ד"ר אזי לב-און | 18.08.2015

תקציר

קיימת ספרות אקדמית רבה ובה ניתוחים של שימושי המדיה החדשה בידי אקטיביסטים ותנועות חברתיות, אולם כמעט אין התייחסות בספרות זו לתפיסות של דמויות מרכזיות הקשורות למחאה את מקום האינטרנט בפתיחת המחאה ובהתנהלותה; אין השוואה בין מקום האינטרנט במחאה לבין מקום התקשורת הממוסדת; ואין שיח על היכולת להשתמש במדיה החדשה במחאות המתרחשות במרכז לעומת אלו המתרחשות בפריפריה.1

המחקר נועד למלא את החוסרים הללו באמצעות בחינת תפיסות של מקום האינטרנט במחאה החברתית שהתרחשה בישראל ב-2011, בעזרת ראיונות עם 31 אנשים ששייכים לאחת משלוש קבוצות: פעילים וקמפיינרים שיזמו וארגנו את ההפגנות "בשטח"; אנשי הייטק שהקימו ותפעלו את הנוכחות הדיגיטלית של המחאה; ועיתונאים שסיקרו את המחאה. הראיונות התמקדו בתפיסות של האינטרנט בכלל ושל פייסבוק בפרט ככלים לשינוי חברתי; נקודות החוזק והחולשה של האינטרנט בשלבים השונים של המחאות בהשוואה לכלי תקשורת אחרים; זרימת מידע מהאינטרנט לאמצעי תקשורת מסורתית ולהיפך; תובנות על שימוש ברשת באירועי מחאה עתידיים, ועוד.

נמצאה שונות ניכרת בנוגע לתפיסת השימוש הפוטנציאלי באינטרנט ותפקודו בין אנשי ההייטק הרואים את השימוש באינטרנט באור חיובי ביותר, ובין הפעילים, הקמפיינרים והעיתונאים, אשר הדגישו את הדומיננטיות הנמשכת של התקשורת הממוסדת. בנוסף לכך, המרואיינים טענו כי לאינטרנט, ובמיוחד לפייסבוק, יש ערך מוסף גדול יותר בסיוע למחאות בפריפריה מאשר במרכז. לבסוף, רוב המרואיינים טענו כי האינטרנט, ובמיוחד הפייסבוק, היה כלי חשוב לגיוס פעילים והפצת מידע, והייתה לו תרומה ניכרת להצלחה של המחאה בשלביה המוקדמים. עם זאת, כיסוי המחאה בתקשורת הממוסדת הוא הכרחי להשגת הכרה ולגיטימציה רחבות יותר בהמשך המחאה.

האינטרנט בשירות אקטיביסטים ותנועות חברתיות

שדה המחקר שמצליב בין אינטרנט ומחאה הוא פורה מאוד, ובעשור האחרון מחקרים אקדמיים רבים מפנים אליו את הזרקור. תרמו לכך הן תהליכים חברתיים וטכנולוגיים של חדירה גלובלית וניכרת של מכשירים ניידים ואינטרנט, והן מחאות חברתיות בהיקף גדול שהתרחשו במקומות רבים בעולם, ובמיוחד במדינות ערב ובמדינות אחדות באירופה ובארה"ב, שבהן חלקו של האינטרנט, ובמיוחד של פייסבוק, היה רב (Juris, 2012; Hussain & Howard, 2013; Wolfsfeld, Segev & Sheafer, 2013; Benski et al., 2013; Bastos, Mercea & Charpentier, 2015).

כדי להבין את חשיבותו הפוטנציאלית של האינטרנט עבור אקטיביסטים ותנועות חברתיות, יש לזכור כי כל שחקן בזירה התקשורתית (כגון פוליטיקאים, אקטיביסטים או ארגונים), מעוניין בכיסוי ומסגור אוהד שיסייע בקידום מטרותיו. תהליך המסגור כולל את מכלול האמצעים הלשוניים, הרטוריים והוויזואליים המעניקים משמעות לאירוע, לפעולות ולשחקנים. וולפספלד מגדיר את האינטראקציה בין השחקנים והתקשורת כ'סימביוזה תחרותית' – יחסי תחרות הכוללים גם שיתוף פעולה, שבהם לכל צד יש משהו לתת לצד השני ומשהו לקבל ממנו – מידע או פרסום – כמשאבים לסחר חליפין. לשחקנים בזירה זו ערך חדשותי משתנה – ערך חדשותי פירושו המידה שבה השחקן או האירוע נתפסים כמעניינים וראויים לסיקור בעיני העיתונאים והעורכים (Wolfsfeld, 1991; Gamson & Wolfsfeld, 1993; Ryan, 1991; Van Dijk 1996).

ישנן שתי דרכים להיכנס לתקשורת המרכזית: הדרך המכובדת המיועדת לאליטה כלשהי (פוליטית, כלכלית, תרבותית), ודרך של סטייה או מסכנות – תוך קבלת מסגור של "מסוכן" או של "מסכן". בעבור האקטיביסטים מדובר במלכוד, מכיוון שמצד אחד קבוצות המחאה זקוקות לתקשורת כדי להפיץ את מסריהן, להרחיב ולהניע את מעגלי התומכים, לזכות בלגיטמציה ציבורית ולהשפיע על מקבלי ההחלטות; אך מצד שני פעמים רבות הסיקור החדשותי שהן מצליחות להשיג בסופו של דבר, עלול לפגוע בהן ולתייג אותן בציבור כאלימות וכקיצוניות. תהליך זה נובע משורה ארוכה של גורמים, ובהם שיקולים פרופסיונאליים הקשורים לשגרת העבודה העיתונאית, וכן שיקולים כלכליים ואידיאולוגיים (Wolfsfeld, 1991; Gamson & Wolfsfeld, 1993; Ryan, 1991; Van Dijk 1996).

בכוחו של האינטרנט להשפיע על יחסי הכוחות הללו, ולהטות במידה מסוימת את הכף לטובת אקטיביסטים ותנועות חברתיות. האינטרנט כרשת שאין בה שליטה מרכזית והיררכיה, מאפשר חדירה והפצה קלות יותר של מסרים לא קונצנזוסואליים, אשר לא תמיד יכולים לחדור לצינורות המקובלים של ערוצי התקשורת המרכזיים. היכולת הטכנולוגית לייצוג העצמי מצד השחקנים, ללא הגבלת זמן או מקום (באתר הארגון, באתר חדשות אלטרנטיבי וכו') מאפשרת להם להעביר את מסריהם ישירות וללא עיוותים או הטיות, ולהפיץ אותם כדי לגייס תומכים ופעילים ולהניע אותם לפעולה. לכן הפך האינטרנט, ובמיוחד הרשתות החברתיות, לערוץ תקשורת אלטרנטיבי מועדף לשחקנים חברתיים המרגישים מושתקים בתקשורת המרכזית. מחקרים רבים אכן מדגימים את המרכזיות של האינטרנט, ולאחרונה במיוחד את מרכזיותן של הרשתות החברתיות, בעבור אקטיביסטים ותנועות חברתיות (Bennett, 2003; Van de Don et al., 2004; Garrett, 2006; Carty, 2010; Cammaerts, 2012; Juris, 2012; Harlow & Harp, 2012; Benski et al., 2013; Hussain & Howard, 2013; Valenzuela, 2013; Sandoval-Almazan & Gil-Garcia, 2014; Bastos, Mercea & Charpentier, 2015).

הספרות מתמקדת בהיבטים שונים של תרומת האינטרנט לתנועות חברתיות, כגון יצירת "כתובת" ומקום מפגש לשותפי-דעה ובעלי עניין משותף שללא האינטרנט היה להם קשה, אם לא בלתי אפשרי, לאתר זה את זה כדי ליזום פעילויות לטובת העניין המשותף להם; שליחת מידע מלמעלה למטה, מההנהגה וארגוני התנועה החברתית לפעילים, זרימת מידע מהירה ויעילה ואף שליחת מידע "מלמטה למעלה", "מהרחובות לאינטרנט" Ayres, 1999)וכן: Hussain & Howard, 2013; Valenzuela, 2013; Nam, 2012; Sandoval-Almazan & Gil-Garcia, 2014). לעתים הפצת המידע נתמכת ברשתות של אמצעי תקשורת חלופיים שנוצרו על ידי פעילים (למשל indymedia.com, ראו: Kidd, 2003; Juris, 2005). יתר על כן, האינטרנט בכלל והרשתות החברתיות בפרט משלימים מקורות מסורתיים יותר של גיוס, ומסייעים בהנעה (מוביליזציה) של פעילים (Van Aelst & Walgrave, 2002; Fisher et al., 2005). מלבד הפחתת העלויות של פרקטיקות מחאה מסורתיות, האינטרנט מאפשר פרקטיקות מחאה מקוונות חדשות (Van Aelst & Walgrave, 2002; Garrett, 2006; Carty, 2010; Van Laer & Van Aelst, 2010; Nam, 2012; Valenzuela, 2013). כמו כן, האינטרנט משמש מעין "דבק" המחבר ארגונים ורשתות היוצרים קואליציות אד-הוק לקידום מטרות משותפות (Van Aelst & Walgrave, 2002; Bennett, 2003; Garrido & Halavais, 2003; Fisher et al., 2005.), דבר שמאפשר תיאום פעילויות יעיל, קישור מחאות מקומיות לסדר יום גלובלי, ו"שדרוג" ביכולות ההנעה של תנועות גלובליות.

בנקודה זו חשוב להביא גם את טענותיו של Cammaerts (2007, 2012), שלמרות כוחו של האינטרנט בגיבוש וארגון אקטיביזם ותנועות חברתיות, יש צורך בתקשורת הממוסדת כדי להפוך אקטיביזם זה לתנועת שטח רחבה ולחשוף אותו בפני מעגלים רחבים יותר. השימוש באינטרנט כרוך בפערים דיגיטליים, המקשים על פיזור המסר והגעתו לאוכלוסיות רלוונטיות, ולתקשורת הממוסדת יש גישה אל אותן אוכלוסיות ועל כן יש ביכולתה "לגשר" על פערים אלו. יתרה מזאת, האינטרנט הוא מדיום "מושך", כלומר הוא מושך בעיקר את האזרחים שמודעים למטרות הרלוונטיות ומעוניינים לחפש מידע עליהן. על כן התנועות החברתיות חייבות בהכרח להשתמש גם באמצעי התקשורת המסורתיים כדי "לדחוף" את אותם המסרים באמצעות אמצעי תקשורת ההמונים שמקשים על סלקציה מעין זו.

האינטרנט בשירות מטרות פריפריאליות?

ישראל התאפיינה מאז הקמתה בפריפריה גיאוגרפית ובה אוכלוסיה דלילה, ומרכז שבו התרכזה רוב האוכלוסייה. לפי אברהם (2001), מוסדות השלטון והמנהל וגם מוסדות התקשורת נוהלו ממרכז הארץ. ה"מרכז" נחשב מוקד ההתרחשויות והפעילות, הסמכות והכוח, המגלם את הערכים והסמלים החברתיים המרכזיים, ולפיו נקבעים גבולות הקולקטיב, מה שהותיר את אזורי הפריפריה בעמדה נחיתות הן מבחינת ייצוג פוליטי והן מבחינת סיקור תקשורתי (ראו גם Avraham & First, 2006).

דפוסי הסיקור התקשורתי של מרכז ופריפריה והקשריו מושפעים גם הם ממציאות זו. התקשורת מתעלמת מהתארגנויות ומהתפתחויות פריפריאליות, וכאשר הן כן מגיעות למקום גבוה בסדר היום התקשורתי– זה יהיה לרוב בהקשר שלילי (למשל של אסונות או פשע). כמו כן, העיתונות נוטה להציג כל דבר שאינו תל אביב כ"מרוחק", "מוזנח" ו-"בסוף העולם" (Avraham & First, 2006). גם מערכות החדשות אינן מקצות די עיתונאים כדי לכסות את הפריפריה, וההעדר היחסי של העסקת עיתונאים מהפריפריה בכלי התקשורת המרכזיים משפיע על הסיקור של אזורים אלה. היעדרותה של קבוצה מסוימת מהמרחב התקשורתי משמעה הכחדה סימבולית (Gerbner & Gross, 1976), וכדי להימנע מכך ולזכות בסיקור, קבוצות פריפריאליות נזקקות לפיתוח דרכי גישה חלופיות, לעתים אף אלימות, ועשויות לשלם על כך בדימוי הציבורי שלהן.

אברהם (2001) אינו מתעלם מהיכולת של הפריפריה להשפיע על אופי הסיקור. כך, קרבה חברתית ואידיאולוגית של נציגי התקשורת (עיתונאים ועורכים) לקבוצה המסוקרת, הקצאת כתב וצוות זמין במקום מסוים, מעמדו של הכתב בארגון התקשורת, וניסיון ליצירת יחסי ציבור של ארגונים שונים הקיימים בפריפריה – יכולים להשפיע על מידת הסיקור ואופיו ולתרום לשיפור הדימוי התקשורתי של המקום.

מחאת האוהלים, ישראל 2011

ישראל מובילה בעולם בשימוש בפייסבוק במונחים של שיעור מהאוכלוסייה שמשתמשת בפייסבוק (53% בשנת 2011, בזמן המחאה החברתית הנסקרת במאמר זה), וכן במשך זמן השימוש הממוצע של המשתמשים בפייסבוק (ComScore, 2011). בישראל גם היסטוריה של שימוש באינטרנט להנעת מחאה, למשל של המפונים מגוש קטיף במהלך ההתנתקות (Lev-On, 2010; 2012. לרשימה של מחאות מקוונות בשנים האחרונות ראו פבל, 2012).

פרט לאירועי מחאה בעולם ובאזור שהתרחשו לפני "מחאת האוהלים" והמחישו את יכולת השימוש ברשתות החברתיות לתמיכה במחאה ולקידומה, קדמו לאירועי מחאת האוהלים מספר אירועי מחאה מקומיים שבהם היה לאינטרנט תפקיד מרכזי. החשוב בהם והסמוך ביותר לפרוץ המחאה הוא "מחאת הקוטג'" – המקרה הראשון בישראל של התארגנות וירטואלית של צרכנים בהיקף גדול לשם מאבק להורדת מחירי מוצרים. ביוני 2011 פתח איציק אלרוב, צעיר בן 25 (שרואיין למחקר זה), קבוצה בפייסבוק בשם "חרם צרכנים על מוצרי מזון" במטרה למחות על המחירים המופקעים של מוצרי מזון בסיסיים. אלרוב פתח את האירוע הפייסבוקי "קוטג', מוצר כל כך בסיסי שעלותו הגיעה לקרוב ל 8 ₪. לא קונים במשך חודש!!" (מגנזי, 2011). נכון לתאריך 13.6.2011 אישרו את השתתפותם באירוע 32 חברים, יממה לאחר מכן המספר זינק ל-9,000, יומיים לאחר מכן, ב-16.6.2011, כבר היו בדף האירוע 30 אלף חברים, ובשיאו התכנסו בו למעלה מ-100,000 משתמשי פייסבוק לאירוע מקוון אחד. לאחר סערה תקשורתית וציבורית שהגיעה גם לכנסת בתאריך 27.6.2011, הודיעו יצרניות הגבינה המובילות – תנובה, טרה ושטראוס – על הורדת מחירים. בסך הכול נרשמה הורדה של כ-30% במחירי הקוטג' בסוף המאבק, לאחר כשבועיים וחצי בלבד. ב-2 לאוקטובר 2011 הודיעה יו"ר תנובה על התפטרותה, דבר שנחשב להישג נוסף של המחאה (קריסטל, 2011).

מחאת הקוטג' שימשה קדימון למחאת הדיור אשר הייתה הגדולה ביותר בהיסטוריה של המדינה, וכונתה "מחאת האוהלים" או "מחאת קיץ 2011". היא החלה בהתכנסות ב-9.7.2011 בדירה קטנה בתל אביב של מי שתיחשב בעתיד לאחת ממובילות המחאה, דפני ליף (שרואיינה במסגרת מחקר זה), עורכת וידאו בת 25, שקיבלה צו פינוי מדירתה שבועיים קודם לכן. בפגישה נכחו עשרה אנשים ובהם יגאל רמבם בן 33, רגב קונטס בן 35, וסתיו שפיר, עיתונאית בת 26, ששנתיים לאחר מכן נבחרה לכנסת (כולם רואיינו במסגרת מחקר זה), וכן עדי אזולאי, שבהמשך ניהל עם ליף אירוע פייסבוק בשם "מצב חירום, לוקחים אוהל ונוקטים עמדה" – אירוע שהיה הסיבה לכינוס (שכטר, 2012). מטרת הפגישה הייתה להקים אוהלים בכיכר הבימה, בסמוך לשדרות רוטשילד. התאריך הנבחר היה יום חמישי, 14.7.2011.

האירוע שנפתח בפייסבוק צבר לאחר כשלושה ימים יותר מ-2,000 משתתפים, ועד יום האירוע 7,000 איש אישרו הגעתם. ואולם ביום שנקבע הגיעו רק ליף וחבריה והקימו אוהלים אחדים במקום. במקביל נפתח דף המחאה האינטרנטי J14 שעדכן על מיקומי המחאות, והיו בו קריאה לגיוס מפגינים ועדכונים שוטפים מהמאהל. כדי למשוך את הציבור להפגנות השונות נפתחו בהמשך דפי פייסבוק שונים ששימשו לפרסום צעדות ואירועי המחאה.

בתאריך 19.7.2011 הצטרפה למאבק התאחדות הסטודנטים הארצית בראשות היו"ר איציק שמולי. כעבור שנתיים נבחר שמולי לחבר כנסת, וגם הוא רואיין במסגרת מחקר זה. במקביל החלו לצוץ מאהלים במקומות נוספים במרכז ובפריפריה – בשדרות רוטשילד בתל אביב, בקריית שמונה, באר שבע, אשדוד, חולון ועוד. עצרת ראשונה נקבעה במרכז תל אביב למוצאי שבת 23.7.2011 (גורן, 2011), ואליה הגיעו, על פי הדיווחים, כ-20,000 מפגינים שהכריזו כי "העם דורש צדק חברתי". ב-30.7.2011 התקיימו כ-10 הפגנות במקביל בערים שונות בישראל, ובהן השתתפו על פי הערכות 85,000 תושבים. ב-28.7.2011 צעדו ברחובות כ-2,000 הורים במחאה על יוקר עלויות גידול הילדים, מחאה שזכתה לכינוי "מחאת העגלות" וגם היא החלה באירוע בפייסבוק (גורן, 2011). ב-30.7.2011 התקיימה עצרת נוספת ברחבת מוזיאון תל אביב, ועל פי הדיווחים השתתפו בה 150,000 אזרחים. שבוע לאחר מכן נקבע שיא חדש: עצרת מחאה בהשתתפות 300,000 מוחים (גורן, 2011).

ב-7.8.2011 הקים ראש הממשלה בנימין נתניהו את "צוות רוטשילד" שהורכב משרים ומומחים בראשות פרופסור מנואל טרכטנברג, ומטרתו הייתה לגבש תכנית רחבה להקלת הנטל על מעמד הביניים (גורן, 2011). כחודש לאחר תחילת המחאה היו מאהלי מחאה ב-41 יישובים ובהם כ-2,350 אוהלים (וואלה!, 2011). ב-3.9.2011 התקיים אירוע השיא של המחאה, ו-400,000 איש יצאו להפגין (גורן, 2011), 300,000 הפגינו בעצרת המרכזית בתל אביב, ו-100,000 איש נוספים הפגינו בערים שונות, בהן חיפה, כפר סבא, עפולה, מצפה רמון, הוד השרון, קריית שמונה, נהריה, כרמיאל, ראש פינה, קריית מוצקין, חדרה, ערד ועוד (YNET, 2011).

אירוע זה היה הסימן לסיום הגל המרכזי של המחאה. בתחילת ספטמבר 2011 פורקו האוהלים במרכז תל אביב על ידי פקחים בגיבוי המשטרה. בשנת 2012 היה ניסיון לחידוש המחאה ומנהיגת המחאה דפני ליף נעצרה. באחת המחאות שהתקיימו במרכז תל אביב הצית עצמו מפגין. ואולם היקף הפעילות של קיץ 2011 לא שוחזר והמחאה דעכה במהירות.

מרכזיות האינטרנט במחאה, ובמיוחד הפייסבוק, הודגשה בספרות האקדמית. כך טוענות לירן-אלפר וצרפתי (2012, עמ' 37) כי "תנועת המחאה החברתית הגדולה בתולדות מדינת ישראל החלה בפרסום הודעה בפייסבוק", ופבל (2012, עמ' 28) מסכים כי מחאת האוהלים "נוצרה בעיקרה באינטרנט, בדגש על הפייסבוק". כספי (2011) מאשים את התקשורת הממוסדת שלא ידעה לשקף את הלכי הרוח ולא עסקה די הצורך במישור הכלכלי-חברתי אף על פי שהוא העסיק את מרבית התושבים במדינה, והחלל התמלא באמצעות הפייסבוק. דרור (2011) טוען כי המחאה החברתית תלויה ברשת ולא בתקשורת המסורתית, וכי אם אירוע לא זוכה להתייחסות במדיה המסורתית, אין פירושו של דבר שהוא אינו קיים בתודעה הציבורית, כיוון שהאינטרנט תופס את המקום המרכזי בשיח הציבורי (דרור, 2011). לעומת זאת, במחקר היחיד שפורסם ובדק את מקורות המידע של המוחים בשדרות רוטשילד בתל אביב, מצאו חצרוני ולוינשטיין (2012) כי מרבית המוחים נשענו על מידע שקיבלו מהתקשורת המסורתית, ורק כשליש מהם ניזונו ממידע מהרשתות החברתיות.

מתודולוגיה

מטרתו של מחקר זה היא לבחון עמדות ותפיסות של מרואיינים בעלי רקע מקצועי מגוון בנוגע לתפקיד של האינטרנט במחאות חברתיות בישראל במהלך שנות האלפיים. מתוקף מטרה זו נגזרו הן שיטת המחקר – ראיונות עומק, הן שיטת ניתוח הממצאים – ניתוח תמטי-פרשני, והן שיטת דגימת המרואיינים – דגימת שכבות לא מקרית.

כדי להשיג את מטרת המחקר הוחלט לדגום מרואיינים המשתייכים לאחת משלוש הקבוצות האלה:

  1. אנשי מחשבים ואינטרנט שהשתתפו, בעיקר במישור הדיגיטלי, במחאת האוהלים, מחאת הקוטג' או מחאת העגלות. למרואיינים אלו רקע מקצועי בהקמת אתרים, פיתוח תכנות וכלים דיגיטליים, ניסיון מעשי בניהול רשימות תפוצה, הקמה וניהול של דפי פייסבוק וקבוצות פייסבוק, אתרי אינטרנט, בלוגים ועוד. לקבוצה זו שייכים המרואיינים האלה: אמנון דפני, איה שושן, דור קונפורטי, מעיין אלכסנדר, ענת רוזיליו, ליאת ורדי, אורי גורדון וצביקה בשור. בסך הכול 8 מרואיינים.
  2. אנשי אסטרטגיה ומטה שהשתתפו בהובלת מחאת האוהלים ומחאת הקוטג' ובהנהגתן. למרואיינים אלו רקע מקצועי מגוון, והמשותף להם הוא נסיונם כחלק מצוות ההנהגה המצומצם של מחאת האוהלים והקוטג'. חלק מהמרואיינים מפורסמים מאוד ומזוהים בציבור הישראלי עם המחאה. לקבוצה זו שייכים: דפני ליף, סתיו שפיר, איציק שמולי, איציק אלרוב, רגב קונטס, נ., שרון שחף, דרור פויר ויגאל רמבם. בסך הכול 9 מרואיינים.
  3. אנשי תקשורת ועיתונאים שסיקרו את מחאת האוהלים (משמע פרסמו לפחות כתבה אחת בגוף התקשורת שבו הם עובדים על אודות המחאה). בקבוצה זו נשמר בקפידה ייצוג של גופי תקשורת שונים: עיתונות מודפסת לצד משודרת ומקוונת, ארגוני תקשורת ממרכז הארץ לעומת ארגוני תקשורת מהפריפריה. לקבוצה זו שייכים: ענת סרגוסטי, נטע פלג, אורית פרץ, אדי גל, תומר קרן, שי אלבלינג, דודי טל, מיה איידן, משה פריאל, דני בלר, בועז פיילר, רועי כץ, חיליק שריר וחיים מרגליות. בסך הכול 14 מרואיינים.

הפנייה הראשונה נעשתה לעתים בכתב באמצעות הרשתות החברתיות או במייל, ולעתים בשיחת טלפון. האורך הממוצע של הראיונות היה כשעה וחצי ומיעוטם נמשך אף יותר משעתיים. הראיונות נעשו פנים אל פנים והתקיימו במקום עבודתם של המרואיינים, בביתם או במקום ציבורי נייטרלי. במסגרת הריאיון נבדקו עמדות המרואיינים ביחס לאינטרנט, אופני השימוש שלהם בכלים דיגיטלים שונים, תפיסותיהם בנוגע לתפקידה של התקשורת ההמונים בהשוואה לאינטרנט במהלך המחאות וכו'. כל הראיונות הוקלטו ותומללו.

ניתוח הראיונות נעשה בשיטה של ניתוח תמטי פרשני. ניתוח שיטתי זה מאפשר לזהות תמות החוזרות על עצמן בטקסטים רבים. במסגרת זיהוי התמות חוקרת מנוסה עברה שוב ושוב על הטקסטים והוציאה מהם את הרעיונות המרכזיים, תוך התייחסות למחקרים קודמים המשמשים כעוגן תיאורטי ומעניקים תוקף לחוויות ולעמדות הסובייקטיביות של המרואיינים והסתמכות עליהם. חזרתיות זו אף מסייעת לחוקרים לנטרל את הטיותיהם האישיות במהלך ניתוח הממצאים.

ממצאים

במחקר זה השתתפו מרואיינים בטווח רחב של גילאים (20+ עד 60+), מאזורי מגורים שונים (צפון, דרום ומרכז), שמידת המעורבות החברתית שלהם מגוונת (מכאלה שמעולם לא השתתפו במאבק ציבורי ועד כאלה שכל חייהם עוסקים באקטיביזם) ובעיקר בעלי רקע מקצועי שונה, שאפשר לחלק לשלוש קבוצות עיקריות: אנשי אינטרנט ומחשבים, אנשי אסטרטגיה ומטה, ואנשי תקשורת.

1. תמה ראשונה – "ההוויה קובעת את התודעה"

אחד הממצאים העיקריים שעלו מראיונות העומק הוא שאפשר להבחין בין דעות ועמדות שונות ביחס לאינטרנט ולתפקידו במחאות ציבוריות בהתאם לקבוצת ההשתייכות של המרואיין.

1.1 קבוצת אנשי האינטרנט והמחשבים – האינטרנט ככלי לבניית חברה טובה יותר

עם קבוצת אנשי האינטרנט והמחשבים אפשר למנות בעיקר מרואיינים צעירים באמצע שנות ה-20 ועד סוף שנות ה-30, בעלי ניסיון מעשי עשיר בכל מה שקשור למחשבים ולאינטרנט: הקמת אתרים, פיתוח תכנות, שכלול כלים דיגיטליים, גיבוש קבוצות דיון ורשימות תפוצה, הקמת דפים, קבוצות ואירועים ברשתות חברתיות וכו'. מרואיינים אלו השתתפו במחאות הציבוריות שהתקיימו בישראל בשנים האחרונות מהזווית האינטרנטית שלהן, בהתאם לניסיונם המקצועי והאישי שצוין לעיל.

באופן כללי וגורף, אנשי המחשבים והאינטרנט הביעו בעיקר עמדות חיוביות ביחס לאינטרנט ככלי לשינוי חברתי, כפי שאפשר ללמוד מהציטוט הזה:

".. מה שהאינטרנט כרגע מאפשר לנו זה לשמוע את כולם, לתת לכולם לדבר עם כולם, וליצור בעצם תודעה קולקטיבית שמשקפת בצורה הרבה יותר טובה את הרצונות והצרכים של כולם…. המסרים עוברים והם גם כשלעצמם הרבה פחות סוחבים עליהם את הקונטקסט של מי הבן אדם ומאיפה הוא הגיעהשילוב הזה של המידע יותר נקי עם התקשורת many to many וביחד עם שבירת הגבולות הזאתי מאפשרת לנו להרחיב את המעגלים של האנשים, של התרבויות שאנחנו מתייחסים אליהם כשותפים לדרך…" (דור קונפורטי).

אנשי האינטרנט והמחשבים נטו יותר משאר המרואיינים לתפוס את האינטרנט לא רק ככלי עבודה פרגמטי אלא כחלק מאידיאולוגיה. תפיסה זו לוותה לעתים בנימה שנוטה לדטרמיניזם טכנולוגי, שלפיו האינטרנט כשלעצמו, ללא התייחסות לתכנים המועברים בו, יכול להשפיע על צורות החשיבה וההתארגנות האנושית ולהפוך אותן לביזוריות יותר, שקופות יותר ואף מוסריות יותר, כפי שאפשר ללמוד מהציטוטים האלה:

"ההתארגנות הרוחבית שקרתה בספרד ואנחנו ניסינו לעשות פה, היא בעצם מעין קריאת תגר על המערכת הפוליטית שאנחנו מכירים… זו אמירה פוליטית, ויש בזה אקט פוליטי בזה שאנחנו מתארגנים ככה. אחת השאלות שכל הזמן עולות זה באמת איך עושים את זה בקנה מידה שבאמת יכול להוות איזושהי אלטרנטיבה למערכת הקיימת? במקום הזה, זה ברור, לדעתי, להרבה מאוד אנשים שהאינטרנט הוא כלי הכרחי בשביל לעשות את הקפיצה הזאת…" (איה שושן)

"…האינטרנט בהחלט בהחלט מנכיח לאנשים איזושהי תפיסה אחרת לגבי איך אפשר לדבר ואיך אפשר להתארגן…" (אורי גורדון)

אנשי המחשבים והאינטרנט סבורים שהאינטרנט משפיע בעיקר לטובה על האקטיביזם בימינו. האינטרנט מנגיש כלי עבודה והופך תהליכים של גיוס וארגון לוגיסטי לזמינים, מבוזרים, מהירים ויעילים יותר בהשוואה לעבר.

היתרונות והחסרונות שציינו המרואיינים מקבוצה זו הצביעו על שימוש מורכב וייחודי באינטרנט בהשוואה לשתי קבוצות המרואיינים האחרות, כגון: יכולת כריית נתונים ותיעוד דיונים טובה יותר מאשר בעבר, ומנגד שיפור היכולת לפקח על פעילים חברתיים ולעקוב אחריהם מצד השלטונות.

1.2 קבוצת אנשי האסטרטגיה והמטה – האינטרנט כמרחב שטומן בחובו גם סכנות

קבוצת המרואיינים השנייה כללה אנשים שמזוהים יותר מכול עם מחאת האוהלים 2011 – אלה שיזמו אותה והוכתרו על ידי התקשורת המרכזית כמוביליה וכמנהיגיה. במקביל רואיינו בקבוצה זו גם אנשים שלא זכו לחשיפה תקשורתית רבה, אך בפירוש היו חלק מהגרעין הקשה והמצומצם של הנהגת מחאת האוהלים. רובם המוחלט של מרואיינים אלו הם תושבי תל אביב וגילם נע מ-20+ ועד 40+. לרבים ממרואיינים אלו יש רקע עשיר מאוד באקטיביזם. מחציתם עבדו למחייתם, או שעדיין עובדים, כאנשי תקשורת. שני מרואיינים מקבוצה זו מכהנים כחברי כנסת (הם נבחרו בבחירות הארציות שנערכו לאחר מחאת האוהלים). לחלק גדול מהם אין ניסיון מעשי רב באינטרנט ככלי פוליטי.

ניכרים הבדלים משמעותיים בין עמדותיהם ותפיסותיהם של חברי קבוצת המטה לבין אלו של קבוצת אנשי המחשוב והאינטרנט. ראשית, רבים מהמרואיינים הביעו עמדות שליליות ביחס לאינטרנט באופן כללי וביחס לפייסבוק בפרט, כפי שאפשר ללמוד מהציטוטים האלה:

"…יש לי פייסבוק מ-2006 … אף פעם לא חיבבתי… השתמשתי בזה כדבר אינסטרומנטלי, לא אהבתי אותו…" (סתיו שפיר)

"…הגעתי למחאה בעקבות סרט שעשיתי שנקרא"חברים" הייתה לי סלידה מהאינטרנט, שכשהייתי בו ראיתי בו מקום דווקא של בדידות…" (רגב קונטס)

"אני חצי שנה לא בפייסבוק ואני חיה בשלום ואני עושה את העבודה שלי ממש טוב… אנשים לא רואים אחת את השני.. לא מכירים אחד את השני..מרגישים נורא בנוח להטיח האשמות…" (שרון שחף)

שנית, בניגוד לתפיסה האופטימית ביחס למאפייני האקטיביזם במאה ה-21, שהביעו אנשי המחשוב והאינטרנט, הרי שאנשי ההנהגה והמטה מציגים תפיסה מורכבת, ולעתים אף קודרת של האקטיביזם בן זמננו. מצד אחד הועלו טענות על כך שיש יותר אנשים מעורבים ושיותר קל למצוא בעלי ברית ולארגן אותם, אך מצד שני צוינו גם הסכנות שהאינטרנט מביא עמו למאבקים ציבורים. בין הסכנות שהועלו אנו מביאים את אלו שזכו למספר האזכורים הגדול ביותר, והן מומחשות בציטוטים המייצגים האלה:

הסתגרות ובועתיות:

"…האלגוריתם של פייסבוק סוגר אותנו תמיד בתוך קבוצות העניין שלנו בצורה יותר ויותר ברורה ומשוכללת… זה משאיר אותנו במקום שבו אנחנו לא באמת מצליחים לעבור למתנגדים שלנו, מתנגדים רעיוניים." (יגאל רמבם)

הפייסבוק כמשקף מציאות מעוותת:

"…בסופו של דבר הפייסבוק זה מקום… שיוצר לנו אגף בתודעה… שבו נדמה שזו המציאות הפוליטית שאנחנו חיים בתוכה, והיא לא מייצגת, היא פשוט לא מייצגת את המציאות החיצונית…" (נ.)

תופעת "הסימום" – אשליית העשייה (כאשר אנשים מסתפקים בלחיצת על כפתורי הלייק והשיתוף ולא עושים שום דבר נוסף מעבר לכך):

"…זה יכול לייצר תחושה של כאילו אתה עושה אבל אתה לא באמת עושה… אני חושבת שהפייסבוק הוא כלי מסוכן אם הוא הופך להיות אלטרנטיבה לקשר בין אישי." (דפני ליף)

1.3 קבוצת העיתונאים ואנשי התקשורת – האינטרנט ככלי עבודה וכספק בלתי נדלה של סיפורים חדשותיים

קבוצת המרואיינים השלישית היא קבוצת אנשי התקשורת והעיתונאים. המרואיינים מתגוררים באזורים גיאוגרפיים מגוונים (צפון, דרום, גוש דן והשפלה) ומסקרים אותם כדי לתת ביטוי גם למרכז וגם לפריפריה. המרואיינים נבחרו בכוונת תחילה כמייצגים מדיה מגוונת – ערוצי טלוויזיה לצד אתרי אינטרנט ועיתונים מודפסים, וכמייצגים ארגוני תקשורת בעלי היקף תפוצה שונה – מקומיים לצד ארציים.

תמה בולטת שהועלתה שוב ושוב מצד מרואיינים, ללא הבדלי גיל, אזור גיאוגרפי וארגון תקשורת, היא החשיבות של האינטרנט בכללו, והפייסבוק בפרט, כמקור למידע חדשותי בעבור העיתונאים. ההתייחסות לתפקידו של האינטרנט ככלי פוליטי נעשתה מבעד לעדשות הפרופסיונאליות של המרואיינים, כלומר, בעיניהם החשיבות הציבורית של הרשתות החברתיות ושל האינטרנט נובעת מהיותם כלים מהימנים לזיהוי רחשי הלב האותנטיים של קבוצות רבות באוכלוסייה. כתבת הרווחה של אחד מערוצי הטלוויזיה המובילים בישראל אף תיארה את מחאת האוהלים כאבן דרך בבניית מעמדו של הפייסבוק בישראל כגורם שמשפיע על הסיקור החדשותי בתקשורת המרכזית. היא מעידה על עצמה שמאותה נקודת זמן החלה להתייחס לפייסבוק כמקור מידע בעל ערך, משמע כפלטפורמה להשגת מרואיינים, איתור סיפורים שיהפכו לכתבות טלוויזיה ולעתים אף כמאגר תמונות.

"המחאה החברתית מהבחינה הזאת הייתה אבן דרך במעמד של הפייסבוק, של הרשתות החברתיות, בהשפעה שלהן על הסיקור שלנו… הבנתי מה החוזק של הדבר הזה, התייחסתי לזה יותר ככלי מידע, בהשוואה לתקופה שלפני מחאת האוהלים…" (מיה איידן)

"…אני חזק בעניין של הפייסבוק, וזה מקור מידע ראשון במעלה מבחינתי לאירועים, לדברים שקורים, לתחושה של קהל, של אנשים…" (בועז פיילר)

"…זה באמת הפך למקור מידע די חשוב שלנו. זה מצחיק, כי בדרך כלל מקורות מידע הם אנשים, או כל מיני סיפורים שקורים ברמה הארצית, ופה… הם מגישים לנו כמעט את הכול על מגש. צילומים, מידע, חומר וכל מה שצריך." (שי אלבלינג)

מרבית המרואיינים בקבוצת אנשי התקשורת והעיתונאים הם בעלי השקפה אופטימית, הדומה לזו של אנשי המחשוב והאינטרנט, בכל הקשור למאפייני האקטיביזם במאה ה-21. לפי רוב המרואיינים בקבוצה זו האינטרנט העצים את תחושת המסוגלות של האדם הפרטי, הקל עליו לארגן מחאה (לפחות בשלביה הראשונים), לקבל תמיכה מהירה ולמצוא מיד בעלי ברית למאבק. במקביל, כל חברי קבוצת העיתונאים סברו שיש חשיבות גדולה לתקשורת המרכזית ושיש צורך רב לשתף אתה פעולה. יתרה מזאת, מחאת האוהלים לא הייתה זוכה להצלחה כזו ברחובות ללא הסיקור החדשותי בתקשורת מסחרית, ובעיקר בערוצי הטלוויזיה הגדולים. חלק מהמרואיינים אף הביאו לדוגמה את ניסיון חידוש המחאה בשנת 2012 שלא זכה לגיבוי תקשורתי, וראו בכך את הסיבה המרכזית שגל מחאה זה לא הצליח להתרומם, כפי שניסח זאת עיתונאי ותיק:

"התקשורת שמה את זה על המפה, והתקשורת גם הורידה את זה מהמפה" (אדי גל).

2. תמה שנייה – פייסבוק ככלי המקדם מטרות פריפריאליות?

אחרי שנידונו ההבדלים בתפיסות ובעמדות של המרואיינים השונים כלפי האינטרנט והרשתות החברתיות, ברצוננו לדון בתמה חשובה נוספת שעלתה מדברי המרואיינים: השוואת השימוש ברשתות החברתיות בפרט ובאינטרנט בכלל במרכז, לזו שבפריפריה.

2.1 שימוש דומה בפייסבוק במרכז ובפריפריה

רבים מהמרואיינים מכל שלוש הקבוצות סברו שאין הבדלים ניכרים באופני השימוש ברשתות החברתיות והאינטרנט בין פעילים שגרים במרכז הארץ ובין אלה הגרים בפריפריה. כמה מהמרואיינים סברו שהמשתנה המרכזי איננו המיקום הגיאוגרפי – מרכז או פריפריה – אלא משתנים כגון אופי המחאה (שכונתית, עירונית, ארצית) ואופי קהל היעד, וממשתנים אלו תיגזר האסטרטגיה התקשורתית ובכלל זה מידת השימוש בכלים הדיגיטליים ואופיו.

"…הרבה מאוד מהשימוש שלך בפייסבוק תלוי בקהלי היעד שלך, אם קהל היעד שלך הוא קהל שקורא אינטרנט, משתמש באינטרנט וברשתות חברתיות, מן הסתם זה יהיה גם כלי עבורך. אם הקהל שלך הוא קהל למשל חרדי שאין לו בכלל אינטרנט ואין לו פייסבוק, מן הסתם השימוש שלך ברשתות יהיה מועט יותר…" (בועז פיילר)

"…השימוש באינטרנט לא תלוי במיקום הגיאוגרפי… זה גם תלוי בעניין…זה תלוי ספציפית באותה מחאה או באותה התארגנות…" (חיים מרגליות)

מעניין לראות שאת הדברים לעיל אומר עיתונאי מן התקשורת החרדית. דברים דומים אמרה הפעילה שיזמה את מחאת העגלות – בחורה בשנות ה-30 לחייה, שלפרנסתה עובדת בשיווק דיגיטלי. לדעתה כשיש יצירתיות השמים הם הגבול, וזה כלל לא משנה מאיזה אזור גיאוגרפי מגיעים המוחים:

"בשימוש נכון אפשר להגיע לכל מקום ולכל הקהלים, לא משנה איפה אתה גר. זה הכול עניין של יצירתיות. אני חושבת שהמחאה הייתה מצליחה גם אם היא הייתה מתחילה בעפולה, כי זה לא עניין רק של מיקום, אלא של אקלים ציבורי, הזדמנויות פוליטיות, ראשוניות ועוד הרבה. יחד עם זאת… הרבה יותר קל לעשות מהפכות במקום מוכר וידוע. אם אתה עושה מחאה במקןם שאף אחד לא שמע עליו ולא מכיר אותו אז אתה חייב להתחיל להסביר גם על המקום עצמו, ואנחנו כבר יודעים שריבוי מסרים במהלך העברתם גורם לאפס העברת מסרים." (ליאת ורדי בר)

2.2 ההכחדה הסימבולית מהתקשורת המרכזית כסיבה להבדלים בשימוש בכלים הדיגיטליים בין מרכז ופריפריה

מצד שני הועלתה דעה לפיה ההירכיות בין מרכז ופריפריה נשמרות גם בתוך הפלטפורמות הדיגיטליות, זאת הודות להון הסימבולי הרב יותר שיש בידי אנשי המרכז – חברים של האנשים "הנכונים", ולפיכך יש להם סיכוי גדול יותר להצליח ולמנף את מאבקם, כפי שאפשר ללמוד מהציטוט הבא:

"… אני חושב שבפריפריה הם חייבים את הפייסבוק, כי אין להם באמת אאוטלט אחר… יחד עם זאת, אני חושב שגם בתוך פייסבוק… הריץ' של מובילי דעה בתוך תל-אביב הוא הרבה יותר גדול. למשל דפני ליף… גם כשהיא רק התחילה, היו לה יותר עיתונאים ברשימת חברים ממה שיש למאהל מקומי במשגב. גם סתיו שפיר, ורגב קונטס, הם בעצמם עיתונאים, אז הם כבר בפנים, הם מקושרים… ההירריכיות בין מרכז לפריפריה נשמרות" (צביקה בשור)

על זווית אחרת של מציאות זו ניתן ללמוד מדבריהם של עיתונאים שחיים בפריפריה של ישראל, עובדים בה ומסקרים אותה, וחוו על בשרם את החומות שבונה התקשורת המרכזית בפני הפריפריה. כתבי הפריפריה מסכימים שאכן יש היררכיה בין מרכז ופריפריה בכל מה שקשור לייצוג התקשורתי.

"… . זה לגמרי מדינת תל אביב בקטע הזה, אנחנו מרגישים אצלנו ברמות. ההצלחה הכי גדולה של דוברים בקריות זה להגיע למהדורה ארצית. במחאת האוהלים התקשורת הארצית כן הגיעה לפריפריה כי זה עניין אותה, פתאום עניינה אותה הפריפריה. היה עניין אמיִתי בללבות את המחאה הזאת, אז ברגע שאנשים התחילו להגיד שזה פוליטי ותל אביבי אז הם הפנו זרקורים יותר לפריפריה" (אורית פרץ)

ההיררכיה המתוארת לעיל מערימה קשיים בפני המוחים הפוטנציאליים שפועלים בפריפריה ורוצים לגייס תומכים ולהשפיע על דעת הקהל. מתוקף כך, ולרוב מחוסר בררה, הם פונים לשימוש מסיבי יותר באינטרנט בכלל ובפייסבוק בפרט.

"לדעתי בפריפריה יש יותר תלות בפייסבוק מאשר במרכז הארץ… אם המחאה הייתה מתחילה במקום אחר אז זה היה אחרת, זה לא היה אותו הד. אבל בתל אביב זה וואו, זה צעירים, זה סקסי, זה צעקות… יש לי תחושה דווקא בפריפריה יש יותר תלות בפייסבוק, זה יותר משחק אצלנו, אני לא רואה אופציה יותר קלה, זמינה וזולה…" (נטע פלג)

מדבריהם עולה שאם יש איזשהו אירוע מחאתי במרכז תושבי האזורים הללו ישמעו על כך מכיוון שהתקשורת המרכזית כבר תדאג לסקר זאת ולתת במה לפעילים. לטענתם הסיכוי לסיקור דומה כאשר תתרחש מחאה בפריפריה, אם היא עוסקת בעניין ארצי, ועל אחת כמה וכמה אם היא עוסקת בעניין מקומי, הוא נמוך יותר. לכן פעילים אלו תלויים במידה רבה יותר בכלים דיגיטליים – בעיקר ברשת הפייסבוק – בשביל לפרסם את מחאתם ולגייס אליה תומכים ופעילים.

דברים דומים העלה גם מרואיין שהיה בתקופת המחאה יו"ר התאחדות הסטודנטים וממובילי המאבק. ח"כ איציק שמולי סבור שלנוכח ההיררכיות בין מרכז ופריפריה שנשמרות ביתר שאת בתקשורת המרכזית, ברוב המכריע של המקרים קשה לפעילים בפריפריה להצליח לארגן אירוע שיצבור את המסה הקריטית הנדרשת כדי להיכנס לתקשורת ההמונים.

"… אני חושב שתשומת הלב התקשורתית, הציבורית, הפוליטית, היא בתל אביב ואולי קצת בירושלים. לאור זאת השימוש בפייסבוק בפריפריה יעיל במובן שהוא נותן לאנשים להוציא את הקול שיש להם בבטן לספירה הציבורית והם גם יכולים לקבל פידבק… אבל הוא לא מצטבר בדרך כלל לכזאת מסה קריטית כדי אפילו להגיע לשולחן העורך של העיתון או של המהדורה המרכזית. קל וחומר שתחשבו על זה שבעת ובעונה אחת מתקיימת עכשיו מחאה מאוד גדולה בתל אביב אז התקשורת במקרה הטוב היא אומרת לעצמה אוקיי, זה חלק ממה שקורה במחאה בתל אביב…" (איציק שמולי)

3. תמה שלישית – פייסבוק בהשוואה לתקשורת המרכזית בזמן מחאה

התמה השלישית שהועלתה בראיונות העומק עוסקת בתפיסת תפקיד האינטרנט (ובפרט פייסבוק) בהשוואה לתפקידם של ארגוני התקשורת המרכזיים והמסורתיים במהלך מחאות ציבוריות. אפשר להבחין גם בתמה זו בהבדלים בין קבוצות המרואיינים השונות, ולכן גם כאן הצגת הממצאים תעשה לפי חלוקה זו.

3.1 אנשי המחשוב והאינטרנט – האינטרנט כנקודת פתיחה אידיאלית למחאה

בנוגע לתפקיד של תקשורת ההמונים בזמן מחאה ציבורית לא שוררת בין אנשי המחשבים והאינטרנט תמימות דעים. חלק מהמרואיינים סברו שאמנם התקשורת המרכזית היא רע הכרחי אבל חייבים לשתף אתה פעולה כדי לקבל לגיטמציה ציבורית, ובעיקר כדי לגייס יותר אנשים למאבק. חלק מהמרואיינים ציינו שהשימוש בתקשורת המרכזית הוא דרך טובה להתגבר על חיסרון משמעותי שיש לאינטרנט, והוא היעדר נגישות של קבוצות שלמות באוכלוסיה למידע שמופץ בו. במצב העניינים הנוכחי הבכורה עדיין נתונה לערוצי הטלוויזיה בכל קשור להשפעה על סדר היום הציבורי ולעיצוב דעת הקהל.

לצד דעה זו חשוב לציין שכמה מרואיינים סוברים שהתקשורת המרכזית היא אויבת המאבק בשל האינטרסים הכלכליים והפוליטיים המניעים אותה, ובשל כך לא כדאי ואפילו אסור לשתף אתה פעולה – כלומר לא להתראיין, לא להעביר חומרים וכו', כפי שאפשר להתרשם מהציטוט הבא:

"…התקשורת יש לה את האג'נדה שלה… יש לה שיקולים כלכליים משלה, ושיקולים פוליטיים, והיא מכתיבה מהו הדבר שאתה עושה, שאתה יוצר, שאנשים יוצרים ברחוב, מה המסר שלו, איך הוא יראה, איך הוא ייתפס בעיני אנשים אחרים. זה משהו שהאינטרנט שחרר אותנו מהדבר הזה… [חשוב] לייצר את אמצעי התקשורת עצמאיים של התנועה, אם זה אתר אינטרנט, רשתות חברתיות, רשימות תפוצה, טוויטר." (איה שושן)

מעבר לניגוד האינטרסים בין המוחים ובין ארגוני התקשורת המסחריים, הרי שהמרואיינים ציינו את הפרקטיקות העיתונאיות כשלעצמן כדבר שמחבל במטרות המאבק ובהתנהלותו. בהקשר זה יש לציין את הקונבנציות העיתונאיות "להכתיר" מנהיגים, להבליט אינטריגות פרסונאליות על חשבון הנושאים המהותיים שעליהם נאבקים, ולהתמקד בהיבטים הכמותיים של אירועי מחאה, דבר שמאפשר ניגוח של המאבק כאשר חלה ירידה ולו הקטנה ביותר במספר המשתתפים. מרואיינים אלו סבורים שיש תחליף ראוי לתקשורת המסחרית, והוא כינונם של כלי תקשורת עצמאיים שרובם מקוונים, הכוללים לא רק אתרי אינטרנט אלא גם קבוצות דיון, חשבונות ברשתות חברתיות, ערוצי טלוויזיה קהילתיים ועוד.

עדיין, הדעה הרווחת בקרב אנשי המחשוב והאינטרנט היא שהאינטרנט איננו תחליף לשטח. כלומר כדי להשפיע על המציאות החברתית והפוליטית הפעולה צריכה לעורר הדים ולצאת מתחומי הפייסבוק ורשימות התפוצה. מפגשים, פעולות ישירות, הפגנות, פגישות עם בעלי עניין, לובי וכו' הם חלק בלתי נפרד ממאבק ציבורי, ואיש אינו שוגה באשליות שהמציאות תשתנה רק בעקבות פרסום סטטוס בפייסבוק.

"…שינוי חברתי זה לשנות התנהגות של אנשים. ולצאת להפגנה פעם אחת, זה שווה יותר מאלף לייקים, כי זה מישהו שטרח, והקדיש מהזמן שלו, וויתר על לצאת מאזור הנוחות, וזה ללכת, וזה לפגוש אנשים שהוא פחות מכיר… בפייסבוק לא עושים שינוי חברתי. זו דרך לתקשר, להגיע לאנשים… אבל זה לא שינוי חברתי. זו הבעת דעה…" (מעיין אלכסנדר)

"…אין תחליף למפגש הבלתי אמצעי שבו מסתכלים אחד לשני בעיניים… למפגש הבלתי אמצעי יש עוצמה משל עצמו… עוד דבר שקשה לעשות באינטרנט זה לייצור קבוצה מחויבת שבאמת לאורך זמן תפעל…" (אמנון דפני)

חלק גדול מהמרואיינים הדגישו את החשיבות, ולעתים אף את ההכרח, לשלב עבודה בכמה כלים – אינטרנט, שטח, תקשורת מרכזית, לובי ועוד, כדי להשיג את מטרות המאבק.

"…אני רואה מאבקים חברתיים כנשענים על שלוש צלעות – צלע אחת זה השטח, השנייה זה הלובי והשלישית זה התקשורת. הם חייבים שתהיה להם סוג של סינרגיה אחד עם השני, כל אחד אמור לעזור לשני." (ענת רוזיליו)

כפי שאי אפשר להסתמך באופן בלבדי על האינטרנט כדי לנהל מאבק ציבורי, הרי שלדעתם גם הסתמכות בלעדית על התקשורת המסחרית היא בעייתית מאוד לאור ניגודי האינטרסים הכלכליים והפוליטיים בין ארגוני התקשורת ובין המוחים. התקשורת הממסדית נתפסת אצל רבים מהמרואיינים בקבוצה זו כחלק מהמנגנון שרוצים להיאבק בו, ומכאן עולה לא רק ההסתייגות משימוש אינטנסיבי בה, אלא גם הבחירה להעדיף עבודה עם כלים דיגיטליים, ובעיקר שימוש ברשתות חברתיות ובראשן הפייסבוק.

במהלך ראיונות העומק כאשר המרואיינים התבקשו לחוות את דעתם על תפקידו של האינטרנט במחאות חברתיות היה אפשר לזהות מעין סכמה שחזרה על עצמה פעמים רבות. לפי סכמה זו יש חשיבות גדולה מאוד לאינטרנט בשלבים הראשונים של המחאה. האינטרנט והפייסבוק תוארו כנקודת הפתיחה של המחאה, כלומר ככלים שבאמצעותם גובש הגרעין הקשה, והחלו להפיץ הלאה את בשורת המחאה למעגלים הקרובים. בשלב השני, מיד אחרי ההתארגנות באינטרנט, יש יציאה לשטח – הוצאה לפועל של הפגנה, עצרת, עצומה, הקמת מאהל ועוד. פעילות השטח, אם היא מוצלחת, מביאה עמה חשיפה בתקשורת המרכזית, שהיא כבר השלב השלישי בתהליך.

"…ניקח דוגמה נגיד עם האנשים באריאל. למה הם יצאו לצעדת העגלות? לא כי הם ראו את זה בפייסבוק… הם נחשפו לזה ב-'5 עם עודד בן עמי' שהם ראו אותנו מתראיינות… הוויראליות של המחאה הזו הייתה רק בחצי אם לא היו את כלי התקשורת המסורתיים… מה שהופך מאבק ממאבק נגיד רעיוני למאבק מיינסטרימי זה בדיוק השלב שתקשורת המיינסטרים מתחילה להתעניין במאבק. זה השלב גם שאת מגיעה לקהלים שהם הרבה יותר רחבים מקהל החברים שלך וקהל החברים של החברים שלך… " (ענת רוזיליו)

כפועל יוצא של החשיפה בתקשורת בשלב זה יש הרחבה משמעותית מאוד של מעגלי התומכים מכמה עשרות או מאות לכמה אלפים ולעתים אף למאות אלפים. בעקבות הסיקור התקשורתי יש נהירה חזרה לאינטרנט – הפעם לא רק כאמצעי לוגיסיטי להנעה לפעולה והפצת מידע, אלא גם כערוץ תקשורת ישיר בין יוזמי המחאה ותומכיה הכולל ניהול דיונים שיתוף בתכנים ובתמונות, ועוד. השלב הבא כולל יציאה מחוזקת חזרה לשטח, וחוזר חלילה.

3.2 אנשי האסטרטגיה והמטה – פייסבוק כמרחב היכרויות לאקטיביסטים

גם בקרב אנשי האסטרטגיה והמטה הועלתה שוב ושוב הטענה בדבר החשיבות הגדולה שיש לאינטרנט, ובעיקר לפייסבוק, במיוחד בשלב ההתחלתי של המחאה. בהקשר זה מעניין לציין פונקציה שלא עלתה בשאר קבוצות המרואיינים והיא שבמקרה של מחאת האוהלים האינטרנט היה הכלי שבאמצעותו נוצרה ההיכרות הראשונה בין מי שלימים הובילו את המחאה הגדולה ביותר בתולדות ישראל. מחצית מחברי קבוצת ההנהגה לא הכירו זה את זה עד לאותו אירוע פייסבוק שבעקבותיו החלו לכתוב הודעות פייסבוק זה לזה, וסופן היה פגישה פנים אל פנים בביתה של יוזמת המחאה דפני ליף.

"…סילקו אותי מהדירה כמה ימים לפני המחאה, וכשכתבתי בקבוצה בפייסבוק אם מישהו יכול לעזור לי עם דירה להשכרה בת"א ואף אחד לא עזר, אז מצאתי את דפני שהזמינה אותי אליה לדירה, שהייתה באותו מצב, ויחד עם כמה אנשים שפגשה באינטרנט נפגשנו כדי לעשות קונסוליה של מה עושים, איך לעשות מחאה…" (רגב קונטס)

בקרב קבוצת ההנהגה והמטה עולה יחס הרבה יותר חיובי ופרגמטי למקומה ולתפקידה של תקשורת ההמונים בזמן מחאה ציבורית שפורצת מלמטה, מאשר בקבוצות האחרות. רוב המרואיינים מייחסים חשיבות רבה מאוד לתקשורת המרכזית וסוברים שללא הסיקור הרחב מחאת האוהלים לא הייתה הופכת לאירוע המחאה הגדול ביותר בהיסטוריה הישראלית, שהתקשורת המרכזית היא האמצעי הטוב ביותר להגיע לרוב האוכלוסיה, ושזו הדרך לקבל לגיטימציה למאבק. המרואיינים בקבוצה זו לא תופסים את התקשורת המרכזית כאויב או כרע הכרחי אלא להיפך, רואים בה זירת פעילות מרכזית:

"…אין שום ספק שחלק גדול מההווי ומהעניין של המחאה התפתח מהרשתות החברתיות, אבל זה גם קיבל דחיפה מהתקשורת הממוסדת, אם לא היו מקבלים את ההד הזה, מהעיתונות, מהטלוויזיה וגם מהתקשורת האינטרנטית אז אני חושב שהיה לנו מאוד מאוד קשה להרים את זה. אני חושב שלמחאה חברתית יהיה מאוד מאוד קשה להגיע לממדים גדולים בלי המדיה המסורתית. אני חושב שהעניין הוא גם עניין של לגיטימציה. ברגע שאתה מופיע בידיעות אחרונות או בערוץ שתיים אתה מקבל גם סוג של לגיטימציה. שיש פה מאבק לא רק של כמה משוגעים לדבר אלא יש פה מאבק שהוא אפילו הייתי אומר ישראלי ונוגע לכולם, כי זו מדורת השבט…" (איציק שמולי)

"…שלוש מאות חמישים אלף איש לא הגיעו להפגנה של שלמה ארצי בגלל שהם היו בפייסבוק, לא, כי הייתה כותרת ראשית בידיעות אחרונות. עם כל הכבוד, המחאה של דפני, וגם דפני תגיד לך את זה, התחילה בפייסבוק, וגם נמשכה בפייסבוק, אבל היא הייתה במעגלים מצומצמים. מאות אלפי אנשים לא הגיעו כי הם היו בפיד של דפני, אין דבר כזה, אין אף אחד היום בארץ שיש לו כל כך הרבה אנשים שהם חברים בפייסבוק, הם הגיעו כי ידיעות אחרונות וערוץ שתיים נתנו לזה לגיטימציה ופתאום היה נראה שזה לא חבורת סטודנטים של מאי 68 בפריז, זה לגיטימציה…" (שרון שחף)

לתובנות דומות הגיעה דפני ליף, יוזמת המחאה, המתארת במהלך הריאיון את הסיקור החדשותי בתקשורת המרכזית שהיא זכתה לקבל, סיקור שהחל עוד לפני שתקעה את היתד הראשונה לאוהל.

"…אני חושבת שכן יש תפקיד לאינטרנט במחאת האוהלים, אבל אני חושבת שגם לתקשורת המסורתית היה חלק מאוד משמעותי בגלל שהסיפור היה חדש, והוא סופר עוד לפני שהוצאנו את האוהל…" (דפני ליף)

ראשית, עוד לפני הקמת האוהל פורסמה כתבה בתכנית טלוויזיה מפורסמת ("צינור לילה") שעוסקת במה שקורה באינטרנט. בכתבה דווח על אלפי המשתתפים שגויסו למחאה באמצעות האירוע שהקימה דפני ליף בפייסבוק. ליף ומרואיינים רבים נוספים ציינו תכנית טלוויזיה זו כנקודת מעבר קריטית מזירת הפייסבוק לזירה של התקשורת המרכזית.

שנית, בעת הקמת האוהל בפועל התקיים עמה ריאיון בחדשות של 6 בערב בערוץ הטלוויזיה המוביל בישראל.

שלישית, השיא מבחינתה של ליף היה שכבר ביום הקמת האוהל פנה אליה כתב מערוץ 10 והביע את רצונו להעניק לה מצלמת וידאו קטנה כדי שתתעד בגוף ראשון את ההפגנה שהיא ארגנה (באופן אירוני מטרתה של הכתבה הייתה להראות כיצד בישראל לא יכולה לקום מחאת המונים, בניגוד למדינות ערב). ליף הסבירה כיצד מצב זה, לצד העובדה שהכתב מערוץ 10 הסתובב לידה כל הזמן עם המצלמה, תרם רבות להיותה האדם שמזוהה יותר מכול עם מחאת האוהלים.

עם זאת, לאורך הריאיון כולו הביאה ליף דוגמאות להכפשות ולדמוניזציה שהופנו כלפיה בתקשורת המרכזית. ליף אמנם לא מצטערת על שיתוף הפעולה עם התקשורת המרכזית (היא שבה והדגישה שהיו אלו העיתונאים שפנו אליה ולא היא אליהם), שכן התקשורת מילאה תפקיד חשוב מאוד בקידום המחאה, אבל היא מרגישה שבהחלט שילמה מחירים כבדים על שיתוף פעולה זה.

מול דפני ליף, יוזמת מחאת האוהלים, נוכל להעמיד את דבריו של איציק אלרוב, יוזם מחאת הקוטג', שלא מסכים עם הטענה שבלי התקשורת המרכזית המחאה לא הייתה מתרוממת, שכן התקשורת רק ביטאה את דעותיו של העם והציבור, כפי שהתבטאו בפייסבוק וברחובות:

"…להגיד שהתקשורת לבד היא זאת שרוממה את המחאה זה חוטא לאמת… זה חיבור שנוצר בין הרשתות החברתיות ובין התקשורת המוסדית כי היו הרבה פעמים שהיו סדרות של כתבות על יוקר המחיה, על עוולות חברתיות כאלה ואחרות, אבל לא היה לאן לתעל. זאת אומרת ישבת, התעצבנת, סיפרת לחברים, אבל איפה החיבור וההמשכיות? זה דבר שלא היה קיים. והחיבור בין שניהם יצר בעצם את הרגע הזה…" (איציק אלרוב)

3.3 אנשי התקשורת והעיתונאים – התקשורת המרכזית כמגאפון של הפייסבוק

אפשר להבחין בין שלוש תפיסות שקיימות בקרב המרואיינים בקבוצת העיתונאים ואנשי התקשורת בנוגע ליחסי הכוחות הנוכחיים בין תקשורת ההמונים ובין הרשתות החברתיות:

  1. מרואיינים הסבורים שיש עליונות לארגוני התקשורת המסורתיים על פני האינטרנט והפייסבוק.

    "…נכון שהמחאה התחילה דרך פייסבוק, אבל המחאה התפשטה, קודם כול בזכות הסיקור התקשורתי של העיתונות הממוסדת, לא של האינטרנט. כשמהדורות חדשות במוצאי שבת נפתחות בתמונות מהעצרת זה מה שעושה את זה, לא איזה טוויטר…" (אדי גל)

    "…באינטרנט יש היצע כל כך גדול שאם לא תבלטי ולא תעשי קמפיין כדי שיראו אותך אז לא יגיעו אלייך ולא ידעו על קיומך. ואת יכולה לצעוק עד מחר אבל זה יבלע בים המלל, בים הסייבר… אני לא חושב שהאינטרנט יכול לשמש ככלי פוליטי. חד וחלק…" (תומר קרן)

  2. מרואיינים שציינו שיש צורך בעבודה חכמה המשלבת מצד אחד את האינטרנט והרשתות החברתיות ומצד שני את התקשורת המרכזית:

    "…בפעילות של המחאה החברתית, אין ספק, שמי ששלט בפייסבוק, קיבל יותר סיקור. אין ספק, שהשליטה שלך במדיה הזאת נותנת לך יתרון. אני חושבת על האנשים של המחאה החברתית גם בקוטג', מחאה, צדק חברתי, שאחר כך היה להם דף מאוד פעיל, אני מכותבת לדפים האלו, כי חשוב לי לראות מה קורה…" (מיה איידן)

  3. מרואיינים שקראו תיגר על הטענה שפייסבוק איננו עוצמתי דיו כדי להניע אנשים לפעולות מחאה המוניות. מרואיינים אלו סברו שללא האינטרנט והפייסבוק המחאה לא הייתה זוכה לממדים ההמוניים שאליהם היא הגיעה, ושעוצמת כלים אלו חורגת הרבה מעבר לארגון הראשוני של גרעין הפעילים הקשה.

    "…אם לא היה אינטרנט, ואם לא היה בעיקר פייסבוק, ברור לי שהמחאה לא הייתה מגיעה לממדים הללו… כי 70% מהמחאה זה חבר'ה צעירים שרובם… לא קוראים עיתון, לא תמיד רואים טלוויזיה, הם חיים באייפד והכול אתה יודע VOD כזה, הם רואים את הסדרה שהם רוצים… הפייסבוק הפך להיות עבורם אמצעי גיוס והיום הוא אתר החדשות המוביל אני חושב…" (רועי כץ, כתב הרווחה של ערוץ 1)

    "…בעיני הלקח הכי חשוב שזה באמת עובד. שאם אנשים באמת רוצים לקום ולעשות מחאה, להביע דעה שמקובלת על המון המון אנשים ומחברת המון אנשים זה לגמרי אינטרנט…" (דודי טל)

גם בקרב המרואיינים מקבוצת אנשי התקשורת והעיתונאים חזרה ועלתה הטענה שהאינטרנט והפייסבוק יעילים מאוד מבחינה לוגיסטית בתחילת המחאה, ובעת גיבוש המעגלים הראשונים של המוחים לאינטרנט יש תפקיד מכריע.

"הרשתות החברתיות הן אפקטיביות מאוד בהפצה הראשונית של המידע, במה שנקרא פרסום ראשוני. מה שהיה נחלתה העיקרית של התקשורת הממוסדת בעבר הפך להיות נחלתו הבלעדית של הפייסבוק…" (בועז פיילר)

"… אני חושב שהאינטרנט הכי יעיל דווקא בשלב הראשון, של הפצת המידע. כי הוא זמין, וכל אחד יכול לראות אותו, לא צריך את העיתון ביד, יש לי אותו בסמרטפון, או במחשב בבית, או בכל דרך אחרת."(שי אלבלינג)

לסיום, ברצוני להביא את תיאורו המקיף של חיליק שריר, סמנ"ל התוכן של מהדורת החדשות הנצפית ביותר בישראל, את נקודת המפגש הקריטית שהתרחשה במהלך מחאת הקוטג' בין הפייסבוק וערוצי הטלוויזיה המובילים בישראל:

"אני זוכר שבמחאת הקוטג’ נתקלנו לראשונה כעמוד פייסבוק בישיבת בוקר של המערכת, והיו לדעתי כמה עשרות בודדות של אנשים שהיו חתומים על המחאה הזאת בפייסבוק. הנושא עלה בישיבת הבוקר כנושא האם ראוי לעסוק בו כן או לא. והתקבל בזלזול די גדול… ובאותו יום אחד מעורכינו הבכירים הלך לסופר בצהריים… והיה ויכוח ליד מדף הקוטג’ליד שני אנשים ללא קשר לפייסבוק וללא קשר בכלל לאינטרנט, על מחירי הקוטג’… הוא היה צריך להכין פשטידה, אז הוא לקח 4 חבילות קוטג’ יחד עם שאר המצרכים, והלך לקופה. ובקופה הקופאית אמרה לו “וואו, 4 קוטג’. אתה איש עשיר”. אז הוא שאל למה, אז היא אמרה כי כל חבילה עולה שמונה תשעים. ואז מהקופות הוא התקשר לעורך המהדורה ואמר לעורך המהדורה תקשיב טוב. העניין הזה של הקוטג’, עזוב אותך מפייסבוק ועזוב אותך מאינטרנט. לכשעצמו זה סיפור מצויין. זה יתפוס. תנובה לקחה את הקוטג’ והפכה אותו לסמל הישראליות ואנחנו יכולים לקחת את הסמל הזה, ולהשתמש בו כסמל ליוקר המחיה. ובוא נעשה מזה שתי כתבות להיום בערב, ובוא נביא שני פרשנים לאולפן, ובוא נפתח בזה את המהדורה, ונציף את הדבר הזה כדבר ציבורי… החלטנו שזה אכן משקף תהליך משמעותי יותר שקורה בחברה, והדבר הזה יתפוס. זה התפרסם ככותרת ראשית בערוץ 2. שתי כתבות ושני פרשנים באולפן, וכאש בשדה קוצים הדבר הזה תופס. מביאים את עצומת האינטרנט לשידור, ואכן עד אותו ערב יש עשרות אלפים שחתומים על עצומת הפייסבוק הזו. למחרת זאת כותרת ראשית בידיעות אחרונות ולמחרת ערוץ 10 מצטרף לחגיגה… הם פותחים את המהדורה ומראים את דף האינטרנט של עצומת הקוטג’, בחדשות ערוץ 10. יום אחרי פרסום המחאה בעצם בחדשות ערוץ 2, ומראים את העצומה על הווידאו וול באולפן. והם ממש אומרים בשידור בואו נראה עד סוף המהדורה כמה לייקים נוספו למחאה כדי להמחיש לכאורה.. כדי להמחיש איך זה מתפשט כאש בשדה קוצים ובאמת בסוף המהדורה זה קפץ בכמה עשרות אלפים".

דבריו של שריר מעניקים פרספקטיבה ייחודית ישירות מתוך מוקד קבלת ההחלטות, ומציגות את סיפור מחאת הקוטג' באור חדש. דבריו מצביעים על כך שהמחאה החברתית ומחאת הקוטג' קיבלו חשיפה בתקשורת המרכזית (בעיקר ערוצי הטלוויזיה) בנקודת זמן קריטית, שעזרה להן מאוד להתרומם מהר, ועולה התהייה האם אלמלא הסיקור התקשורתי הנרחב המחאות היו מצליחות. מעבר לכך, סיפור מחאת הקוטג', כפי שהוא משתקף מדבריו של שריר, הוא דוגמה מצויינת ומרתקת שממחישה את מורכבות יחסי הגומלין בין האינטרנט והתקשורת המרכזית. לאורך הריאיון שריר חזר שוב ושוב על מטאפורת המגפון שמרמזת על כך שהתקשורת רק מגבירה ומעצימה את רחשי הלב האותנטיים של הציבור, ואת הקולות הזועמים שמתגבשים לאִטם וזועקים מתוך הפייסבוק. משמע, התקשורת לא יכולה ליצור יש מאין. המגפון שמעניקה התקשורת המרכזית לקולות אלו מאפשר להם להגיע למרחקים ולחשוף את המחאה לקהל עצום וחדש, ובאותה נשימה מעניק לגימטימציה למאבק. יתרה מזאת, מהמקרה שתואר לעיל עולה בבירור גם כוחה הרב של התקשורת המרכזית ועד כמה היא שימשה לא רק בלון חמצן, אלא גם חומר בערה למחאה האינטרנטית.

דיון ומסקנות

מטרת המחקר היא לנתח את תפיסת מקומו וחשיבותו של האינטרנט, ובמיוחד של הרשתות החברתיות, במחאה. הספרות האקדמית סוקרת את האפשרויות הרבות שהאינטרנט פותח בעבור אקטיביסטים ותנועות חברתיות, ובהן יצירת מוקד לצורך התארגנות, שליחת וקבלת מידע (Ayres 1999; Hussain & Howard, 2013), גיוס ומוביליזציה (Van Aelst & Walgrave, 2002; Garrett, 2006; Van Laer & Van Aelst, 2010), ואף תיאום בין התארגנויות שונות ליצירת קואליציות אד-הוק (Bennett, 2003). עם זאת, טרם נחקרו התפיסות של בעלי עניין לגבי מקום האינטרנט במחאה, הזיקה שבין המדיה החברתית והתקשורת המרכזית במהלך המחאה, והיכולת לקדם מטרות הקשורות למרכז לעומת הפריפריה באמצעות האינטרנט.

המחקר בדק את התפיסות הרווחות בקרב שלוש קבוצות של בעלי עניין – אנשי הייטק, עיתונאים, אקטיביסטים וקמפיינרים – לגבי תפקיד האינטרנט במחאה, באמצעות 31 ראיונות עומק עם משיבים בעלי רקע מקצועי שונה ואופי מעורבות שונה במחאות של קיץ 2011 בישראל.

מראיונות העומק עולה החשיבות הרבה של האינטרנט בכלל, ושל הפייסבוק בפרט, בשלב ההתחלתי של המחאה. אותו שלב קריטי של גיבוש מעגלי התומכים הראשונים מסביב לגרעין היוזמים המצומצם. הפייסבוק תואר כמרחב היכרויות לאקטיביסטים המאפשר לאתר ביעילות אנשים בעלי דעות דומות ובעלי ברית למאבק. אם יפעלו בצורה נכונה יזכו להגדיל את מעגל התומכים הראשוני שלהם ולייצר פעולה התחלתית (הפגנה, עצרת, צעדה, הקמת מאהל, מפגש עם אישיות בכירה, חרם צרכנים ועוד) שתהווה עבורם כרטיס כניסה מכובד לתקשורת המרכזית. ללא פעולה זו קיים ספק רב אם יצליחו לגבור על החסמים המבניים, ניגודי האינטרסים הכלכליים והאידיאולוגיים ודמי הכניסה היקרים (סיקור שלילי) שמציבה בפניהם התקשורת הממסדית, שתוארו בתחילת המאמר.

לאור הבעייתיות בשימוש באינטרנט שתוארה במאמר, החשש הוא שהמחאה תישאר בגבולות העולם המקוון ולא תהיה לה השפעה מהותית על סדר היום הציבורי ועל מקבלי ההחלטות. המגפון אשר התקשורת הממוסדת מספקת, מאפשר למוחים להגיע הרחק מעבר למעגל התומכים המצומצם הראשוני, לחשוף את מטרותיהם בפני קבוצות נוספות, להעניק להן לגיטימציה, ולגייס תמוכים ופעילים.

אם כן, פייסבוק משמש לגיוס שותפים לדעה ואנשים בעלי עניין משותף כדי לקדם את מטרותיהם המשותפות, ומאפשר להם להגיע למסה קריטית של תומכים ולתאם פעילויות. אולם כדי להגיע לציבורים נרחבים יותר, להשיג לגיטימציה ציבורית ולהשפיע על האקלים הפוליטי, נדרשת מעורבותה של המדיה הממוסדת.

הזיקה שבין המדיה החברתית המקוונת לבין המדיה הממוסדת מתוארת כיחסים סימביוטיים: האקטיביסטים נדרשים למדיה המרכזית כדי לחשוף את מטרותיהם ולהישמע, אולם המגפון של התקשורת המרכזית לא יכול ליצור משהו מכלום. הוא מגביר את הקולות שקיימים כבר ברשתות החברתיות. המדיה החברתית תוארה כשדה העיקרי לדיון והכנות לוגיסטיות, וכאשר המגפון של המדיה המרכזית מחובר אליו, הוא מגביר ומעצים את הקולות והרעיונות המובעים בשדה זה.

מחקר זה גם ממחיש את הביטוי המרקסיסטי "ההוויה קובעת את התודעה" בכך שהוא מצביע כיצד אנשים בעלי מקצועות שונים וניסיון חיים שונה מפתחים עמדות ותפיסות שונות, ואף מנוגדות, ביחס לאותם כלים. למשל, הההייטקיסטים היו הרבה יותר אופטימיסטים לגבי חשיבות המדיה החברתית לצורך שינוי חברתי, אחדים מהם אפילו התייחסו לשימוש ברשתות החברתיות כהכרזה, ואל התקשורת המרכזית כאויב. העיתונאים, האקטיביסטים והקמפיינרים, מצד שני, התרכזו הרבה יותר באמצעי מדיה המסורתיים כמקורות מידע, סוכני לגיטימציה, מגברים של קולות מקוונים ואמצעים להגיע לאנשים רבים ומגוון קבוצות. תמה זו ממחישה עד כמה חשוב לבחון את המציאות האנושית המורכבת מכמה שיותר זוויות, כדי לתקף את התובנות שברצוננו לקבל.

שאלה אחרונה שנדונה במאמר היא האם בפריפריה יש חשיבות רבה יותר לאינטרנט ולפייסבוק בעת הוצאה לפועל של מחאה חברתית, בהשוואה למרכז. מרבית המרואיינים טענו כי פעילות תקשורתית מתוכננת היטב בפייסבוק עשויה להניב תוצאות חיוביות ולקדם את מטרות המאבק אם הוא ממוקד במרכז ואם בפריפריה. עם זאת, מרואיינים, במיוחד כאלה שמסקרים את אזורי הפריפריה, חזרו והדגישו את החומות הניצבות בפני הפריפריה, על כך שההיררכיות התקשורתיות עדיין קיימות, ולפיכך בקרב פעילי הפריפריה יש תלות רבה יותר בכלים הדיגיטליים וברשתות החברתיות. אמנם הפייסבוק מאפשר לפעילים המקומיים לבטא קולות אותנטיים ומעשיר את ארגז הכלים האקטיביסטי, שהיה והוא עדיין דל יותר מאשר ארגז הכלים הזמין למוחים באזורי המרכז, ועדיין המחאה המקומית תקבל הדהוד רב הרבה יותר אם היא קשורה למחאה המתקיימת במרכז, כפי שקרה ב-2011.

מחקרים עתידיים יכולים להשוות תפיסות על אודות האינטרנט והזיקה שלו לתקשורת הממסדית באמצעות ראיונות שיערכו במדינות אחרות שבהן משטרים אחרים ואקלימים תקשורתיים שונים. מחקרים עתידיים יכולים גם להוסיף נדבך נוסף לראיונות באמצעות שיטות מחקר נוספות, כגון סקרים וניתוחי תוכן של כתבות עיתונאיות וטלויזיוניות העוסקות בתפקיד המדיה החברתית במחאה, כדי להמשיך ולשכלל את התובנות שעלו מהמחקר הנוכחי.

מקורות בעברית

  • Ynet. (2011).400 אלף בשיא המחאה: "זה נס קיץ 2011". www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4117325,00.html
  • אברהם, א' (2001). ישראל הסמויה מעיני התקשורת: הקיבוצים, ההתנחלויות, ערי הפיתוח והישובים הערביים בעיתונות. ירושלים: אקדמון, האוניברסיטה העברית.
  • גורן, י' (2011). מאוהל אחד קם העם: כך נולדה המחאה. www.nrg.co.il/online/1/ART2/279/588.html
  • דרור, י' (2011). הכותרת הראשית היא במקום אחר. www.the7eye.org.il/13706
  • וואלה! (2011). מפת המחאה: 2,349 אוהלים בישראל. וואלה! חדשות. news.walla.co.il/item/1851173
  • חצרוני, א', ולוינשטיין, ה' (2012). מסורתי או וירטואלי? על אילו אמצעי תקשורת נשענה מחאת האוהלים. קשר, 43, 22-13.
  • כספי, ד' (2012). המחאה חולפת, הביקורת נשארת: מחאה וביקורת על תקשורת ובתקשורת. קשר, 43, 12-7.
  • לירן-אלפר, ד', ןצרפתי, א' (2012). על זרי הדפני: הייצוג התקשורתי של מנהיגת המחאה בעיתונות המקוונת בישראל. קשר, 43, 39-29.
  • מגנזי, א' (2011). קוטג' כמו ליטר בנזין: "הגיעו מים עד נפש ". www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4081719,00.html
  • פבל, ט' (2012). המחאה החברתית והרשתות החברתיות. ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת. www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m03096.pdf
  • קריסטל, מ' (2011). כך התגלגל כדור הקוטג' . http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4132530,00.html
  • שכטר, א' (2012). רוטשילד – כרוניקה של מחאה. בני ברק: קו אדום – הקיבוץ המאוחד.

Bibliography

  1. Avraham, E., & First, A. (2006). Media, power and space: Ways of constructing the periphery as the ‘other’.Social & Cultural Geography,7(1), 71-86.
  2. Ayres, J. M. (1999). From the streets to the Internet: The cyber-diffusion of contention.The Annals of the American Academy of Political and Social Science,566(1), 132-143.
  3. Bastos, M. T., Mercea, D., & Charpentier, A. (2015). Tents, tweets, and events: The interplay between ongoing protests and social media.Journal of Communication,65(2), 320-350.
  4. Bennett, W. (2003). Communicating global activism.Information, Communication & Society,6(2), 143-168.
  5. Benski, T., Langman, L., Perugorría, I., & Tejerina, B. (2013). From the streets and squares to social movement studies: What have we learned?Current sociology,61(4), 541-561.
  6. Cammaerts, B. (2007). Activism and media. In B. Cammaerts & N. Carpentier (Eds.), Reclaiming the Media: Communication Rights and Democratic Media Roles, 217-224. Bristol: Intellect Books.
  7. Cammaerts, B. (2012). Protest logics and the mediation opportunity structure. European Journal of Communication,27(2), 117-134.
  8. Carty, V. (2010). New information communication technologies and grassroots mobilization.Information, Communication & Society,13(2), 155-173.
  9. ComScore. (2011). It's a social world: Top 10 need-to-knows about social networking and where it's headed. Retrieved from: www.comscore.com/it_is_a_social_world.
  10. Fisher, D. R., Stanley, K., Berman, D., & Neff, G. (2005). How do organizations matter? Mobilization and support for participants at five globalization protests. Social Problems,52(1), 102-121.
  11. Gamson, W. A., & Wolfsfeld, G. (1993). Movements and media as interacting systems.The Annals of the American Academy of Political and Social Science, 114-125.
  12. Garrett, K.R. (2006). Protest in an information society: A review of literature on social movements and new ICTs.Information, Communication & Society, 9(2), 202-224.
  13. Garrido, M., & Halavais, A. (2003). Mapping networks of support for the Zapatista movement: Applying social-networks analysis to study contemporary social movements. In Cyberactivism: Online activism in theory and practice, eds. Martha McCaughey and Michael D. Ayers, 165-184. New York: Routledge.
  14. Gerbner, G., & Gross, L. (1976). Living with television: The violence profile. Journal of communication,26(2), 172-194.
  15. Harlow, S., & Harp, D. (2012). Collective action on the Web: A cross-cultural study of social networking sites and online and offline activism in the United States and Latin America.Information, Communication & Society,15(2), 196-216.
  16. Hussain, M. M., & Howard, P. N. (2013). What best explains successful protest cascades? ICTs and the fuzzy causes of the Arab Spring.International Studies Review,15(1), 48-66.
  17. Juris, J. S. (2005). The new digital media and activist networking within anti–corporate globalization movements.The Annals of the American Academy of Political and Social Science,597(1), 189-208.
  18. Juris, J. S. (2012). Reflections on# Occupy Everywhere: Social media, public space, and emerging logics of aggregation.American Ethnologist,39(2), 259-279.
  19. Kidd, D. 2003. Indymedia.org: A new communications commons. In Cyberactivism: Online activism in theory and practice, eds. Martha McCaughey and Michael D. Ayers, 47-69. New York: Routledge.
  20. Lev-On, A. (2010). Engaging the disengaged: Collective action, media uses and sense of (virtual) community by evacuees from Gush Katif. American Behavioral Scientist, 53(8), 1208-1227.
  21. Lev-On, A. (2012). Communication, community, crisis: Mapping uses and gratifications in the contemporary media environment. New Media and Society, 14(1), 98-116.
  22. Nam, T. (2012). Dual effects of the internet on political activism: Reinforcing and mobilizing.Government Information Quarterly,29, S90-S97.
  23. Ryan, C. (1991) Prime Time Activism: Media Strategies for Grassroots Organizing. Boston: South End Press.
  24. Sandoval-Almazan, R., & Gil-Garcia, J. R. (2014). Towards cyberactivism 2.0? Understanding the use of social media and other information technologies for political activism and social movements.Government Information Quarterly, 31(3), 365-378.
  25. Valenzuela, S. (2013). Unpacking the use of social media for protest behavior: The roles of information, opinion expression, and activism.American Behavioral Scientist,57(7), 920-942.
  26. Van Aelst, P., & Walgrave, S. (2002). New media, new movements? The role of the internet in shaping the ‘anti‐globalization’movement.Information, Communication & Society,5(4), 465-493.
  27. Van de Donk, W., Loader, B. D., Nixon, P.G., and Rucht, D. 2004. Introduction: Social movements and ICTs. In W. Van de Donk, B. D. Loader, P. G. Nixon, & D. Rucht, (Eds.) Cyberprotest: New Media, Citizens, and Social Movements, 1-25 . New York: Routledge.
  28. Van Dijk, T. A. (1996). Power and the news media.In D. L. Paletz, (Ed.), Political Communication in Action: States, Institutions, Movements, Audiences, 9-36. Cresskill, NJ: Hampton Press.
  29. Van Laer, J., & Van Aelst, P. (2010). Internet and social movement action repertoires: Opportunities and limitations.Information, Communication & Society,13(8), 1146-1171.
  30. Wolfsfeld, G. (1991).Media, Protest, and Political Violence: A Transactional Analysis(No. 127). Association for Education in Journalism and Mass Communication.
  31. Wolfsfeld, G., Segev, E., & Sheafer, T. (2013). Social media and the Arab Spring: Politics comes first.The International Journal of Press/Politics,18(2), 115-137.

הערות

  1. תודות לשרה חטב, נועה בן-צבי, איציק וובר, דניאל לחמי, יערה זרד ובמיוחד לקרן סרנו על הסיוע באיסוף הנתונים והכנת כתב היד.