סטנדרטי (Drake, 8.9.2015). קוד השגיאה בא לציין שהאתר אינו מופיע יותר בשרת במיקום הזה, כלומר תוכנו נעלם והוא אבד כנראה לנצח.

הקישורים הנעלמים משנים את מיקומם כל מאה ימים בממוצע:

"We now know that Web pages only last about 100 days on average before they change or disappear. They blink on and off in their servers" (Kaplan, 3.8.2015).

בעיית הקישורים הנעלמים מחריפה מאוד בשיח המחקרי שבו משמשים הלינקים למקורות הביבליוגרפיים מרכיב בסיסי כבר עשרות שנים. האינטרנט הרחיב את האפשרויות בשילוב ובאזכור מגוון של נכסים נוספים כמו תוכנות, אונטולוגיות, אתרי פרויקט, מצגות, בלוגים, סרטוני וידאו, טוויטים, הנעשים באמצעות HTTP הכוללים תמונות, קובצי קול, סרטוני פלאש וכו' שלהם או באמצעות URI (Uniform Reference Identifier), הנמצא בפס הרחב של האינטרנט (URIs HTTP).

"ריקבון הביטים" (bit rot) משמעותו אובדן מידע עקב אחסון נתונים ממוחשבים בטכנולוגיות ישנות, כמו כרטיסים או סרטים מנוקבים, המאבדים מידע עקב תנאי האחסון, וכן תקליטורים ותקליטי די-וי-די המאחסנים את המידע בטכנולוגיה אופטית ועלולים להיפגם כשהחומר שממנו הם עשויים נפגע או נשחק (The Economist, 28.4.2012). דוגמה קלסית שלא מעידן האינטרנט היא סרטי ראינוע רבים שאבדו כי צולמו על חומר בלתי יציב הנוטה להתלקחות, שדרש טיפול כדי לשמרו.

וינט סרף התריע כי תופעת "הביטים הרקובים" תוביל לעידן נשכח:

"Vint Cerf has warned that 'bit rot' could lead to a 'forgotten century' as our masses of digital files are lost to progress and become unreadable as technology evolves" (Gibbs, 13.2.2015).

יש לציין כי אף שתופעת הקישורים הנעלמים מטרידה, היא עדיפה על מצב שבו מופיע דף אינטרנט מעודכן ששוּנה ככל הנראה מהדף המקורי, מה שמעיד כי התרחשה דריסת התוכן. דריסת תוכן פירושה השמדה של נתונים ישנים כדי לאחסן נתונים חדשים, בין השאר בשל העלות הגבוהה של האחסון במחשב. ייתכן גם כי הנתון הוזז מהמקום שבו היה אמור להיות – למקום אחר. תופעה זו מכונה "נדידת תוכן" (content drift), והיא נפוצה יותר מהודעת השגיאה (Lepore, 26.1.2015).

3.2 חדשנות משבשת (disruptive technology)

גורם משמעותי בהכחדת הזיכרון הדיגיטלי נובע מהתיישנות הטכנולוגיה, המהווה מקרה קלסי של חדשנות משבשת, שבה טכנולוגיות מתקדמות משבשות ומאיידות מידע באמצעות החלפה ודחיקה של הטכנולוגיות הישנות.

לפני שני עשורים קשה היה לדמיין כי תקליטי ויניל (vinyl), שהיו בשימוש כבר כמעט מאה שנה וכיום הם בחזקת אופנת רטרו (Passey, 26.2.2011), ייעלמו כמעט בן-לילה. כיום משתמשים בשיטות נוחות יותר לאחסון, כמו תקליטורים ודי-וי-די, אבל גם שיטות אלו הולכות ונעלמות, שכן נכנסו לשימוש כונני בזק מסוג USB, טלפונים ניידים (כמו גם התקני האחסון והשמעה) וכרטיסי SD. גם בשירותי הענן כבר נמצאו פתרונות לאחסון קבצים אורקוליים. מרבית נכסי הדיגיטציה האודיו-ויזואליים הם קריטיים לשימור בשל התיישנות ציוד השמעה, בשל הריקבון והנזק של פריטים פיזיים, ובמיוחד העלות הגבוהה הקשורה לשימור (Wright, 2012), שאותה בחן פלם במאמרו "The Digital Black Hole" (Palm, 2005). אמצעי המדיה הפיזית, כמו מוצרי הצילום, נוטים להירקב לאורך זמן, ומשום כך התפתחו טכנולוגיות חדשות דוגמת הצילום הדיגיטלי (Jackson, 2014). על רקע זה יוצאת דופן טכנולוגיית הפקס, שכבר מזמן הייתה אמורה להיעלם אולם מתברר שהיא אמינה יותר מהטכנולוגיות החדשות של האינטרנט (Venezia, 25.4.2016).

אשר לווידאו, כבר בשנת 2006 פורסם כי "בגיל 30 קלטת הווידאו מתה מבדידות" (Garrett, 14.11.2006), אולם רק עשור לאחר מכן, בסוף יולי 2016, הודיעה חברת פונאי אלקטריק (Funai Electric) היפנית, היצרנית האחרונה של המכשירים בעולם, כי הפסיקה לייצר סופית את ה-VCR.

בעניין זה טוענת נטע אלכסנדר במאמרה "מותו הסופי של הווידיאו: הפורמט הגרוע הכי מושלם שיש" (אלכסנדר, 3.8.2016), כי קל להבין מדוע המספידים מתייחסים לווידאו בתערובת צינית של נוסטלגיה וזלזול, ובכל זאת מותו של מכשיר הווידאו הביתי הוא הזדמנות לשאול מה ימות אִתו. הווידיאו הביתי, שגילה לנו לראשונה בחיינו סרטים שצונזרו או נכשלו בקופות, נפח את נשמתו לטובת ה-די-וי-די ושפע טכנולוגיות המציעות דימויים מבהיקים, מושלמים ושטוחים. החזון האוטופי של בטאמקס התממש במלואו רק לאחרונה: "אנחנו אכן יכולים לראות מה שבא לנו, מתי שבא לנו. השאלה שנותרה פתוחה היא איך זה שבסוף כולם רואים אותו דבר?" (שם).

ניב ליליאן (4.8.2016) מסכם ואומר: "אם תרצו, זהו טקס אזכרה קולקטיבי". לדבריו, גם הדיסק-און-קי, שהומצא כאן בישראל, היה עד לפני כמה שנים אמצעי האחסון המועדף על רובנו, ונמצא בכל ארנק ועל כל מחזיק מפתחות, אבל כעת, עם התרחבות הפריסה של הדור הרביעי בסלולר והעובדה שהכול נמצא ברשת ובענן, אנחנו רואים אותם פחות ופחות. יום אחד, בעוד כמה שנים, כמו הווידאו, נתבשר שהדיסק-און-קי האחרון ירד מפס הייצור וניזכר במה שהוא כרגע, ההווה.

התיישנות הפורמט נקבעת על פי אורך ימים דיגיטלי (digital longevity). המסמכים הדיגיטליים, המקודדים בפורמט בינארי מסוג כלשהו כדי שהגולשים יוכלו להבינם באמצעות קריאה, צפייה, שמיעה ועוד, מתיישנים במהירות ומקטינים את הסיכוי שהדורות הבאים יוכלו להשתמש בהם, אלא אם כן יינקטו פעולות מתאימות (Rothenberg, 1995).

שימוש בשפות כמו TIFF, PDF, HTML ו-XML מחייב לאמץ טכניקות של העברת תוכנה (Operation Migration – OM) מפלטפורמה הנמצאת בסכנת התיישנות לפורמטים חדשים. לתהליך זה יש גם סכנות וגם עלויות. הסכנה הבולטת היא אובדן נתונים, או במקרים מסוימים אובדן פונקציות מקוריות או אובדן הנראוּת והתחושה של הפלטפורמה המקורית. האֵמוּלַציָה (emulation), שאותה חקר רנד ג'ף רוטנברג (Rothernberg, 2000), המקדדת מחדש את הפורמטים הישנים, היא אסטרטגיה חלופית שבה הפעלת התוכנה על הפלטפורמה החדשה אינה מוחקת את הפלטפורמה המקורית אלא מאפשרת לשחזר מערכות תוכנה-חומרה ישנות באמצעות טכנולוגיות עכשוויות.

עם זאת, ראוי לציין כי הפורמט הנפוץ ביותר, ה-HTML, שגרסתו הראשונה יצאה עוד ב-24 בנובמבר 1995, עדיין מתגבר על המגבלות הטכנולוגיות בכל אחת מהגרסאות החדשות שנוצרו עד כתיבת שורות אלו.

3.3 פגיעות זדוניות וחבלות מכוונות בנכסים דיגיטליים

נכסים דיגיטליים עלולים להיפגע באמצעות גלים אלקטרוניים (EMP) או מניעת שירות שנועדה להשבית מערכות מִחשוב על ידי יצירת עומס חריג על משאביה כך שלמשתמשים הלגיטימיים לא יישארו משאבים (Invernizzi & Benvenuti, 2012). (ארכיון האינטרנט למשל סובל מהתקפת DDoS Distributed Denial of Service).

נכסים דיגיטליים עלולים להיעלם או לשנות את מקומם כשהמערכת המטפלת בהם עוברת שינויים כגון מיזוגים ורכישות, פשיטת רגל או שינויי בעלות. כך במקרה של האתר "GeoCities" (Lepore, 26.1.2015), שהוקם כשירות אירוח אתרים חינמי פופולרי ב-1995 בתחילת ימי הרשת והפך לאתר מיושן כשחברות רבות החלו לספק גם הן שירותי אחסון חינמיים לאתרי אינטרנט חדשים, ולבסוף הושבת בארצות הברית ב-26 באוקטובר 2009. לעומת זאת, Eye-Fi, חברה המייצרת כרטיסי זיכרון SD וכרטיסי SDHC עם יכולות Wi-Fi, שמאפשרת להעלות באופן אלחוטי ואוטומטי תמונות דיגיטליות למחשב נייח ולמחשב נייד, לטלפון חכם ולטאבלט, החליטה שהתמיכה בלקוחות הוותיקים אינה חסכונית והפסיקה לתת להם שירות (Doctorow, 30.6.2016).

הכחדה עלולה לנבוע אפוא מגורמים שונים, אולם בסופו של דבר לא ניתן כלל לאחסן מידע בצורה מושלמת לטווחים ארוכים – אם על גבי תקליטור, כונן דיסק קשיח או פיסת פפירוס – בשל חוקי הפיזיקה השולטים באבולוציה של היקום מאז המפץ הגדול (Mancini, Perini & Wilde, 2014). עם זאת, עדיין לא פוענחו מהם בדיוק גבולות היסוד הללו.

טרם ניתן מענה משפטי מספק ביחס לדיני הקניין הרוחני (intellectual property law) ולשימור הדיגיטלי (mechanisms of digital preservation), דבר הגורם לעכבה בשימור, שכן נדרש לבקש מבעל האתר הרשאה (Lepore, 26.1.2015). בנושא זה עוסקת הקליניקה למשפט וטכנולוגיה במרכז למשפט וטכנולוגיה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה.

בינתיים אתרי אינטרנט מסירים חומרים לפי הודעות חד-צדדיות שהם מקבלים מבעלי זכויות יוצרים, או לפי בקשות לפי "הזכות להישכח". ראה למשל את "עמודי השקיפות" של גוגל: https://www.google.com/transparencyreport/ .

בפרקים הבאים נתאר בקצרה כיצד מתבטאת תופעת ההכחדה של נכסים הדיגיטליים בתחומי המדע והמשפט, נדון בהרחבה בהכחדת נכסי תרבות דיגיטליים והזיכרון הקולקטיבי תוך סקירה של ציוני דרך בניסיונות לפתרון הבעיה, ונעסוק בהכחדת הזיכרונות האישיים ותרבות האבל המתפתחת ברשת.

4. הכחדת נכסים דיגיטליים בתחומי המדע והמשפט

על פי מחקר שפורסם בכתב העת Science, שלושה עשר אחוז מאתרי האינטרנט שצוטטו במאמרים אקדמיים מפסיקים את פעילותם אחרי 27 חודשים (Dellavalle, Hester, Heilig & Schilling, 2003). חוקרים מאוניברסיטת לוס אלמוס, שהתבססו על 3.5 מיליון מאמרים מדעיים שפורסמו בכתבי עת העוסקים במדע, בטכנולוגיה וברפואה (Science, Technology and Medicine – STM) בשנים 1997–2012, מצאו כי אחד מכל חמישה קישורים מציג הודעת "לינק שבור" (Klein, Van de Sompel, Sanderson, Shankar, Balakireva, Zhou & Tobin, 26.12.2014).

על פי מחקר של בית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, 70% מכלל הקישורים שהופיעו בכתב העת Harvard Law Review ובעיתונים נוספים וכ-50% מכתובות ה-URL של פסקי בית המשפט העליון של ארצות הברית נעלמו, כלומר לא נמצא להם קישור (Zittrain, Kendra & Lawrence, 2014). בשנת 2014 נערך במרכז למשפט באוניברסיטת ג'ורג'טאון סימפוזיון על בעיית אובדן המידע עקב "ריקבון קישורים" בתחום המשפט (Georgetown Law Library, 24.11.2014).

האובדן הדיגיטלי בתחום המשפטי של ציטוטים אקדמיים, קישורים והערות שוליים, כמו היעלמם ההולך וגובר של ה-URL מפסקי בית המשפט העליון של ארצות הברית, הביאו את מעבדת החדשנות של ספריית אוניברסיטת הרווארד להקים שירות אחסון מיוחד (Lepore, 26.1.2015).

5. הכחדת התרבות הדיגיטלית והזיכרון הקולקטיבי

המושג "והגדת לבנך", כלומר, הנחלת התרבות מדור לדור, אינה נחלת היהדות בלבד אלא מהווה נושא חשוב ברוב התרבויות. אחד מהתפקידים המרכזיים של הספריות והארכיוניים כיום הוא לשמר את נכסי התרבות והזיכרון הקולקטיבי, ורובם מקדישים מחשבה רבה להפיכת מסמכים אנלוגיים לדיגיטליים, אולם דומה כי פחות מושקע בנושא היעלמותם והתאדותם הצפויות של הנכסים שעברו דיגיטציה.

סטיוארט ברנד, מאבות תרבות האינטרנט, כתב במאמרו "נכתב על הרוח" כי בעוד שבעבר נשמרו בהצלחה למשך אלפי שנים נתונים אנלוגיים על גבי חימר, אבן, קרמיקה או נייר (בתוך: Bollacker, 2010), מהפכת האינטרנט עלולה להביא לכך ש"העולם יאבד את יכולתו לשחזר את ההיסטוריה" (The Economist, 28.4.2012), וחלק מהנתונים הדיגיטליים יישארו כתובים רק על פני הרוח. זאת אף שהדיגיטציה אמורה להיות דרך מתקדמת לשימור מסמכים מסוגים שונים לאורך שנים רבות, כמו גם תמונות, קלטות אודיו וקלטות וידאו ישנות, המהווים את מכלול הזיכרונות הקולקטיביים וההיסטוריים שלנו.

נושא השימור של נכסי תרבות החל לפני עידן האינטרנט וכונה לעתים "חיבור אבוד" (lost work). הכוונה לחיבורים ויצירות שהיו עדויות לקיומם אך הם לא שרדו. הם לא שרדו ממגוון סיבות, בעיקר עקב צנזורה אך גם בשל שריפות, למשל שריפת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.

שתי בעיות קשורות בנכסי התרבות הדיגיטליים בספריות. בעיה אחת היא בדיגיטציה של הנכסים האנלוגיים, שכן פעילות זו מתרחשת לרוב במעבר מנכסי תרבות הכתובים על נייר שתקופת חייהם ארוכה יחסית, לנכסים דיגיטליים שאינם תמיד מבטיחים אורך חיים ונתונים לאילוצי תחזוקה בלתי צפויים.

הבעיה השנייה קשורה בשאלה כיצד ניתן לקבוע סדרי עדיפויות בשימורם של נכסי מורשת התרבות, שכן לא ניתן לשמר כל פיסת מידע כתוצאה ממחסור במשאבים. דוגמה לניתוח העלויות לטווח ארוך נעשה על הארכיון הלאומי השבדי בשטוקהולם Riksarkivet" (Palm, 2005)".

הניסיונות לקבוע את סדרי העדיפויות נעשים באמצעות מנגנונים שבהם משתלבים קודים פוליטיים ואידיאולוגיים. דוגמה אקטואלית לכך היא הכנס המכונן"Decentralized Web Summit", שנערך בסן פרנסיסקו ב-8–9 ביוני 2016 שבו הוצעו דרכים להפוך את האינטרנט למסגרת מבוזרת, פתוחה, בטוחה ונטולת צנזורה על ידי הפצת נתונים, עיבודם ואירוחם על פני מיליוני מחשבים ברחבי העולם, כדי לשמרו כתיעוד דיגיטלי של התרבות לאורך זמן. חשיבותו של הכנס אינה רק בנושאי הדיון אלא גם בהרכב משתתפיו: וינט סרף ו ברנרס-לי שצוינו לעיל, קורי דוקטורו (Cory Doctorow), סופר ועיתונאי ידוע, ברוסטר קאהל (Brewster Kahle), מייסד הארכיון הדיגיטלי (Internet Archive Blogs, 19.5.2016), וכן אדריכלי אינטרנט, פעילים, מהנדסים, ארכיונאים, חוקרים ועיתונאים.

6. ציוני דרך להתפתחות השימור של נכסים דיגיטליים בספריות

פרק זה עוסק בהתפתחות השימור של הנכסים הדיגיטליים בספריות בארץ ובעולם. לטענת מיה אפשטין (6.3.2011) "הזיכרון בסכנת הכחדה" ולכן יש צורך בפעולות שימור ודיגיטציה (העברה מפורמט אנלוגי לדיגיטלי באופן המאפשר שכפול וגיבוי) שיציל את המידע רב הערך ובהפרדה בינו לבין המדיום – נייר, סרט מגנטי, תקליט או פילם – שהתבלה והגיע לסוף ימיו. לדבריה כלים אינטרנטיים כמו יוטיוב ופייסבוק יכולים להפיח חיים חדשים בחומרי ארכיון ישנים, לאפשר לציבור לראותם ולהפכם לרלוונטיים שוב.

מתברר כי הנחתה של אפשטין אינה מדויקת, לפחות על פי ציוני הדרך בהתפתחות הדיגיטציה:

  • בדצמבר 1994 הוקם כוח משימה (Task Force on Digital Archiving) שתפקידו לחקור את האמצעים שיבטיחו גישה למסמכים דיגיטליים עמידים ללא הגבלת זמן.
  • בשנת 1995 נקבע לצורך שימור מקורות דיגיטליים תקן "Dublin Core", המורכב מ-15 שדות המשמשים לתיאור פריטים דיגיטליים כגון קובצי טקסט, תמונות, אודיו, וידאווכן לתיאור פריטים מורכבים כמו דפי אינטרנט. התקן נוצר בדובלין אוהיו שבארצות הברית, ופותח על ידי מומחים בספרנות ובמדעי המחשב בסדנה שלOCLC/NCSA (Online Computer Library Center).
  • במאי 1996 הוגש התזכיר הראשון "Preserving Digital Information" על בעיית השימור הדיגיטלי בספריות על ידי 21 חברי כוח המשימה.
  • בספטמבר 1997 נערך דיון על בעיות השימור של מולטימדיה, טכנולוגיות המידע, מבני הספריות וציודן בכנס של הפדרציה הבינלאומית של הספריות (International Federation of Library Associations and Institutions – IFLA). לקראת הדיון כתב טרי קוני (Kuny, 1998) מאמר שבו כינה את הבעיה "עידן דיגיטלי אפל".
  • בשנת 1998 פורסם מאמרו של מיכאל דיי (Day, 1998) על סוגיות השימור הדיגיטלי "Online Serials: Preservation Issues", והוקם פרויקט Nedlib (Networked European Deposit Library), פרויקט אירופי לשימור דיגיטלי (Van der Werf-Daqvelarr, 1999).
  • בשנת 2003 הוקם הארגון הבינלאומי של ספריות וארגונים אחרים (International Internet Preservation Consortium – IIPC), שמשימתו העיקרית הייתה לתאם את המאמצים לשימור תוכן אינטרנטי.
  • בשנת 2004 פורסם הספר"Long-Term Preservation of Digital Documents: Principles and Practices", העוסק בבעיית השימור של נתונים דיגיטליים בספריות לתקופות מעל 50 שנה (Borghoff, Rödig, Scheffczyk & Schmitz, 2004).
  • בשנים 2005–2007 נוצר הפרויקט Paradigm project על ידי ספריות המחקר האקדמי של אוניברסיטאות אוקספורד ומנצ'סטר, שמטרתו הייתה לבחון את הסוגיות הכרוכות בשימור ארכיונים אישיים דיגיטליים לטווח הארוך. בעקבות הפרויקט אומץ המודל של מערכת המידע הארכיוני הפתוח (Open Archival Information System – OAIS), המשמש כלי תכנון ועיצוב (ac.uk).
  • בשנת 2005 נוסדה Portico, חברה ללא מטרת רווח המספקת שירותי ארכיב (dark archive) קבועים של צד שלישי לכתבי עת, לספרים ולשאר חומרים דיגיטליים. במסגרת שירות זה מתאפשרת גישה קבועה לארכיב רק בעת הצורך, והדגש הוא על שימור לטווח רחוק. מבחינה טכנית, על פי פתרון זה נשמרים בארכיב הקבצים המקוריים doc, xml וכו' ופעולות הקשורות לשימור לטווח רחוק (Digital Preservation and Portico).
  • בשנת 2006:
    1. הופעל הפרויקט Planets project (Open Planets Foundation – OPF), שמטרתו לבנות שירותים וכלים מעשיים כדי להבטיח גישה לטווח ארוך לנכסים תרבותיים ומדעיים דיגיטליים של האיחוד האירופי. הפרויקט החל ב-1 ביוני 2006 ומשתתפים בו ספריות, ארכיונים וקהילות העוסקות בשימור דיגיטלי. על חשיבות הפרויקט ראו במאמר "'Digital black hole' threatens your documents" (Thurston, 15.12.2006).
    2. הוקם ארכיון האינטרנט (Digital Library Internet Archive) בסן פרנסיסקו על ידי ברוסטר קאהל (Brewster Kahle) וברוס גיליאט (Bruce Gilliat), שכיום מתוחזק על ידי חברת Alexa. הארכיון הדיגיטלי הוא ללא כוונות רווח ומטרתו המוצהרת היא "גישה אוניברסלית לכלל הידע". הארכיון מספק אחסון קבוע וגישה ציבורית חופשית לאוספים של חומרים דיגיטליים, כולל אתרי אינטרנט, מוזיקה ותמונות נעות. חשיבותו היא בשימור התרבות והמורשת, שכן לציביליזציה אין זיכרון ואין מנגנון ללמוד על הצלחותיו ועל כישלונותיו. התרבות מייצרת כיום יותר ויותר מידע בצורה דיגיטלית, לכן תפקיד הארכיון הוא לשמר וליצור. בשנים 1996–2015 נשמרו בארכיון מעל ל-427 מיליארד דפי אינטרנט. בכל חודש נוספים 20 מיליון ספרים. אולם הארכיון מעולם לא פרסם את המלאי של האתרים או את הארכיונים או האלגוריתמים הנמצאים בשימוש, דבר המקשה על נגישות של המחקר האקדמי. בשנים האחרונות נעשים מאמצים חדשים להפוך את ארכיון האינטרנט לנגיש יותר למחקר אקדמי (Lepore, 26.1.2015). במסגרת הפעלת הארכיון מופעל הרובוט (The Back Way Machine) TWM , המשמש אמצעי עיקרי לאחזר מידע שנעלם.
  • בשנת 2007 נחתם הסכם על קבלת פורמטים של קבצים בשפות כמו TIFF, PDF, HTML ו-Office Open XML, OpenDocument בין הארכיון הלאומי של בריטניה (UK's National Archives) לחברת מיקרוסופט:

    "When Microsoft and announced yesterday that they had joined forces to save the nation's information, they spoke in terms of averting a crisis. The danger was of a 'ticking time bomb' of data loss, 'a huge digital black hole', even 'a digital dark age'" (Colvile, 5.6.2007).

  • בשנת 2014 בארצות הברית:
    1. נוצר cc כשירות אחסון באינטרנט, בדומה ל-"Way back Machine", המאפשר לשמר ציטוטים אקדמיים, קישורים והערות שוליים בעיקר מתחום המשפט. השירות נוצר במעבדת החדשנות של ספריית אוניברסיטת הרווארד (Lepore, 26.1.2015).
    2. הוקם פרויקט OLIVE, שנועד לשמר אובייקטים דיגיטליים על פני תקופות ארוכות מאוד. פרויקט לא חדש ששימש בסיס לחברה מסחרית בישראל ונערך לאחרונה מחדש באוניברסיטת Carnegie Mellon פיטסבורג (Satyanarayanan, Gilbert, Harkes, Ryan, Linke & Webster, 2014).
  • בשנת 2013 בישראל פורסם הפרויקט (Long Term Digital Preservation) LTDP של IBM – חיפה, העוסק בחקר דרכים לשימור לטווח ארוך של נתונים דיגיטליים עבור ארגונים (Rabinovici-Cohen, Marberg, Nagin & Pease, 2013).
  • בשנת 2008 החלו להשתמש בדיסק העשוי מניקל המכונה "רוזטה" (Rosetta project), שבאמצעות חריטה עליו ניתן לשמר טקסטים של כל השפות הכתובות בעולם שהם בסכנת הכחדה. הרוזטה קרויה על שם האבן שהטקסט החקוק עליה סייע בפיענוח ההירוגליפים המצריים. החריטה על הדיסק נעשית באמצעות טכניקות הדומות לליתוגרפיה – שבב מחשב, ובכך הן דומות יותר ללוח אבן מאשר לכונן הקשיח המודרני (Bollacker, 2010). את הפרויקט מובילה אוניברסיטת סטנפורד (ראו: http://rosettaproject.org/about).
  • בשנת 2014 בישראל:
    1. הוקמה רשת ממוחשבת של ארכיוני מורשת לשימור ארוך טווח של המידע, סריקה ודיגיטציה של החומרים המאוחסנים בארכיונים המרכזיים על ידי הספרייה הלאומית של ישראל עם חברת IFN מקבוצת יעל בשיתוף עם חברתAdlib Information Systems מהולנד.
    2. פורסם מסמך משותף על "העקרונות, הנחיות וסטנדרטים לדיגיטציה ושימור דיגיטלי של חומרי תרבות מורשת" על ידי הספרייה הלאומית, ארכיון המדינה והאיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע (אפריל, 2014).
    3. הוקם אתר של שימור, הנגשה והנצחה של טקסטים עבריים מהדפוס לרשת: https://docs.google.com/document/d/1l_fFO6I9xC64jjcur8-5ZnkEgWA7zCw3JUh8Mw7bKI/edit
  • בשנת 2016
    1. פותחה טכנולוגיה חדשה העשויה לפי ממצאיה לסייע בשמירת דיסקים ובהנצחה במוזיאונים, בארכיונים לאומיים ובספריות:

      "It's a discovery that 'opens a new era of eternal data archiving' because the disc's have 'virtually unlimited lifetime', the university says, and museums, national archives, and libraries could benefit from having this eternal storage" (Zhang, 16.2.2016).

    2. מדענים באוניברסיטת סאות'המפטון הצליחו להשתמש בזכוכית בעלת ננו-מבנה (גדולה יותר ממבנים מולקולריים אך קטנה יותר ממבנים מיקרוסקופיים) כדי לייצר תהליך הקלטה והצגה של מידע. מכשיר אחסון המידע שהומצא נראה כמו דיסק זכוכית בגודל של כמטבע, והוא יכול להכיל 360 טרה בייט (360,000 ג'יגה בייט) ולשרוד חום של 1,000 מעלות צלזיוס. אם שומרים על המכשיר הזה בטמפרטורת החדר הוא יכול לשרוד עד ל-13.8 מיליארד שנה, שזה בערך הגיל של היקום שלנו.

7. אידוי והכחדה של הזיכרונות האישיים

כבר חז"ל אמרו לזכרו על אדם שמת "חבל על דאבדין ולא משתכחין" (סנהדרין קיא, א), שפירושו: "חבל על אלו שאבדו ואינם נמצאים". לכאורה נמצא פתרון לשימור הזיכרון האישי של האדם באמצעות האינטרנט, אולם למעשה שרידותם של הנכסים האישיים של הנפטרים תלויה בסלקציה של נכסי הנפטר הרלוונטיים לאתרי ההנצחה באינטרנט. סלקציה זו מחייבת התייחסות לעקרונות הפרטיות הקשורים לכלל נכסי המנוח, שעל פיה לרוב רק חלק מהנכסים ישרדו בעוד השאר יתאדו. המוות לא היה נושא לשיח של חלוצי הרשתות החברתיות, שכן רוב האתרים נועדו במקור לצעירים, אולם כיום יותר ויותר נכסים מקוונים סנטימנטליים וחשבונות בעלי ערך כספי של נפטרים מתאדים כתוצאה מקשיי הגישה שקובעות הרשתות החברתיות או האתרים שבהם הם מאוחסנים. רבים מקשיי הגישה כרוכים בנימוקים רטוריים של שמירה על הזכות לפרטיות, וכל אתר ונימוקיו שלו.

חוסר הקונצנזוס בתפיסת הפרטיות של מעמד הירושות הדיגיטליות מעצים את האובדן של נכסים דיגיטליים רבים. הבנת המוות בתיווך האינטרנט נהפך למסובך למדי, והשינויים המתרחשים אינם הפיכים (Wright, 2.6.2014).

הזיכרון האישי קיבל משמעות רבה בתרבות האבל הדיגיטלית. המוות הוא לכאורה הגבול האחרון של המרחב הקיברנטי:

"Your Digital Afterlife: When Facebook, Flickr and Twitter Are Your Estate. What’s Your Legacy?" (Carroll & Romano, 2011)

אולם את הגבול האחרון של המרחב הקיברנטי הולכות ומרחיבות הרשתות החברתיות באמצעות יצירת תרבות אבל והנצחה. "פייסבוק" למשל חושפת מסע מטמורפוזי המאפשר לחוות את "חיי הנצח שבפייסבוק". הנצחה זו היא מעין רוח רפאים של הנפטר, והיא נידונה בכתבה שהתפרסמה ב-Daily Mail Online:

"Facebook will become the world's biggest virtual graveyard with more profiles of dead people than living users by the end of the century" (Bates, 6.3.2016).

על פי הכתבה, מצופה כי "עד 2098 יהיו יותר מתים מחיים בפייסבוק". צורה זו של התייחסות לתפיסת המוות מאפשרת לרשתות לכאורה לממש את האוטופיה של החיים שלאחר המוות באמצעות חשבונות הנפטר, אולם למעשה הדבר מגדיל את הכנסותיהם ואת מעמדם החברתי בתרבות הרשת, שכן ככל שמאגר הרשומים גדול יותר כך ערכו בשוק שווה יותר.

"הנשמה הדיגיטלית" (digital soul) מופיעה למשל ב"אנדרטאות המקוונות" (online memorials) המבשרות את קיומו של העולם הבא ברשת, שבאמצעותן ניתן לא רק לחוות את הנוכחות הפיזית של המוות אלא גם את החוויה הפסיכולוגית. "קברות אינטרנט" (Web cemeteries), לדעת רוברטס ווידאל, הם למעשה ניצול מהיר של השכול כדי לזכור את המתים:

"The bereaved are rapidly embracing this opportunity for remembering their dead" (Roberts & Vidal, 2000).

היתרונות שיש בבית הקברות הדיגיטלי, טוען קיילי וולה (Veale, 2014), טמונים בכך שהוא אינטראקטיבי, מחירו זול יותר בהשוואה לקברים הפיזיים שערכם הנדל"ני הולך ועולה, הוא מסיר קשיים גאוגרפיים של גישה, מאפשר גישה לאותם אנשים שלא יכלו להשתתף פיזית בלוויות, הביקור נעשה בזמן החופשי ללא צורך בתיאום, בתאריכים ובשעות פתיחה. השמירה על הנכסים נעשית לרוב בפורמט של HTML, שחייו ארוכים יותר מאלה של פורמטים אחרים. יתרון נוסף הוא שניתן להוסיף מילים ותמונות על הנפטר ולכן הם מנסים לספק דרכים על סוגיות מפתח, בעיות וסיכויים לעתיד לגישור מעבר אולטימטיבי בכבוד, בביטחון ובחסד – כל זאת כדי לתכנן את העולם הבא.

תרבות השכול וההנצחה ברשת בישראל היא נושא למחקר של ליאב שדה-בק (2009). נוסף על כך הופיעו מספר מאמרים בנושא, כמו מאמרו של אהוד קינן, "אנדרטה מקוונת: על תרבות ההנצחה ברשת" (קינן, 1.5.2006). ורד שביט יצרה בלוג שכותרתו "אבק דיגיטלי", עקב מותו של אחיה, טל שביט, מפגיעת מכונית, שמטרתו לשתף את הגולשים בהתמודדותה עם "עולמות המוות הדיגיטלי" שאליהם נחשפה.

האידוי הכלכלי, הקמתם ואחזקתם של אתרי הזיכרון וההנצחה נהפכו לטרנדים כלכליים שהתשלום עבורם כולל השקעות יסוד ודמי אחזקה שוטפים, ולכן אורך חייהם קצוב ורבים מהעזבונות הדיגיטליים נעלמים ומתאדים. נביא כמה דוגמאות מהטרנדים הכלכליים:

  • האפליקציה MemorialsQR, הנעשית באמצעות לוחית המוצמדת למצבת הנפטר ובאמצעות סמארטפון, מאפשרת לסרוק לוחית ברקוד ולקבל מידע על הנפטר כמו סרטוני וידאו, טקסטים וגלריית הצילומים (afterlife).

בשנים האחרונות הושקו אתרים מסחריים שמטרתם לסייע בשימור החשבונות המקוונים, כמו:

  • Legacy Locker – אתר המאפשר לרשום על מספר בלתי מוגבל של נכסים דיגיטליים למספר בלתי מוגבל של מוטבים.
  • DataInherit – אתר המאפשר למשתמשים לאחסן קובצי נתונים וכן שמות משתמש וסיסמאות, תוך ציון היורשים שיקבלו אותם.
  • Entrustet – חברה המאפשרת ליצור צוואה עבור נכסים דיגיטליים. נוסדה על ידי ג'סי דיוויס (Andrews, 24.5.2010).
  • The Digital Beyond – אתר המדווח באופן שוטף על הנעשה בנושא.
  • "יום המוות הדיגיטלי" (Digital Death Day) – אירוע מסחרי שבו נפגשים אנשי העסקים של הרשתות החברתיות עם נציגי ארגונים העוסקים בניהול נתונים ובעל עסקים שעיסוקם בנושא. ימי מוות כאלו התקיימו בעשור האחרון במקומות שונים בעולם. בשנת 2010 בקליפורניה, ב-2011 באמסטרדם וב-2012 בלונדון (6.10.2012).

אשר לישראל בשיחה על הנושא עם נאורה שם-שאול (www.neora.pro), אשת תוכנה הדוגלת בקוד פתוח ועוסקת בשנים האחרונות בהנצחת טקסטים של סופרים וחוקרים עבריים קיימת בעיה עם מוסדות ציבוריים כמו הספרייה הלאומית וחברות מסחריות כמו גוגל – המבצעים פרויקטים לדיגיטציה והנצחה של טקסטים, שהם עושים זאת לפי סדרי עדיפות משלהם ומשתמשים בקוד סגור, שמשאיר את הנכסים האלה ברשותם הבלעדית לעומת המניע העיקרי של הסופרים ו/או המשפחות והמדינה היוזמות את פעילות ההנצחה, הוא לייצר את האתרים האלה כדי שהגולשים יוכלו לקרוא מה נכתב במקור ולא מה כתבו על זה בויקיפדיה למשל…

נאורה מעידה: "תפישת העולם (הבודהיסטית + האקרית) מנחה אותי שאפילו במותם של היוצרים האלה, ואפילו כשאני אמות, הכתבים יהיו אלמותיים. לשם כך: אני בונה את האתרים בפורמט פתוח, אליו ניתן להגיע בחיפושים שונים, ולנווט בתוכו באלגנטיות ונוחות של הרגלי הקריאה של כל אחד ואחד. הם מושתתים על אבני הבניין הבסיסיים ביותר של הרשת (HTML) כדי שייפגעו פחות ברבות הימים, ומשוכפלים בכמה מקומות בה, כדי שלא ייכחדו. " בתפישה זו, בשנים האחרונות, עלה לאוויר האתר של "כתבי חנוך לוין" ומאגר מידע של מחזאי ישראל, כל גיליונות "מחשבות" וכתבי צבי ינאי, כל כתבי אורי אבנרי, ועוד .

אידוי מ"חשבון לא פעיל"

תרבות האבל הדיגיטלית והאנדרטאות המקוונות אינה נחלתה של מרבית הגולשים, ושרידותם של הנכסים האישיים של מרבית הנפטרים היא בעיית הנגישות של היורשים לאתרים המופיעים לרוב בשם "ניהול חשבון לא פעיל" ("Inactive Account Manager").

בפני יורשיו של הנפטר או מי שנתמנה כנאמן, קיימות שתי ברירות – האחת לפרסם את נכסיו, כולם או חלקם, אם קיבל הרשאה לכך מבעלי האתר או הרשת, והשנייה היא שמירה על זכותו של הנפטר למה שמכונה "הזכות להיעזב במנוחה". המושג מיוחס לסמיואל וורן (Samuel Warren) וללואי ברנדייס (Louis Brandeis) ומתאים במידה רבה לבעיית הפרטיות של הירושות הדיגיטליות. פרטיות זו אינה דומה להורשת תצלומים משפחתיים ישנים הנשמרים בקופסת הנעליים, שכן הירושות הדיגיטליות עלולות לכלול תיעוד של מצבים מביכים, כגון צילומים של אנשים בעירום (שבו האדם ניתן לזיהוי). הפרסום המביך באתר נגיש לציבור, עלול להיות בלתי הולם במקרה הטוב ובלתי חוקי במקרה הרע. "הזכות להיעזב במנוחה" באה אפוא להגן על אנשים מפני חדירה לתוך ענייניהם הפרטיים, מפני חשיפה ציבורית של מידע פרטי, מהצגתם באור כוזב. עם זאת, עולה עדיין השאלה האם ניתן כלל להסתיר תמונות מביכות, מיילים וחשבונות מהמשפחה ומהחברים. במילים אחרות: האם ניתן לשמור על הפרטיות לנצח? (Calem, 29.6.2010). אנקדוטה שאינה קשורה לעידן הדיגיטלי היא שיצירותיו של פרנץ קפקא פורסמו למרות בקשתו המפורשת שיושמדו (מירון, 13.8.2016).

8. אסדרה משפטית בסוגיית הירושה הדיגיטלית

האסדרה המשפטית של הירושה הדיגיטלית המתחייבת מהמעבר לתרבות הכול-דיגיטלית (all-digital culture) היא מעורפלת (Connor, 2010). החקיקה בעניין הירושה הדיגיטלית שבאה להסדיר את בעיית הנכסים דיגיטליים שבעליהם נפטרו עדיין בראשיתה. חוקי הירושה הקיימים אינם מזכירים את הצורות החדשות של נכסים אלו. בעבר כללה הירושה האישית בעיקר אובייקטים מוחשיים, כמו אלבומי תמונות וחפצים, הנמצאים בבית כשהגולש הולך לעולמו. ברשת, הירושה של הפרסונה הדיגיטלית כוללת גם חשבונות דואר אלקטרוני, חשבונות מדיה חברתית, בלוגים, גישה לבנק, שירותים פיננסיים, חשבונות ביטוח, כולל חשבונות המתייחסים לניירות ערך, חשבונות קרנות נאמנות וכו'. נכסים אלו מהווים קניין רוחני וזכויות מוקנות המאוחסנים גם במקומות אחסון חיצוניים, כמו ב-Cloud, Google Drive ו-DropBox (ראו Vellakkat, 25.6.2015).

הירושות הדיגיטליות מתייחסות לרוב לאזרחים פרטיים ולא למפורסמים, אולם הסדרת הלקונה של הנכסים הדיגיטליים עשויה לעתים להיות בעלת ערך מסחרי, כמו פרסום הודעות דואר אלקטרוני או תצלומים אישיים של מפורסמים, וכן יש ערך רב לכתביו של סופר שהתפרסם שכתביו נשארו בפורמט דיגיטלי (שם).

בכמה מדינות בארצות הברית – כמו אוקלהומה, איידהו, רוד איילנד, אינדיאנה וקונטיקט, ובעת כתיבת שורות אלה נוספה פלורידה – כבר חוקקו חוקים המסדירים ניהול נכסים דיגיטליים. ההסדרה מתייחסת לתפקיד הנאמן (fiduciary) הרשאי לנהל את הרכוש הדיגיטלי של אדם אחר על פי החוק האמריקני (Fiduciary Access to Digital Assets Act UFADAA) (Rodriguez, 6.4.2016). ייחודו של הנאמן שהוא אינו מנהל את הנכסים הפיזיים אלא יכול להטמיע את הנכסים הדיגיטליים של הנפטר, כמו קובצי מחשב, שמות מתחם (Domain) ומטבע ווירטואלי. עם זאת, מגבילים את גישתו של הנאמן לתכתובות אלקטרוניות כגון דואר אלקטרוני, הודעות טקסט וחשבונות של המדיה החברתית, אלא אם המשתמש המקורי הסכים בצוואה ליפות את כוחו. במילים אחרות, למרות החקיקה נותרו הרבה נכסים דיגיטליים ללא אפשרות גישה ויש סיכוי גדול שגם הם יתאדו. מדובר בנכסים היותר-אישיים, כמו תמונות משפחתיות, סרטים ביתיים ומכתבים אישיים המאוחסנים ברשתות חברתיות ובספקי שירות כמו פייסבוק, פליקר, יוטיוב וג'ימייל.

בשורות הבאות נתייחס בקצרה לזכות הגישה לחשבונות הנפטר, המוכתבת על ידי ספקי השירות בצורה לא אחידה.

9. מדיניות האידוי של ספקי השירות

לכל ספק שירות יש מדיניות משלו לגבי הזכות לגשת לחשבונות הנפטר. גוגל, טוויטר, לינקדאין ופייסבוק מגדירים את מדיניותם ביחס לזכות לגשת לחשבונות הנפטר בפוליסות שונות. דומה כי רבות מפוליסות אלו אינן הוגנות כי הן מטילות מגבלות על זכויות היורשים החוקיים לרשת נכסים אלה. ספקי שירותים אלה אינם מכירים בצוואות ובזכותו של אדם שנפטר או בזכותו להוריש את נכסיו הדיגיטליים (הדואר אלקטרוני, נכסי מדיה חברתיים שיצר, שמות המשתמש והסיסמאות של החשבונות) לפי רצונו ובחירתו החופשית.

דוגמה למדיניות הקשוחה של החברות ניתן להביא את סיפורו של אב לנער בן 13 מאיטליה שמת ממחלת הסרטן, שכאשר ביקש ממנהל "אפל טים קוק" לפתוח לו את הטלפון נייד של בנו נתקל בסירוב (AFP, Rome, 31.3.2016).

ההעברה של שמות המשתמש והסיסמאות של החשבונות עלולה להפר את תנאי האתר המשתנים משמעותית מאתר לאתר. דוגמאות:

  • טוויטר מאפשר לסגור חלקית את החשבונות של הנפטר ולספק ארכיון של ה"ציוצים" הציבוריים בלבד לבני משפחתו לאחר שהציגו בפניהם תעודת פטירה ומילאו טפסים (Bedford, 2016; https://support.twitter.com/articles/87894).
  • בגוגל בעלי החשבון יכולים להחליט מה יקרה לחשבון שלהם אם לא יתחברו אליו לאחר פרק זמן מסוים. האפשרות המוצעת היא מחיקת חשבון אוטומטית או הורשת חשבונם לאיש קשר שעליו הם סומכים (הכוונה לבני משפחה קרובים). גוגל השיקה בשנת 2013 את השירות "ניהול חשבון לא פעיל" ("inactive account manager"). היא אינה מוכנה להשתמש במילה "מת", שכן עבור גוגל אתה פשוט נמצא במרחק מהמחשב במשך זמן רב מאוד. באמצעות החשבון הלא-פעיל ניתן להחליט מה קורה עם הנתונים ומי מקבל הודעות. הגדרה זו מאפשרת למשתמשים להגדיר כיצד החשבון יטופל אחרי המוות. בני המשפחה הקרובים של המנוח ו/או נציגיו יכולים במקרה זה לסגור את החשבון המקוון או לפרסם את התוכן של החשבון המקוון של האדם שנפטר כלומר "גוגל תדאג לכם, גם לאחר המוות" (אידן, 12.4.2013;Bedford, 2016; Tuerk, 11.4.2013 ).
  • פייסבוק הנציחה את נכסי הנפטר על ידי "הקפאת חשבונו" או מחיקתו, אולם שינתה את הנוהל בפברואר 2015 ומאז מאפשרת להגדיר איש קשר לענייני הנצחה (Legacy Contact) שיקבל הרשאה מוגבלת לגשת לחשבון האישי של הנפטר ויוכל לנהלו ואף להפכו לאתר הנצחה (Memorialized Accounts) אולם לא תינתן לו האפשרות לפרסם סטטוסים או להעביר את עריכת החשבון לידי משתמש אחר (https://www.facebook.com/legal/terms).
  • לינקדין (LinkedIn) מוחקת את חשבון הנפטר עם קבלת בקשה מבן משפחה או מוציא לפועל (https://www.linkedin.com/legal/user-agreement; https://www.linkedin.com/help/linkedin/answer/2842?lang=en).
  • ויקיפדיה מאפשרת לוויקיפדים שהלכו לעולמם, שערכו לפחות כמה מאות עריכות או פחות אך תרמו עריכות משמעותיות לוויקיפדיה, להיות מונצחים בדף הנצחה ייעודי. כמו כן, דפי המשתמש של המתים ייחסמו לעריכה כדי למנוע השחתות.
  • יוטיוב (YouTube), המופעלת באמצעות גוגל, מוחקת באופן אוטומטי חשבונות שלא היו פעילים במשך למעלה מתשעה חודשים, כולל חשבונות דואר אלקטרוניים, ללא קשר למותו של בעל החשבון. ליורשים יש אפשרות באמצעות עורך דין לגשת לחשבונות ולקבל גישה ל-25 גולשים בלבד (https://support.google.com/youtube/?hl=en&rd=2#topic=4355266).
  • יאהו (Yahoo) שבבעלות Flickr מוחקים לצמיתות את חשבונות הנפטרים באופן אוטומטי לאחר קבלת תעודת הפטירה ואינם נותנים גישה לאף אחד (Mello, 13.2.2015). "על הנרשמים לחשבון יאהו להסכים לתנאי השירות הכוללים את חוסר הזכות להישרדות ואת יכולת להעברה" (No Right of Survivorship and Non-Transferability). החברה מצהירה כי השמירה על הפרטיות היא בראש סדר עדיפויותיה (Calem, 29.6.2010; https://policies.yahoo.com/ie/en/yahoo/terms/utos/).

זכות הגישה לחשבונות הנפטר המוכתבות על יד ספקי השירות מהווה צורה חדשה של מודל שליטה בדומה לשומרי השער של הדת במנזרים ומנגנוני האוצרות של התרבות החבויים והגלויים בספריות ובארכיונים ואפילו ב-NSA, בעוד שבמקרה של ספקי השרות כשומרי השער הם על בסיס עסקי.

10. דיון

הדיון על הכחדת הזיכרון הדיגיטלי החל עוד בשנות השבעים של המאה שעברה, כאשר התפרסם התזכיר הראשון "Preserving Digital Information" על בעיית השימור הדיגיטלי בספריות. מאז פורסמו מספר כתבות שצוינו לעיל, שהדגישו בכותרותיהן האפוקליפטיות את גודל הבעיה (שליו, 15.6.2014;Bollacker, 2010; Ghosh, 13.2.2015; Maffeo, 20.5.2015; Palm, 2005; Thurston, 15.12.2006). למרות זאת, השיח היה במידה רבה דהוי ועמום ולא נתפס כאמיתי דיו. ייתכן שהדבר נובע מכך שהבעיה לא העסיקה את דור הצעירים ונהפכה לחשובה יותר ככל שגולשי האינטרנט הלכו והזדקנו. ייתכן גם שזו הסיבה שהשיח בנושא החל בתחום שאינו קשור לגיל הגולשים אלא לחשש של אובדן נכסי התרבות, בהנחה הבלתי-מוכחת כי הדיגיטציה מהווה את הפתרון האולטימטיבי לשמירת מורשת התרבות והזיכרון הקולקטיבי. אחד מסממני השיח בישראל הוא המאמר "הזיכרון בסכנת הכחדה" (אפשטין, 6.3.2011), ואמנם פעילות משמעותית בנושא הדיגיטציה החלה בישראל רק משנת 2014.

החששות מפני דיגיטציה כפתרון אולטימטיבי במניעת ההכחדה של הזיכרון הדיגיטלי עלו רק בשנת 2015 בהכרזתו יוצאת הדופן של וינט סרף על "החור השחור של המידע". הרקע לשינוי ההתייחסות קשור, בין היתר, לממצאי מחקר שפורסם בשנת 2014 בתחום הפיזיקה, שבה נקבע כי לא ניתן לאחסן בצורה מושלמת לטווחים ארוכים בשל החוקים השולטים באבולוציה של היקום מאז המפץ הגדול (Big Bang) ולכן אין זה משנה אם המידע מאוכסן על גבי תקליטור, כונן דיסק קשיח או על פיסת פפירוס, שכן חיי המדף שלהם מוגבלים (Mancini, Perini & Wilde, 2014). למעשה המידע מהווה חלק של המערכת הפיזיקלית, הנמצאת במצב של אנטרופיה, שבו כל דבר שואף להתפרק ולהיעלם ללא סדר.

למרות חוקי הפיזיקה עדיין רב השימוש באחסנה על בסיס הקידוד הדיגיטלי עם טכנולוגיות הולכות ומתיישנות. עם זאת, באופן פרדוכסלי החלו הגישושים לשימוש בחומרים ובשיטות אחסון שהיו בשימוש בטרום-עידן האינטרנט, למשל באמצעות חריטה אנלוגית על גבי דיסק ניקל דוגמת פרויקט "רוזטה" הנדון, שהחל עוד בשנת 2008, שבו הדיסק דומה יותר ללוח אבן מאשר לכונן קשיח. השימוש בחריטה נועד להבטיח את הזיכרון הקולקטיבי של השפות הנכחדות. ראוי גם להזכיר את הדיסק שנשלח לחלל שעליו חרוטים תמונות וסמלים עם החללית פיוניר 10 (Pioneer 10) ב-2.3.1972, בתקווה שבאמצעותה ניתן יהיה לתקשר עם ציביליזציות זרות. דיסק נוסף שנשלח אחריו הוא תקליט הזהב של וויאג'ר (Voyager), שנשלח לחלל ב-20.8.2016 עם וויאג'ר 1 ווויאג'ר 2. תקליט זה הכיל צלילים ותמונות שנבחרו כך שישקפו את מגוון המינים והתרבויות שבכדור הארץ בהנחה כי יישמרו בטווח הארוך.

שימור מידע דיגיטלי ואחזקתו הם יקרים ובלתי צפויים ומחייבים קביעת סדרי עדיפויות על סמך המשאבים המוקצים, שהם בהכרח מוגבלים. במנגנונים אלו משתלבים השפעות פוליטיות ואידיאולוגיות. האירוע הבולט המעיד על התפתחות התופעה התקיים בשנת 2016 בסן-פרנסיסקו בשם "Decentralized Web Summit", ובו עלתה התפיסה הניאו-ליברלית הטומנת בתוכה מלחמת תרבות על בסיס פוליטי. חשיבותו של האירוע נובעת גם מהשוואתה של הדיגיטציה להמצאת הדפוס. עד להמצאת הדפוס נקבעו סדרי העדיפויות בשמירת הזיכרון הקולקטיבי על ידי שומרי השער של הדת במנזרים שבהם הועתק והשתמר המידע בימי הביניים. עם הפצתה של טכנולוגיית הדפוס לא רק השתחררה התרבות מהעתקה, אלא גם הפכה למחשבה ולפרשנות ואפשרה לרבים יותר את זכות הבחירה בין הידע הרשמי של מעצבי הזיכרון התרבותי לידע העממי, שלעתים מהווה את הידע האמִתי. דומה כי השמירה על הנכסים הדיגיטליים הולכת וחוזרת אל שומרי הסף, שהם כיום מרכזי הכוח והשלטון, המשרתים את תפיסת עולמם הפוליטית ואת מניעיהם הכלכליים האישיים.

תחום נוסף בבעיית התאדות הזיכרון הדיגיטלי קשור למושג המעורפל של הזכות להישרדותם של הנכסים הדיגיטליים והזכות לפרטיות. קיים קונפליקט בין תפיסתם של יורשי המנוח לבין תפיסת הרשתות החברתיות לגבי מושגים אלה. כל אחת מהרשתות החברתיות מפרשת את הזכות לפרטיות של המנוח בדרכה שלה, ובכך למעשה מעבירה את הנכסים לבעלותה, מה שגורם להתאדותם. תפיסת הזכות לפרטיות של הנפטרים בתרבות המוות הווירטואלית לא רק משנה את אופן חווייתנו את המוות של אנשים בעידן הדיגיטלי ואת שיטות האבלות ברשת, אלא ממקמת אותם ב"מרחבים חברתיים של השכול" (Wright, 2.6.2014), שבהם מאבדים הנפטרים ויורשיהם את השליטה ואת הנגישות על הנכסים הדיגיטליים.

גם "הזכות להיעזב במנוחה" בתרבות המוות הווירטואלי, שפירושה למשל להסתיר תמונות מביכות, מיילים וחשבונות מהמשפחה ומהחברים ובכך לשמר את הפרטיות, אינה בת מימוש שכן האפשרות להימחק עוד בחיים מהרשתות החברתיות היא כמעט בלתי אפשרית.

התאדות הנכסים הדיגיטליים קורית גם במדינות שבהן ממונה נאמן הרשאי, למשל על פי החוק האמריקני (UFADAA Fiduciary Access to Digital Assets Act, Revised 2015) לנהל קניין דיגיטלי כמו קובצי מחשב, שמות מתחם (Domain) ומטבעות ווירטואליים, אך יש לו גישה מוגבלת לתכתובות אלקטרוניות כגון דואר אלקטרוני, הודעות טקסט וחשבונות המדיה החברתית והוא אף אינו רשאי לנהל נכסים כמו קלטות אינטימיות ועזבונות חסויים.

תופעת ההכחדה וההתאדות של הנכסים הווירטואליים אינה אפוא רק בעיה טכנולוגית, אלא בעיה הכרוכה בהיבטים חברתיים ומשפטיים.

ראוי להביא בסיום הדיון את מאמרו של רוברט אפשטיין "The empty brain" (Epstein, 18.5.2016), הטוען בתקיפות כי המוח אינו מחשב – לא במציאות ולא במטפורה, ואילו מחשבים אינם רק מאחסנים ומאחזרים אלא הם גם בעלי זיכרונות פיזיים המסוגלים לעשות כל דבר באמצעות אלגוריתמים. למרבה הצער, דומה כי הדברים אינם מדויקים, שכן גם לזיכרון הדיגיטלי יש מגבלות רבות ובלתי צפויות, ולא רק לזיכרון האנושי.

11. סיכום

שימור הזיכרון באינטרנט הוא אשליה של זיכרון נצחי. בעקבות חוקי הפיזיקה, התפתחות הטכנולוגיה ותפיסות חברתיות, מתרבים באופן פרדוקסלי הסיכונים הפוגעים באיכות חיינו ובמורשתנו התרבותית. לכאורה היינו יכולים באמצעות מנועי החיפוש לקבל מידע בתחומים רבים, אולם עקב אילוצים רבים, אפשרויות הגישה למקורות המידע הולכות ונחסמות ואף מתאיידות.

References: Bibliography & Webliography and Further Reading

  1. AFP, Rome (31.3.2016) – Grieving father begs Apple, enlists hackers over dead son’s iPhone. Hindustantimes.
  2. Andrews, P. (24.5.2010) – Virtual life after death. BBC.
  3. Bedford, M. (22.1.2016) – What happens to your account when you die? Pc Advisor. 3468962/
  4. Bates, D. (2016) – Facebook will become the world’s biggest virtual graveyard with more profiles of dead people than living users by the end of the century, say experts. MailOnline.
  5. Besser, H. (1999) – Digital longevity in Maxine Sitts (ed.). Handbook for Digital Projects: A Management Tool for Preservation and Access, pp. 155–166.
  6. Bollacker, K. D. (2010, March/April) – Avoiding a digital dark age. Scientific American, 98(2).
  7. Borghoff, U. M., Rödig, P., Scheffczyk, J., & Schmitz, L. (2004) – Long-Term Preservation of Digital Documents Principles and Practices. Berlin: Springer.
  8. Calem, R. E. (29.6.2010) – What happens to your online accounts when you die? Techlicious.
  9. Cann, K. N. (2014) – Virtual Afterlives: Grieving the Dead in the Twenty-First Century. Lexington: University Press of Kentucky
  10. Carroll, E., & Romano, J. (2011) – Your Digital Afterlife: When Facebook, Flickr and Twitter are your Estate, What's your Legacy? USA: New Riders
  11. Charlesworth, A. (2012) – Intellectual property rights for digital preservation. DPC Technology Watch Report 12-02. Retrieved from: file:///D:/Jacob%20Hecht/Downloads/dpctw12-02%20(3).pdf
  12. Colvile, R. (5. 6.2007)How to stave off a digital "dark age". Telegraph.
  13. Connor, J. (2010) – Digital life after death: The issue of planning for a person's digital assets after death, The Issue of Planning for a Person's Digital Assets after Death Texas Tech Law School Research Paper No. 2011-02.
  14. Day, M., (1998) – Online serials: preservation issues. The Serials Librarian, 33(3): 199–221.
  15. Dellavalle, R. T., Hester, E. J., Heilig, L. F., & Schilling, L. M. (2003) – Going, going, gone: Lost internet references. Science, 302: 787–788.
  16. Doctorow, C. (30.6.2016) – Eye-Fi orphans 14 products, which will therefore cease to function. Boingboing.
  17. Drake, K. (8.9.2015) – HTTP is obsolete. It's time for the distributed, permanent web. The Neocities Blog.
  18. Epstein, R. (18.5.2016) – The empty brain. Aeon.
  19. Fox, J. (23.3.2016) – The Digital Dark Ages Are Upon Us. Bloomberg.
  20. Garrett, D. (14.11.2006) – An Obituary: VHS Tapes Die of Loneliness at Age 30. Variety.
  21. Georgetown Law Library (24.11.2014) – Link rot, legal citation and projects to preserve precedent: 404/File Not Found. Georgetown University Law Center in Washington, DC.
  22. Ghosh, P. (13.2.2015) – Google's Vint Cerf warns of 'digital Dark Age. BBC News.
  23. Gibbs, S. (13.2.2015)What is "bit rot" and is Vint Cerf right to be worried? The Guardian.
  24. Hardyjune, Q. (7.6.2016) – The Web's creator looks to reinvent it. Nnytimes.
  25. Invernizzi, L., S., Benvenuti, S. (2012) – EVILSEED: A guided approach to finding malicious Web pages. IEEE Symposium on Security & Privacy.
  26. Jackson, J. (2014) – Digital longevity: The lifespan of digital files. Digital Preservation Coalition.
  27. Kaplan, J. (3.8.2015) – Locking the Web open: A call for a distributed Web. Brewster Kahle Blog.
  28. Klein, M., Van de Sompel, H., Sanderson, R., Shankar, H., Balakireva, L., Zhou, K., & Tobin, R. (26.12.2014) – Scholarly context not found: One in five articles suffers from reference rot. PLoS One 9(12): e115253.
  29. Kuny, T. (1998) – The digital dark ages? Challenges in the preservation of electronic information. International Preservation News.
  30. Leetaru, K. (16.11.2015)How much of the internet does the wayback machine really archive? Forbes.
  31. Lepore, J. (26.1.2015) – The Cobweb: Can the Internet be archived? The New Yorker.
  32. Maffeo, L (20.5.2015) – Google's Vint Cerf on how to prevent a digital dark age. The Guardian.
  33. Mancini, S., Perini, R., & Wilde, M. (2014) – Preserving information from the beginning to the end of time in a Robertson–Walker spacetime. New Journal of Physics, 16: December
  34. Mello, J. P (13.2.2015)Facebook Lets Members Prepare for the Digital Beyond Tech News World.
  35. OCLC (1.5.1996) – Task force on archiving of Digital information. OCLC Archive.
  36. Palm, J. (2005) – The Digital Black Hole. The International Council on Archives (ICA).
  37. Passey, B. (26.2.2011) – Vinyl records spin back into vogue. USA Today.
  38. Rabinovici-Cohen, S., Marberg, J., Nagin, K., & Pease, D. (2013) – PDS Cloud: Long Term Digital Preservation in the Cloud IBM Haifa.
  39. Revolvy – Digital Dark Age.
  40. Roberts, P. & Vidal, L. A. (2000) – Perpetual care in cyberspace: A portrait of memorials on the Web. OMEGA, 40(4): 521–545
  41. Rodriguez, A. (6.4.2016)Digital Life after Death. McDonald Hopkins.
  42. Rogowsky, M. (3.12.2013) – The PC Is dying, The only question is how fast. Forbes. worse/#7de0c5794d46
  43. Rothenberg, J. (1955) – Ensuring the longevity of digital documents. Scientific American, 272(1): 42–47. Revision: February 22, 1999.
  44. Rothenberg, J. (1999) – Avoiding Technological Quicksand: Finding a Viable Technical Foundation for Digital Preservation, Washington, D.C.: Council on Library and Information Resources.
  45. Rothernberg, J. (2000) – An Experiment in Using Emulation to preserve Digital Publications, Den Haag: Koninklijke Bibliotheek, NEDLIB Report series, 1.
  46. Satyanarayanan, M., Gilbert, B., Harkes, J., Ryan, D., Linke, E., & Webster, K. (2014) – Olive: Sustaining Executable Content over Decades. School of Computer Science Carnegie Mellon University Pittsburgh.
  47. Sinders, C. (3.3.2016) – I spent the last 6 months planning my online death fusion. Net.
  48. Sturken, M. (1996) – The politics of video memory: Electronic erasures and inscriptions. In: M. Renov & E. Suderburg (Eds.), Resolutions: Contemporary Video Practices (pp. 1–12). Minneapolis: University of Minnesota Press.
  49. The Economist (28.4.2012) – Bit rot: The world is losing its ability to reconstruct history. Better regulation could fix that.
  50. Thurston, R. (15.12.2006) – Digital black hole' threatens your documents. Cnet.
  51. Tuerk, A. (11.4.2013)Plan your digital afterlife with Inactive Account Manager. Public Policy Blog.
  52. Van der Werf-Daqvelarr, T. (1999) – Long-term preservation of electronic publications: The NEDLIB project. D-Lib Magazine, 5: 9.
  53. Veale, K. (2014)FCJ-014 Online memorialisation: The Web as a collective memorial landscape for remembering the dead. Fiber Culture Journal, 3.
  54. Vellakkat, R. (25.6.2015) – Need for a law on disposition of digital assets of a deceased. Linked in.
  55. Venezia, P. (25.4.2016) – Why email hasn't killed the fax. Info World.
  56. Wright, N. (2.6.2014)Death and the Internet: The implications of the digital afterlife. First Monday, 19(6).
  57. Wright, R., (2012) – Preserving Moving Pictures and Sound DPC Technology Watch Report 12-01.
  58. Zittrain, J., Kendra, L., & Lawrence, L. (2014) – Perma: Scoping and addressing the problem of link and reference rot in legal citations. Harvard Law Review.
  59. Zhang, M. (16.2.2016) – This glass disc can store 360 TB of your photos for 13.8 billion years. Peta Pixel.

המקורות בעברית

  1. אידן, ח' (12.4.2013) – גוגל תדאג לכם, גם לאחר המוות. Geek Time. נדלה מתוך
  2. אלכסנדר, נ' (3.8.2016) – פרידה מהווידיאו: הפורמט הגרוע הכי מושלם שיש מוסף הארץ.
  3. אפשטין, מ' (6.3.2011) – זיכרון בסכנת הכחדה. מרקר.
  4. גויכמן, ר' (18.9.2015) – חיים ומוות בפייסבוק: מה יקרה עם הפרופיל ביום שאחרי? Ynet.
  5. דישון, א' (12.2.2015) – פייסבוק מאפשרת להוריש את החשבון לאחר המוות. walla.
  6. ליליאן, נ' (4.8.2016) – בית קברות לאחסון מידע.
  7. מירון, ד' (13.8.2016) – פסיקה תמוהה, בלשון המעטה. הארץ.
  8. צדוק, ד' (8.11.2014)צ הסדרת הגישה לנכסים דיגיטליים לאחר המוות – החקיקה בארה"ב. הלשכה המשפטית של הכנסת.
  9. קינן, א' (1.5.2016) – אנדרטה מקוונת: על תרבות ההנצחה ברשת. ynet.
  10. שדה-בק, ל' (2009) – תרבות האבל וההנצחה באינטרנט: המקרה הישראלי – חיבור לתואר ד"ר. אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
  11. שליו, מ' (15.6.2014) – המיתוס של נצחיות הדיגיטל. אלכסון.

הערות שוליים

  1. ברצוני להודות לד"ר יפעת חסון ולד"ר עמית רכבי על הערותיהם החשובות לטיוטת המאמר וכן לעורכת הלשון גילת עירון-בהר, ולציין כי תוכן המאמר באחריותי בלבד.

אודות ד"ר יעקב הכט

ד"ר יעקב הכט הינו חוקר עצמאי בנושאים הקשורים לתרבות הדיגיטלית.

http://jacobhecht.com