ד"ר יעקב הכט | 06.09.2011

מבוא

עם סיום כתיבת המאמר הנוכחי החלו מחאות חברתיות בהיקפים חסרי תקדים בישראל. המניעים למחאה החברתית בישראל ובעולם כולו הם בעיות חברתיות מצטברות שהחלו עוד לפני עידן הרשתות החברתיות המקוונות, כגון הטוויטר, הפייסבוק וה-YouTube, אך אין ספק שאלו מסייעות להצלחתן של תנועות המחאה.

המאמר שלפניכם אין עניינו בשיח על מקומן של הרשתות החברתיות ככלל כמחוללות מהפכות חברתיות, אלא בהתפתחותו של מיתוס פוליטי המתייחס ל"מהפכת הטוויטר", כפי שעלה במקרה של השתלבות רשת האינטרנט בדיפלומטיה האמריקנית.1

תקציר

ההתקוממויות שהתרחשו באיראן, בתוניסיה, במצריים, בלוב ובסוריה, שהוצתו לכאורה על ידי המדיה חברתית (SM) החדשה, הכו את העולם המערבי בתדהמה. אין דבר בהיסטוריה של המדינות הללו בשלושת העשורים האחרונים שנידון כמו הופעתם של הטוויטר ושל הפייסבוק. על השאלה האם ההתקוממויות התרחשו כתוצאה מעלייתן של הטכנולוגיות החדשות נכתבו מאות כתבות ומאמרים. המאמר הנוכחי, לעומת זאת, אינו עוסק בשאלה זו אלא בתהליך הבנייתו של מיתוס פוליטי המכונה "מהפכת הטוויטר" (Twitter Revolutionsns). הטוויטר וכלי מדיה חדשים אחרים נהפכו למיתוסים פוליטיים ואף זכו למגוון כינויים, כמו "הנשק הרך של הדמוקרטיה" (soft weapons of democracy) (Pfeifle 6.6.2009).

הכינוי "מהפכת הטוויטר", הנזקף לכאורה לזכות הטכנולוגיה של המיקרו-בלוגינג, הוענק לארבע מתוך עשר המהפכות הפוליטיות העממיות, הקרויות "מהפכות צבעוניות" (Color Revolutions), שהתקיימו בשנות האלפיים והפכו למושג נפוץ במחלקת המדינה של ארצות הברית (United States Department of State).

השיח על מהפכות הטוויטר התפתח לשיח פופוליסטי דיגיטלי. דומה כי התפתחותו התאפשרה למרות התפניות החברתיות והפוליטיות של העשור האחרון, שכן זירת הפוליטיקה המקוונת נותרה זירה בתולה ללא מחקר מדעי, שבה מטושטשים הגבולות בין עובדות לדעות, בין ודאות לספקולציה, ורבות מהתובנות בשיח מתבססות על אנקדוטות בלתי מייצגות. בחלל שנותר בהעדר גוף ידע ומחקר מדעי נוצרו מיתוסים פוליטיים, הפונים יותר לרבדים הריגושיים של ההוויה האנושית, בדומה לאגדות אורבניות ולאגדות הדוא"ליות.2

מיתוסים פוליטיים אינם דבר חדש במחלקת המדינה של ארצות הברית. "המלחמה הקרה" ו"מלחמת התרבויות" הן דוגמאות למיתוסים כאלה. הופעתן של הרשתות החברתיות הפייסבוק (2004) והטוויטר (2006) ושל האתר YouTube (2005) יצרה מצע מתאים להיוולדות מיתוס פוליטי חדש, שבא לידי ביטוי בכינויים כמו "Digital Diplomats", המבשרים את התחדשותה של הפוליטיקה האמריקנית.

אין המאמר הנוכחי עוסק במקומו של הפייסבוק כמחולל מהפכות חברתיות, כפי שבא לידי ביטוי למשל בוויכוח בין קליי שירקי (Shirky 2009, 2011) למלקולם גלדוול (Gladwell 2000) ובספרים "מיליארדרים במקרה" (Mezrich 2009) ו"אפקט הפייסבוק" (Kirpatrick 2010), העוסקים בעוצמתו של הפייסבוק ובנסיקתה של החברה בעקבות הרשתות החברתיות. מאמרי דן בהתפתחותו של מיתוס פוליטי המתייחס ל"מהפכת הטוויטר", כפי שהומחש במקרה של הדיפלומטיה האמריקנית.

המיתוס הנקשר לטוויטר, כמו לשאר הרשתות החדשות, הוא שרשת זו מאפשרת לשנות או למתֵן את המדיניות של ממשלים לשם הפצת ערכי השוויון והדמוקרטיה, והוא מייחס לה סגולה מאגית של יצירת התקוממויות עממיות המחוללות שינוי של משטרים בלתי דמוקרטיים. זהו נושא דיוננו.

דיפלומטיה ומדיה – הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו?

מהפכת הטוויטר קשורה לתחום רחב שעניינו יחסי הגומלין שבין המדיה לפוליטיקה (Mediapolitik). אחד מראשוני החוקרים שעסק בתחום זה היה לי אדוורדס (Lee Edwards). אדוורדס גילה כי קיים קשר בעל משמעות משתנה בין העיתונות ודעת הקהל לבין עיצובה של מדיניות החוץ (Edwards 2001: 7). לטענתו, המדיה משפיעה על אירועים פוליטיים מרכזיים ומשמשת גורם חשוב בקביעת מהלך העניינים הבינלאומיים ובעתידן של מדינות בנושאים כמו שגשוג כלכלי, כוח צבאי, משאבים טבעיים וערכים לאומיים. במילים אחרות, אדוורדס ייחס תפקיד מרכזי למדיה בהתנהלותה של הפוליטיקה העולמית (ii: Bollier 2003).

נשאלת השאלה האם גם "מהפכת הטוויטר" נכללת בתפיסתו האוטופיסטית של אדוורדס לגבי המדיה, והאם יחסי הגומלין ביניהם הם בחזקת "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ?!" (עמוס ג 3).

אני מבקש לטעון כי הגישה האוטופיסטית של אדוורדס מוגזמת ביחס לטוויטר, ואולי היא אף בחזקת "ונהפוך הוא". הסיבה לכך היא שיחסי הגומלין בין הדיפלומטיה לרשת האינטרנט אינם ברורים כלל; קיימים פערים בין העמדות החיוביות של מעצבי הדיפלומטיה במחלקת המדינה של ארצות הברית לבין עמדותיהם של הדיפלומטים המסורתיים, וקיים גם פער בין שניהם – מעצבי הדיפלומטיה והדיפלומטים המסורתיים – לבין המציאות הדיגיטלית המשתנה.

לטענתי המושג "מהפכת הטוויטר" כמיתוס פוליטי וכבעל משמעויות מאגיות ביחס להפצת ערכי השלום והדמוקרטיה (Zhuo. ,Wellman & Yu 2011, Hauben 16.3.2011), הוא פרי יצירה של מחלקת המדינה של ארצות הברית, המתווסף על המיתוסים שעלו בתקופה של שלושה עשורים עקב חוסר בהירות והעדר נתונים מוכחים על יחסי הגומלין בין המדיה לדיפלומטיה. כדי להוכיח את טענתי אציג בצורה כרונולוגית את ניסיונות השילוב של המדיה והדיפלומטיה יחדיו, שהחלו בשנות ה-50 של המאה ה-20 ונמשכים גם כיום בעת כתיבת שורות אלו.

הדיפלומטיה והמדיה לפני עידן רשת האינטרנט

אחד הניסיונות הראשונים של שילוב המדיה והדיפלומטיה עוד לפני היווצרותה של רשת האינטרנט, היה שידורי "קול אמריקה" (Voice of AmericaVOA) בשירות מחלקת המדינה של ארצות הברית. השילוב החל בשנת 1945 כשרשת "קול אמריקה" עברה לאחריותה המשפטית של מחלקת המדינה עד 1953. במשך הזמן אף שילבה הרשת בשידוריה את הטכנולוגיות החדשות (Kern 2006). מטרת שידוריה הייתה להפיץ את ערכי השלום והדמוקרטיה בהתאם לתפיסתם של קובעי המדיניות האמריקנית, כמו ג'ורג' קנן (George Kennan) וג'ון פוסטר דאלס (John Foster Dulles). גם "רדיו אירופה החופשית" (Radio Free Europe), שמומן לסירוגין על ידי סוכנות הביון המרכזית (CIA), עסק במטרות שקבעו מעצבי המדיניות באותם ימים. בתקופת "המלחמה הקרה" שימשה המדיה את הדיפלומטיה האמריקנית אמצעי להפצת רעיונות הדמוקרטיה לארצות הקומוניסטיות. בהפצת התעמולה האנטי-קומוניסטית בשנים 1951–1956 הסתייעו גם בבלונים מטאורולוגיים שהפיצו הודעות תמיכה ועידוד לאזרחים שסבלו, על פי הדיפלומטיה האמריקנית, מהדיכוי של השלטון הקומוניסטי.

הצורך בהיערכות מחודשת בעת ניהול משברים בינלאומיים בדיפלומטיה האמריקנית נולד עם סיום "המלחמה הקרה", כשעלה מיתוס חדש – "התנגשות הציביליזציות" (the clash of civilizations). בהתנגשויות אלו הסכסוכים העולמיים כבר לא היו על בסיס אידאולוגי או כלכלי, אלא נתפסו כמאבקים בין תרבויות הנבדלים בנושאים כמו שפה, תרבות, דת והיסטוריה. ההיערכות המחודשת יצרה וקום פוליטי שהמדיה מילאה אותו:

…as a result, the vacuum left by the end of the Cold War has been filled by a foreign policy of media-specified crisis management… (Livingston 1997a).

המדיה במקרה זה הייתה ערוץ הטלוויזיה CNN (Cable News Network), שהחל לשדר במשך 24 שעות חדשות בינלאומיות בצורה אינטנסיבית, סיקר אירועים פוליטיים מרכזיים בזמן אמת ותיאר את ההפגנות בשנת 1989 בכיכר טיאננמן (天安門廣場, Tian'anmen Square), כמו גם את נפילת הקומוניזם במזרח אירופה ואף את מלחמת המפרץ הראשונה. בשנים האחרונות מסקרת הרשת בעיקר משברים הומניטריים.

כניסתה של המדיה לדיפלומטיה במקרה של ה-CNN הולידה סדרת מחקרים שזכו לכותרות מגוונות כמו "CNN Effect","CNN Curve" ו-"CNN Factor". המחקרים עסקו בכמה סוגי שאלות, כמו האם ערוץ הטלוויזיה CNN יכול להשפיע על ממשלות להתערב בשימוש בכוח צבאי או רק לאיים בשימוש בכוח (Robinson 2002).

ליווינגסטון העמיד את השאלה האם ערוץ טלוויזיה המשדר בזמן אמת (real-time media) יכול להאיץ (Media as Accelerant) את תהליך קבלת ההחלטות ואף להמליץ על סוגי ההתערבות (Types of Intervention) של ממשלות.

התגובה המהירה בהשפעת המדיה באה למנוע מראית עין של וקום מנהיגותי. על טענה זו הגיב ג'יימס בייקר, שכיהן בתפקיד שר החוץ (1989–1992) בממשלו של ג'ורג' בוש האב, במילים אלו:

"The one thing it does, is to drive policymakers to have a policy position. I would have to articulate it very quickly. You are in real-time mode. You don't have time to reflect". His former press secretary, Margaret Tutwiler, mirrors his sentiment: "Time for reaction is compressed. Analysis and intelligence gathering is out"… (Livingston 1997).

גלבוע,3 שסקר עבודות רבות המתייחסות לאפקט של CNN, מאשר מחדש את מסקנתו של ליווינגסטון (1997a: 291 Livingston), שטען כי קשה להעריך את הקשר בין המדיה לפוליטיקה, היום כמו אז. על כן גלבוע מציע לאמץ סדר יום חדש שיבדוק את ההשפעות של התקשורת הגלובלית בכלל, ולא רק של ה-CNN:

…a new research agenda should address the following eight topics and issues that include both effects of eopolitical and technological changes on global networks and effects of global news coverage on several dimensions of international relations and communications… (Gibloa 2005: 38).

…It is necessary to develop more sophisticated models and methodologies and apply existing promising ones to promote research on all of these and other significant issues (Gilboa 2005: 40).

עם זאת, בסקירתו של גלבוע לא עלתה כלל האפשרות כי אפקט CNNיכול להיות גם מיתוס פוליטי, כפי שטענו חוקרים אחרים (Strobel 1999; Robinson 2002). גלבוע לא העלה גם את האפשרות כי CNN מהווה כיום פנטזיה על העולם האחר שכן היא כבר אינה רלוונטית למאזינים רבים:

…CNN programming is seen as "a fantasy about some other world. It has very little relevance to most people" (Bollier 2003: 28)

גלבוע גם לא ייחס ל-CNN משמעות של פאניקה מוסרית כפי שעשה זאת מורוזוב בהקשרה למהפכה בטהראן:

…moral panic it is: CNN, which passed on the Tehran story to give more coverage to the bankruptcy of Six Flags (Morozov 2009).

למרות הספקות ביחס להשפעתה של CNN על הדיפלומטיה ממשיכה הרשת לשדר בעשרות שפות ברחבי העולם גם בעת כתיבת שורות אלו.

שלב חדש בפוליטיקה האמריקנית נוצר עם כניסתה של המדיה החדשה למרחב. המדיה החדשה אפשרה לראשונה ליצור קשר ישיר לא רק עם ראשי מדינות והסגלים הדיפלומטיים וכנהוג בדיפלומטיה הקלאסית, אלא גם עם אזרחים מהשורה במובן ה-many-to-many ו-few-to-many.

התפתחותה של הדיפלומטיה הדיגיטלית

אני מבקש להראות, כאמור, כי המיתוס הפוליטי עובר כחוט שני בכל שלבי התפתחותה של הדיפלומטיה הדיגיטלית (Digital Diplomats) של מחלקת המדינה בארצות הברית, שבו ל"מעשה הדיגיטלי" כשלעצמו הייתה חשיבות מועטה בעוד שהדגש העיקרי היה על הפצת עמדות חיוביות בדבר החשיבות של המדיה המשולבת בדיפלומטיה של מעצבי מדיניות. ההפצה של העמדות נעשתה בדקלרציה, ברטוריקה במסמכי עמדה ובהטבעת מושגים כמו: Cyberpolitics, NetDiplomacy, Digital Diplomacy, Netpolitik, E-democracy ו-E-Diplomacy. אחד האחרונים בהם הוא "מהפכת הטוויטר", שבו אדון בהרחבה.

אחת ההצהרות הראשונות שעלתה כבר בשנת 1968, שאפשר לכנותה "דיפלומטיה ציבורית 1.0" (Public Diplomacy 1.0), 4 מיוחסת ללאונרד מרקס (Leonard Marks), מעובדיה הבכירים של מחלקת המדינה של ארצות הברית. מרקס הכריז עוד בשנת 1968, סמוך להפעלת רשת האינטרנט בגרסת Web 1.0, כי יש להיערך לשילוב רשת מחשבים במחלקת המדינה כדי לסייע לקירוב השלום (Marks 1968):

…in February 1968 America's chief public diplomat, the director of the United States Information Agency, Leonard Marks, predicted that it was coming and it would be good. He argued that a world information grid of linked computers would be "a fundamental step toward lasting world peace"… (Cull 2011).

להכרזה זו לא הייתה כל משמעות מעשית.

בשנת 1996 זכה אירה מגזינר (Ira Magaziner), יועצו של הנשיא קלינטון לפיתוח מדיני, בתואר "צאר האינטרנט" (Internet Czar). מגזינר קיבל תפקיד נוסף כיועצו של קלינטון לענייני רשת האינטרנט, והדגיש את חשיבותה כאמצעי להפצתם של ערכי הדמוקרטיה:

…The Internet is "a tremendous promoter of democracy because dictatorship depends upon control of information to flourish, and with the Internet, it will be virtually impossible for an individual government to control the flow of information to its people"… (Bayers 2000).

גם מגזינר, כקודמו מרקס, קבע כי מהלכיה של הממשלה איטיים מדי ביחס לסביבה הדיגיטלית המתפתחת.

בשנת 1998 טבע דייוויד רודקופ (Rothkopf David), 5 ששימש בתפקיד בכיר בממשל קלינטון והתמחה בתאגידים בינלאומיים ובממשלות ברחבי העולם, את הכינוי "סייברפוליטיק" (Cyberpolitik). רודקופ הכריז כי בעידן המידע, הריאלפוליטיק (Realpolitik) של היום נהפך לסייברפוליטיק של מחר. לטענתו, כללי המשחק ביחסים בינלאומיים משתנים ואת מקורם של השינויים יוצאי הדופן אפשר לייחס למהפכת המידע, שהיקפה והשלכותיה אינם ברורים. עם זאת, עבור ארצות הברית, הצורך להישאר כחברה המובילה בעולם תלוי ביכולתה לזהות את טבעם של השינויים בעולם החדש ולהסתגל אליהם:

…the realpolitik of the new era is cyberpolitik, in which the actors are no longer just states, and raw power can be countered or fortified by information power […]. It is a cautionary observation worth heeding by today's foreign policymakers, who base their thinking on traditional policy models that have not been updated to account for the enormous changes brought about as a consequence of the revolution in information technologies (Rothkopf 1998b).

באוקטובר של אותה שנה נטבע כינוי חדש – "Diplomacy in the Information Age". זו הייתה גם הכותרת של דוח6 שהכינו 63 מומחים שהוזמנו לכנס סטנטון (Stanton Panel) באירוחו של CSIS7 לדון במהפכת המידע. בדוח מצוטט מזכיר המדינה באותם ימים, קולין פאוול (Colin Powell), לשעבר רמטכ"ל צבא ארצות הברית, שנימק את השילוב כהכרחי מנקודת מבט של שמירה על הביטחון הלאומי:

…renewal of America’s foreign policy making and implementing machinery is an urgent national security priority (Fulton 9.10.1998).

עוד מראה הדוח שמחלקת המדינה של ארצות הברית צריכה להתאים את עצמה לשיטות ניהול מודרניות, כמו בשאר העולם:

…as the millennium ends, the microchip is again revolutionizing information gathering and transmission, and will bring even more profound changes in the next century. The critical elements are the international networks created by computers and electronic connectivity. Exponential growth in computing power and plummeting international… (Fulton 9.10.1998: 9).

עם זאת, הדוח מציין כי השילוב אינו בר-ביצוע עקב הקיצוצים של כחמישית מתקציב מחלקת המדינה:

…the Department of State does not have the proper tools for gathering, processing, and disseminating information, nor for communicating effectively with an increasingly democratic world. All this has happened at precisely the historical moment when American technological innovation leads and shapes the globalization process, both at home and abroad. All this has happened during a decade when the international affairs budget has been cut by more than 20 percent. Embassies have been closed, American diplomats have been recalled, and the communications infrastructure has been neglected… (Fulton 9.10.1998).

בשנת 1999 הוקמה במחלקת המדינה של ארצות הברית יחידה חדשה שכינויה "R Bureau", שהתמזגה עם סוכנות המידע U.S.I.A (United States Information Agency) והיוותה בכך את הבסיס לדיפלומטיה הציבורית המקוונת (Public Diplomacy 2.0). מזכירת המדינה מדליין אולברייט (Madeleine Albright) ראתה בה חשיבות רבה:

…In our era public diplomacy is not simply nice to have. It must be a core element in our foreign policy… (Grossman 13.12.2006).

אך הציפיות מהמחלקה לא התממשו "NetDiplomac" .(Graffy 2009) היה שם הכנס הראשון בנושא רשת האינטרנט ודיפלומטיה שארגנה מחלקת המדינה בשנת 2000 באמצעות IIP8. הכנס התמקד בשאלה כיצד אפשר להשתמש בטכנולוגיות המידע (IT) כדי ליצור קשר עם הציבור, לשתף את המגזר הפרטי ולקדם יוזמות מדיניות והבנה בינלאומית (Fisher-Thompson 2000).

אחד ממשתתפי הכנס, גארי סלנאו (Selnow Gary), מומחה לתקשורת, נימק את הצורך בדיגיטציה כאמצעי משמעותי המסייע במעבר לדמוקרטיה:

…we are seeing evidence that the Internet can play a significant role in preparing people for the transition to democracy (Selnow 2000).

שני משתתפים אחרים בכנס, מגניזר וריצ'רד סולומון (Richard Solomon), הסכימו אמנם על הצורך בדיגיטציה, אולם נחלקו ביניהם על אפשרויות היישום. סולומון הצביע על העדר טכנולוגיות חדשות הכרחיות במחלקת המדינה של ארצות הברית:

…Agencies just do not have the personnel to manage chat rooms, online discussions and other interactions… (Bryant 2000).

שלב נוסף בדיגיטציה הוא פרסום המסמך "Net Diplomacy III: 2015 and Beyond" ביולי 2001, שבחן לראשונה את השפעות המידע על הדיפלומטיה בשנת 2015. אחת ממסקנות הדוח היא כי המידע הוא רכיב הכרחי של הדיפלומטיה החדשה, וכי הממד הציבורי של הדיפלומטיה נמצא בעלייה היות שאוכלוסיית העולם מעורבת יותר בחיים הציבוריים:

…everyone agrees that the public dimension of diplomacy increases in importance as the world's population becomes more engaged (Fulton 2005).

בדוח צוטט מגזינר שוב בעמדתו כי רשת האינטרנט יכולה לקדם את הדמוקרטיה. עם זאת, צוטטו לראשונה המתנגדים לגישה האוטופית לרשת האינטרנט וטענו כי הם מפקפקים האם רשת האינטרנט יכולה לשמש אמצעי חשוב בשכנוע אזרחים זרים לתמוך באינטרסים של ארצות הברית.

But some foreign policy experts are not convinced that the Internet, and all of the online services it can provide, will play a big role in convincing foreign citizens to support U.S. interests (Bryant 2000).

גם דוח זה זכה לציין את מגבלותיה של מחלקת המדינה, הממשיכה במסורתה להשאיר את הקלפים צמודים לחזה ואינה מאפשרת גישה ישירה לרשת האינטרנט משולחנה בוושינגטון (Bryant 2000) DC.

בשנת 2001 נולד הכינוי "דיפלומט דיגיטלי" (The Digital Diplomat), שהיווה בסיס לדיונים בוועידה נוספת, הפעם של האקדמיה לדיפלומטים בוושינגטון (American Academy of Diplomacy) באפריל 2001. הוועידה, שכותרתה הייתה "Digital Diplomacy 2001", קבעה כי תכונותיו של הדיפלומט הדיגיטלי מתייחסות לאֵמון ולטכנולוגיה. פרופ' ברי פלטון, חוקר בבית הספר למדיה וליחסי ציבור בוושינגטון די-סי, הציע באותה ועידה כי הדיפלומטיה הדיגיטלית תחליף את "הדיפלומטיה המגאפונית" (Megaphone Diplomacy)9 המסורתית. הדיפלומטיה הדיגיטלית חיונית, לדעת פלטון, בעולם שהפך לדמוקרטי יותר, שבו הקשרים הפרטיים הולכים ומתרבים, המדיה הציבורית הופכת מרכזית יותר וקולו של הציבור בו הולך ומתחזק. בעולם כזה נדרש "דיפלומט ציבורי" מאומן היטב שלא יזדקק עוד למגאפון בעבודתו, שכן באמצעות הרשת יהיה אפשר להגיע להישגים דיפלומטיים ולהסתפק בדיבור שקט:

…we require well-trained public diplomats who will replace the megaphone with the network, and whose motto might well be: "Speak softly, but get well connected" (Fulton 2001).

באותה שנה 2001 נטבע מושג נוסף – E-diplomacy, על ידי גרנט גרין (Grant Green), התת-שר לניהול בממשל האמריקני (Under Secretary of State for Management), כדי להדגיש את הצורך בהשתלבותה של מחלקת המדינה של ארצות הברית בכלכלה העולמית מבוססת הידע:

…E-diplomacy means effective, efficient, and easy to use tools on peoples' desktops modernize our messaging system. We simply must replace the World War II vintage telegram system with a modern solution that allows for reliable, secure, and flexible exchange of formal and informal records and information (Green 1.5.2001).

גם גרין הצטרף לגישה הפסימיסטית המפקפקת ביכולתה של מחלקת המדינה לעמוד במשימה, שכן לרוב המכריע של עובדי מחלקת המדינה אין עדיין אפשרות גלישה ברשת האינטרנט:

…State Department employees don't have desktop access to browse the Internet (Green 1.5.2001).

לכן דרש גרין להקצות סכום של כ-273 מיליון דולר למחלקת המדינה כדי לסייע בשנת הכספים 2002 בעיצובו של "הדיפלומט המודרני" (Modern Diplomat).

הכנס השני, שכותרתו הייתה "NetDiplomacy 2001", נערך ימים ספורים לפני אירועי ספטמבר 2011 ועסק במציאת דרכים לשילוב טוב של רשת האינטרנט והמידע עם הדיפלומטיה הציבורית ליישומן של מטרות מדיניות הלכה למעשה. בכנס אמר מזכיר המדינה פאוול:

What I want you to do [is] to take the message that I have about the use of the tools that 21st century technology has given us to communicate our foreign policy, but more than communicate our foreign policy, to communicate the values that under guard our foreign policy, the values of openness, the values of freedom, the values of democracy, the values of an economic system that is open and free, the values that are universal to the world we believe, and are certainly universal here in the United States, because they are enshrined in our Constitution, the rights of men and women, the role of government to secure those rights given by universality, given by a God to men and women (Department of State 6.7.2001).

הסנטור ג'ורג' אלן, שהשתתף אף הוא בכנס, נימק את חשיבותה של רשת האינטרנט לדיפלומטיה בכך שהיא מהווה את "הגרסה המודרנית של הדפוס", המאפשרת להפיץ את האידאלים של הדמוקרטיה ברחבי העולם בצורה נגישה ומגדילה את הזכות לחופש:

…spreading democratic ideals within previously inaccessible societies worldwide, leading to greater liberties (Dale 8.12.2009).

ראוי לציין כי בעת אירועי 11 בספטמבר טרם שולבו כל השגרירויות האמריקניות ברשת:

…the terrorist attacks of 9/11 found a number of US embassies still without websites… (Cull 2011).

לעומת זאת, אוסאמה בן-לאדן הקדים את מחלקת המדינה והפך רשת חברתית לכוח צבאי ופוליטי. הוא הקים את "אל-קאעידה" כארגון מבוזר וחסר טריטוריה והצליח בכך להכות בלבה של אמריקה.

שלב נוסף בניסיונות השילוב היה עם פרסום הדוח ה-11 של מכון אספּן,10 שכותרתו "Netpolitik 2003". הדוח עסק בשאלה כיצד רשת האינטרנט עשויה לשנות את הפוליטיקה והדיפלומטיה הבינלאומיות. רשת האינטרנט וטכנולוגיות המידע, מציין הדוח, הן בבחינת מנועים רבי-עוצמה המשנים ערכים, זהויות ותפיסות חברתיות, אולם השינויים הללו אינם מתרחשים בהכרח בתוך גבולות ולאומים, אלא עולים באופן בלתי צפוי בקשרים הבינלאומיים (Bollier 2003: 38):

…there is a sense that the old rules do not apply anymore. This is a period of blurring borders, flattening hierarchies, and heightened ambiguity. Those who are competitors and enemies one day are collaborators and allies the next (Bollier 2003: VI).

גם דוח זה, כקודמיו, מצא לנכון לציין את מחדליה הממשלה ואת בורותה בדבר אפשרויות השילוב של רשת האינטרנט ביעילות בדיפלומטיה (Bollier 2003 :19).

המעבר ההדרגתי לגלישה במדיה החברתית המבוססת על תוכן גולשים ה-Web 2.0,11 הביא לכינוי חדש –"Diplomacy 2.0". בשנת 2004 עלו למרחב הדיגיטלי הרשתות החברתיות Orkut, Facebook ו-Flickr. אמנם הדורות הראשונים של הרשתות החברתיות החלו לפעול כבר בשנת 1985,12 אולם האפשרויות החדשות שנפתחו בפני הדיפלומטיה הדיגיטלית, ובעיקר בפני הדיפלומטיה הציבורית, נוספו לעשרות נושאים שצורף אליהם 2.0, כמו Government 2.0, Medicine 2.0 ו-Library 2.0.

הכנס השלישי על רשת האינטרנט ודיפלומטיה Net Diplomacy III: 2015 and Beyond נערך באוגוסט 2005. הכנס התקיים במכון השלום של ממשלת ארצות הברית (United States Institute of Peace) ביוזמת המועצה הלאומית למודיעין (The National Intelligence Council), והתמקד במגמות הגלובליות של רשת האינטרנט ודיפלומטיה שעתידות להתרחש עד שנת 2015 בהנחה כי הטכנולוגיות החדשות הן מרכיבים הכרחיים לדיפלומטיה החדשה:

Among the writers, broad agreement exists that diplomacy must change if it is to continue to be an effective element of statecraft in a world endangered by panoply of destabilizing threats. They also agree that even as information technology wisely deployed is a necessary element of a new diplomacy, profound changes in its culture and practice will be required to restore its primacy by 2015. And practically everyone agrees that the public dimension of diplomacy increases in importance as the world’s population becomes more engaged (Fulton 2005).

מושג חדש של ניסיונות הדיגיטציה של מחלקת המדינה הוא "Digital Democracy", שעלה בשנת 2006. הפעם הייתה זו יוזמתו של ג'ארד כהן (Jared Cohen), שראה בפייסבוק את האמצעי לקידום הדמוקרטיה במדיניות החוץ-האמריקנית:

…Facebook is one of the most organic tools for democracy promotion the word has ever seen (Scola 22.3.2011).

אמנם כהן חולל מפנה בעמדות ואף במעשה הדיגיטלי במחלקת המדינה,13 אך יוזמותיו עוררו פולמוס רחב הן בתוך מחלקת המדינה והן מחוצה לה בגישה סייבר-סקפטית (cyberskeptic) משמעותית.

נושא הדמוקרטיה הדיגיטלית אינו חדש ואף זכה למחקר אמפירי. יעקב גרושק (Jacob Groshek) בדק את האפקט הדמוקרטי של הרשת ב-152 מדינות בשנים 1994–2003 וגילה:

…ultimately, neither media technologies nor any resultant democratic effects can be divorced from the social and cultural environments that promote or diminish their introduction and subsequent diffusion (Groshek 2010: 159).

גם הינדרמן,14 הטוען כי הדמוקרטיה הדיגיטלית היא בחזקת מיתוס, טען כי הרשת לא הרחיבה את ההשתתפות בשיח הפוליטי אלא חיזקה אולי את קולות האליטה בפוליטיקה ברשת אך בלי להוסיף קולות מגוונים יותר:

The Myth of Digital Democracy reveals that, contrary to popular belief, the Internet has done little to broaden political discourse but in fact empowers a small set of elites – some new, but most familiar (Hindman 2008).

האליטה הפוליטית ברשת, כמו גם הפעילים בזירה האזרחית והפוליטית מחוץ לה, הם בעלי רמות גבוהות של הכנסה והשכלה ושיעורם באוכלוסייה ובקרב הגולשים עומד על כ-4.3%. המדיה החדשה מקלה על פעילותם במקרה הטוב, אך אינה מגדילה את אחוז הפעילים בקרב הגולשים (Lindner & Riehm 2011).

אשמור לעצמי את הזכות להוסיף את עמדתי על מהותה של הדמוקרטיה ברשת:

…השימושים המגוונים של תקשורת הווירטואלית לא הצליחו עדיין, וכנראה שגם לא יצליחו בעתיד הנראה לעין, להחזיר את רעיון הדמוקרטיה במובן של השתתפות מרב האזרחים בפעילות הפוליטית והאזרחית… (הכט 2003).

במילים חריפות יותר התבטא שייקהאוס וטען כי קידומה של הדמוקרטיה אינו נעשה באמצעות טכנולוגיה מקוונת וכינה אותה "חלום באספמיה" (Siekhaus 27.3.2011) (pipe dream).

למרות הביקורת על הדמוקרטיה הדיגיטלית קיבל המושג משמעות רבה במחלקת המדינה.

שלב נוסף בהתפתחות של הדמוקרטיה הדיגיטלית חל בינואר 2007, עם הופעתו של "הבלוג הדיפלומטי הראשון" (The first State Department blog). את הבלוג הדיפלומטי כתב ג'ון בלינגר השלישי (John Bellinger III), ששימש היועץ המשפטי של מחלקת המדינה בממשל בוש הבן. בלינגר השיב לפונים באמצעות בלוגים במשך שבוע בסוגיות כמו העצורים בגואנטנמו (Dale 8.12.2009) באתר Opinio Juris blog, העוסק במשפט הבינלאומי.

תשעה חודשים לאחר הופעתו של הבלוג הדיפלומטי הראשון הוקם אתר הבלוגים הדיפלומטיים הרשמיים של מחלקת המדינה – Dipnote (http://blogs.state.gov).

בשנת 2007 נפתחו שגרירויות דיגיטליות (Virtual Embassies) ב-Second Life בשוודיה, במולדביה ובסלובקיה. רעיון השגרירויות אינו יזמה של מחלקת המדינה, אבל עצם האירוע הוא צעד חדש בדיפלומטיה הציבורית (Cull 2011). היוזמה להקמתן הייתה של DiploFoundation, ארגון שנוסד ב-2002 ללא מטרות רווח, הרואה בתקשורת את לב הדיפלומטיה ופועל ליישם את טכנולוגיות המידע בדיפלומטיה:

…DiploFoundation's Director and concept leader of Diplomacy Island, Dr. Jovan Kurbalija, noted that "the core of diplomacy is communication" (Council of Europe, 6.5.2008).

הכינוי Public Diplomacy 2.0 או PD 2.0., המדגיש את חשיבותה של הדיפלומטיה הציבורית (Public Diplomacy), עלה בשנת 2008 בזמן כהונתו של הנשיא בוש הבן, הודות לכניסתן המסיבית של הרשתות החברתיות YouTube (2005) וטוויטר (2006) לזירה ועקב התעצמותה של רשת הפייסבוק בשנת 2006.

Public Diplomacy 2.0 היה הנושא של הדוח"U.S. Public Diplomacy for the 21st Century", שבו צוינו האפשרויות החדשות בשילוב, כמו החזרת האמון ההדדי ובנייה מחדש של תדמיתה של ארצות הברית בעיני העולם, תדמית שתתבסס על ערכים אוניברסליים (Lord 2008). הערכים האוניברסליים המודגשים בדוח, המבוססים על ספרה של סלוטר (Slaughter 2007), כוללים חירות, דמוקרטיה, שוויון, צדק, סובלנות, ענווה, ואת האמונה כי הטכנולוגיות החדשות יכולות לסייע במדיניות החוץ בהכנת מפת דרכים להפצת הערכים הללו בעולם:

…our shared values are essential because they link America to the world. The belief that American values are universal values—that all men and women are created equal, that all are entitled to life, liberty and the pursuit of happiness, regardless of race, creed, or nationality — connects us to other nations (Lord 2008: 4).

ג'יימס גלזמן (James K. Glassman), ששימש תת-שר לענייני הדיפלומטיה הציבורית בממשל בוש הבן,15 ראה בה אמצעי להשגת ניצחונות ב"מלחמת הרעיונות" (War of Ideas).16 לשם כך יש לדעתו לשתף את הרשתות הווירטואליות, שהן בידיים פרטיות ואינן באחריות הממשלה, ולא להמשיך במדיניות מרכזית שקבעה רק הממשלה, כפי שהיה נהוג בימי "המלחמה הקרה" (Glassman 10.3.2010). הדיפלומטיה הציבורית מבוססת-הדיגיטציה, על פי גלזמן, היא הדרך הטובה ביותר לעכב את פיתוח הנשק הגרעיני (Peter 22.4.2010) ואף להרחיב את החופש והדמוקרטיה באיראן, מה שעשוי לחזק את ביטחונה של אמריקה:

The more people in Iran have technology that is working and not blocked by government […] the better for freedom and democracy in that country but also for American security […] He sees Public Diplomacy 2.0 as the best hope toward forestalling Iran's eventual deployment of nuclear weapons. The chances of a diplomatic solution appear to be slim (Buxbaum 22.4.2010).

התפיסה החדשה של הדיפלומטיה הציבורית הדיגיטלית קיבלה חיזוק על ידי בחירת איש השנה של ה-Time Magazine באזרח מהשורה שאותו כינה YOU (Graffy 2009). במאמר שהצדיק את בחירתו כתב גרוסמן כי באמצעות ה-Web 2.0 אפשר גם לבנות סוג חדש של הבנה בינלאומית:

…this is an opportunity to build a new kind of international understanding, not politician to politician, great man to great man, but citizen to citizen, person to person. It's a chance for people to look at a computer screen and really, genuinely wonder who's out there looking back at them. Go on. Tell us you're not just a little bit curious (Grossman 13.12.2006).

למרות הגישה החדשה שזכתה לה הדיפלומטיה הציבורית נשארו הדיפלומטים המסורתיים חלוקים על מקומה של Public Diplomacy 2.0 (PD). מצב זה זכה לתגובה עם כניסתה של ג'ודית מקהייל (Judith McHale) לתפקיד תת-שר לענייני הדיפלומטיה הציבורית בממשל אובמה. מקהייל הצהירה כי אם לא תקום חזית אחידה (front-office) של שתי הדיפלומטיות, תישאר הדיפלומטיה הציבורית בסטטוס נמוך, והשאלה שתעמוד על הפרק היא לא האם הדיפלומטיה הציבורית תורמת למדיניות של מחלקת המדינה, אלא האם מעצבי המדיניות תורמים לדיפלומטיה הציבורית:

…public diplomacy will always be relegated to second-class status […] Public Diplomacy 2.0 should mark the end of the separation of policy and public diplomacy. […] The operative question today is not whether public diplomacy officers are contributing to policy, but whether policymakers are contributing to public diplomacy (Graffy 2009).

רעיון השגרירויות הדיגיטליות עלה בשנת 2007 באירופה. רעיון דומה עלה בארצות הברית בדצמבר 2008, כשנוצרה Digital Youth Movements בניו יורק כמיזם משותף של מחלקת המדינה, בית הספר למשפטים (Columbia Law School) והרשתות החברתיות, כמו Facebook, Howcast, MTV, Google, YouTube, AT&T, JetBlue. תנועות הנוער הדיגיטליות אף זכו לאתר www.movements.org. התכנית, המכונה Alliance for Youth Movements (AYM), באה ליישם את מושג החופש, מושג בעל משמעות מיוחדת בגילים צעירים, שבהם עדיין אפשר לקבל תמיכה קבוצתית ואף להעצים את יכולתם של הצעירים להתנגד לאלימות ולדיכוי ולצאת לאקטיביזם דיגיטלי (Revie 8.12.2010).

שלב נוסף בשילוב הרשתות החברתיות בדיפלומטיה החל בשנת 2009 וזכה לכינוי Public Diplomacy 2.0. ואכן, הניסיונות הראשונים נעשו כבר בשנת 2004 וכונו אז Diplomacy 2.0. Public Diplomacy 2.0 עלה בעקבות הקמפיין המוצלח של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית (20.1.2009), שהסתייע ברשתות חברתיות כמו MySpace ו-YouTube, והעלה בכך את המוניטין של ה-Web 2.0:

התפיסה החדשה של ממשל אובמה בדבר שילובה של הדיגיטציה בדיפלומטיה אפשרה להגביר את פעילותה של הדיפלומטיה הציבורית ולמתן את הפעילות הצבאית של ארצות הברית, ובכך להגדיל גם את התמיכה בממשל אובמה בקרב אזרחיה.

אחת מפעולותיה הראשונות של מקהייל אחרי שאובמה מינה אותה אחראית לדיפלומטיה הציבורית, הייתה הפצה אלקטרונית של נאום הנשיא בקהיר, פעולה שזכתה למשמעות סימבולית במדיניות החדשה של אובמה.

למדיניות החדשה מצטרפת גם הילרי קלינטון, מזכירת המדינה (Armstrong, 11.3.2010), המכריזה לעתים קרובות על הקשר ההכרחי בין המדיה לדיפלומטיה (Lee, 21.5.2009) ועל מקומה של רשת האינטרנט כאמצעי לקידום החופש, הדמוקרטיה וזכויות האדם:

…in Iran, Moldova, and many other countries, online organizing has been a critical tool for advancing democracy, and enabling citizens to protest suspicious election results. Even in established democracies like the United States, we've seen the power of these tools to change history. Some of you may still remember the 2008 presidential election… (Clinton 21.1.2011).

קלינטון נקטה גם פעולות מעשיות כמו חידוש ועיצוב של אתר רשת האינטרנט של מחלקת המדינה של ארצות הברית (http://www.state.gov/), הקימה את אתר הבלוגים (http://blogs.state.gov) והטוויטרים (http://twitter.com/dipnote), ואף יצרה לראשונה את האפשרות לעקוב אחר נסיעותיה באמצעות מפה אינטראקטיבית. יש לציין כי עמדתה החיובית כלפי רשת האינטרנט מפתיעה למדי, שכן בהיותה סנטורית היא הביעה עמדות שליליות וראתה בו אמצעי מסוכן ביותר:

The biggest technological challenge facing parents and children today, […] calling it "an instrument of enormous danger" (Clinton 8.3.2005).

את השינוי בעמדתה של קלינטון מכנה מורוזוב "אוריינטליזם דיגיטלי" (Digital Orientalism), שפירושו כי למרות הסכנות שיש ברשת האינטרנט היא יכולה לשמש גם אמצעי לשינוי פוליטי בחברות מדכאות (Siegal 4.2.2011).

למרות הגישה האוהדת של ממשל אובמה ל-"Public Diplomacy 2.0" לא נוספו מספיק משאבים להגשמתה, ולמרות האופטימיות שנוצרה בעקבות הצלחת הקמפיין של אובמה (Peter 22.4.2010) לא נמצאו נתונים על מידת האפקטיביות של הרשתות החברתיות בדיפלומטיה הציבורית:

…there is little data to quantify and analyze the U.S. government's new media effectiveness and impact (Dale 8.12.2009).

כמו כן לא נוספו מספיק משאבים לשילובה של רשת האינטרנט בדיפלומטיה האמריקנית (Cull 2011).

Twitter Diplomacy הוא כינוי חדש המייחד את ממשל אובמה. במאמר שכותרתו "Twitter Diplomacy" נכתב כי המושג בא לבטא את המגמה של השימוש ההולך וגדל בטכנולוגיות החדשות ככלים דיפלומטיים במחלקת המדינה (Siegell 4.2.2011).

הטוויטר זכה לשמש מנטרה של הדיפלומטיה הציבורית ומושג נרדף לדיפלומטיה הדיגיטלית. כינוי זה בא להדגיש את מיתון המדיניות האקטיבית של הממשלים הקודמים שהעדיפו התערבות צבאית לשם הפצת הדמוקרטיה והאפשרות להגיע לאזרחים, לחברות ולפעילים בלתי ממשלתיים (Non-state actors) Lichtenstein 16.6.2010)).

מארק פייפל (Mark Pfeifle), שהיה היועץ הבכיר במועצה לביטחון לאומי בממשל בוש בשנים 2007–2009, הציע להעניק פרס נובל לשלום לטוויטר כאמצעי דיפלומטי, שכונה בעבר "הנשק הרך של הדמוקרטיה" (Pfeifle, 6.6.2009).

ל"דיפלומטיה של הטוויטר" יש כמה משמעויות. על שלוש מהן נרחיב כאן את ההסבר:

  1. טוויטר דיפלומטי (Diplomatic Tweeter). עלה לראשונה בסוף 2008. אחד האנשים הראשונים שיוחס לו השימוש בטוויטר דיפלומטי הוא דייוויד סרנגה (David Saranga), קונסול בניו יורק שהשתמש בו לצרכים דיפלומטיים בעת מבצע "עופרת יצוקה" בישראל.17 חשבון הטוויטר שלו יצר במשך יום וחצי 96 פוסטים קצרים כמענה לגולשים. האירוע סוקר בכתבה ב"ניו יורק טיימס":

Since the definition of war has changed, the definition of public diplomacy has to change as well […] online dialogue, which was open for questions from anyone with a Twitter account, was "the first governmental press conference ever held on Twitter" (Cohen 3.1.2009).

  1. Techdels (Technology Delegations) או Civil Society 2.0 – כינויים למשלחות טכנולוגיות שבאו לסייע לארגוני החברה האזרחית להשתלב בעידן הדיגיטלי ולקדם את הדמוקרטיה הדיגיטלית.18

    …They have stood up a Civil Society 2.0 Initiative to help grassroots organizations enter the digital age (Clinton 21.1.2010).

    המייחד את המשלחות הללו הוא שהן שיווקו את הטכנולוגיות החדשות, ביניהן הטוויטר, עם תו זיהוי של מחלקת המדינה של ארצות הברית (Scola, 22.3.2011) בשותפות עם גופים עסקיים המייצרים את אותן הטכנולוגיות:

    …the State Dept. has long organized business delegations to foreign countries. But the trip to Iraq marked the first time the government created a delegation specifically for tech companies. The idea is that countries such as Iraq and Afghanistan can hear directly from top executives about creative ways to use YouTube (GOOG), Twitter, or Facebook, while U.S. tech companies can market their wares and forge business ties abroad… (Spencer 18.6.2009).

    יוזמת ה-Techdels היא של ג'ארד כהן (Jared Cohen) ואלק רוס (Alec Ross), שהציעו לשלב במדיניות של מחלקת המדינה מנהלים בכירים (Chief Executive Officer – CEO) מעמק הסיליקון, לרבות את מנכ"ל גוגל, אריק שמידט, למציאת דרכים לשילוב התוכנות החברתיות בפוליטיקה (Ante 18.6.2009). היענותם של מנהלי ההיי-טק מוסברת ממניעים כלכליים, שכן ניתנה להם בדרך זו האפשרות לשווק את מרכולתם ולקשור קשרים עסקיים בחו"ל:

    …U.S. tech companies can market their wares and forge business ties abroad (Ante 18.6.2009).

    האינטרסים הללו של CEO, ברוני ההיי-טק, עוררו תגובות שליליות:

    …the State Department forged closer ties with Silicon Valley, it vastly complicated the tech companies' inadvertent democracy promotion. The department organized private dinners for Internet CEOs and shuttled them around the world as part of "technology delegations" (Scola 22.3.2011).

    ולא זו בלבד, כך נאמר, גם למחלקת המדינה היו אינטרסים סמויים הקשורים לציפיות לרווחים מהקשרים שנוצרו עם עמק הסיליקון, שכן נפתחה הזדמנות של דלת מסתובבת בלתי נראית:

    …no one is hiding the fact that Washington expects to profit from Silicon Valley's Internet brands and services (Morozov 7.12.2010).

    ההתנגדויות למשלחות הטכנולוגיות הגיעו גם מהדיפלומטים המסורתיים שהעלו ספקות ביחס ליכולתן של טכנולוגיות המדיה החדשה וכדרך יעילה להגיע לתנועות דמוקרטיות בחברות סגורות (Dale 2010).

    כמו כן נטען כי מחלקת המדינה מסתירה את הסכנות הכרוכות בטוויטר מתחת לשטיח. הטענה הועלתה בעקבות התגובה החריפה של ממשלת איראן לאחר שימוש ברשת זו, וכי כל משמעותן של המשלחות היא מטפורה של "נישואים אוונגליים":

    …This new marriage of Silicon Valley and the State Department can, at times, seem almost giddy in its tech evangelism (Lichtenstein 16.6.2010).

  2. המשמעות השלישית של Twitter Revolutions, הנזקפת לזכות הטכנולוגיה של המיקרו-בלוגינג, הוענקה לארבע מתוך עשר מהפכות פוליטיות עממיות "צבעוניות" (Color Revolutions) שהתרחשו במהלך שנות האלפיים. כל אחת מהמהפכות הצבעוניות זכו לצבע מיוחד של פרח כסמל ומתארות את גלי ההתקוממויות העממיות שהתפתחו לראשונה במדינות הגוש הסובייטי, המשיכו למדינות הבלקן, ובשנים האחרונות הגיעו למדינות המוסלמיות. המאפיין את המהפכות הללו הוא הבעת התנגדות אזרחית בלתי אלימה המאפשרת לכנותן גם "מהפכות רכות" (Quinion 29.1.2011) (soft revolution). הדרישה ליישום ערכי הדמוקרטיה נעשית באמצעות הפגנות, שביתות וטכנולוגיות חדשות דוגמת הטוויטר, שהוא כאמור הנשק הרך של הדמוקרטיה.מרבית המהפכות הצבעוניות לא הביאו לשינוי מהותי בסוג המשטר, כמו בגרוזיה (Rose Revolution) בשנת 2003, באוקראינה (Orange Revolution) ב-2004 ובקירגיסטן (Tulip Revolution) בשנת 2005, אולם ההתקוממויות הרחיבו את העימות בין רוסיה לארצות הברית. ארבע מתוך המהפכות הצבעוניות זכו בכינוי "מהפכת הטוויטר":א. מהפכת הטוויטר הראשונה 2009 (Moldova Civil Unrest) החלה באפריל 2009 ברפובליקה של מולדביה (PCRM Republic of Moldova –). בעקבות המהומות הודיע נשיא מולדביה, ולדימיר וורונין, על ספירה מחודשת של הקולות (סטאק 2009).ב. מהפכת הטוויטר השנייה20092010 (Iranian election protests) החלה באיראן ביוני 2010. המהפכה האיראנית זכתה גם לכינויים "המהפכה הירוקה" (Green Revolution) ו"מהפכת הפייסבוק" (Facebook Revolution) (Morozov 7.4.2009). ההתקוממות האיראנית לא הצליחה להדיח את נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד (Ahmadinejad).ג. מהפכה הטוויטר השלישית 20102011 (Tunisian revolution) החלה בתוניסיה בדצמבר 2010. מהפכה זו זכתה לכינוי "מהפכת היסמין" (Jasmine Revolution), הפרח הלאומי של תוניסיה, וכן לכינוי "מהפכת ויקיליקס הראשונה" (Wikileaks Revolution The First) (Quinion 29.1.2011). בהתקוממות העממית בתוניסיה סיים הנשיא בן עלי (Zine El Abidine Ben Ali) 23 שנות שלטון. הגפרור שהצית את ההתקוממות במצריים ב-17 בדצמבר מיוחס למוחמד בועזיזי (Mohamed Bouazizi), רוכל בן 26, שהעלה את עצמו באש במחאה על החרמת דוכן הירקות הלא-מורשה שלו על ידי המשטרה (Quinion 29.1.2011).ד. מהפכת הטוויטר הרביעית2011 (Egyptian Revolution). החלה במצריים ב-25 בינואר 2011 ומופיעה לעתים כ-#Jan25. מהפכה זו כונתה "מהפכת הלוטוס" (Lotus Revolution) וגם "מהפכת הפייסבוק" (Facebook Revolution). במהפכה זו הגיעה לסיומה תקופת שלטונו של חוסני מובארק, שנמשכה 30 שנה.

    למושג "מהפכת הטוויטר" קמו מתנגדים רבים. את ההתנגדות הבוטה ביותר השמיע מורוזוב. אף שהיה בין הראשונים שראה בטוויטר ובטכנולוגיות החדשות חידושים מהפכניים, ואף השתמש לראשונה במושג "מהפכת הטוויטר" (Morozov 7.4.2009), הוא חזר בו מעמדותיו, ואף כתב מאמר ובו ביקורת קשה על הנעשה במחלקת המדינה של ארצות הברית (Morozov 2.2.2011). בספרו "האשליה נטו" (The Net Delusion) כתב:

    …a confession is in order here: I was one of the first to fall into the Twitter Revolution trap, christening similar youth protests in Moldova, which happened a few months before Iran’s, with what proved to be that sticky and extremely misleading moniker (Morozov 2011: 3).

    עיתונאי ה"לוס-אנג'לס טיימס" דויל מק'מנוס (Doyle McManus) התקשה להבין את הזחיחות שמייחסים לטוויטר במהפכה בתוניסיה:

    Tunisia's upheaval, like all revolutions, arose from local circumstances (McManus 23.1.2011).

    גארי מישרה (Gaurav Mishra), המנהל של המדיה החברתית בקבוצת MSLGROUP, אומר:

    …that's the wrong story — it's the wrong story in Iran, it was the wrong story in Moldova. There is no "Twitter Revolution". We haven’t seen a "Twitter Revolution", and I don't think we'll ever see a "Twitter Revolution" (Combs 18.6.2009).

    העיתונאית האיראנית גולנז אספנדריארי (Golnaz Esfandiari)19 ראיינה כמה מבעלי הטוויטר מאיראן. התברר שהם כלל לא היו שם בזמן המהפכה, ולכן היא טוענת שמעולם לא הייתה מהפכת טוויטר באיראן:

    As a matter of fact, most of the popular Iranian people who tweeted haven't been in the country during the protests in Iran (Esdandiari 7.6.2010).

    מהפכת הטוויטר כמיתוס פוליטי, המתבסס על מאמרים פרשניים שמקורות המידע שלהם הם אנקדוטות בלתי מייצגות (non-representative anecdotes) ותלושות לרוב מההקשר המקומי, ואינם מצריכים תמיכה מדעית – המשיכה להתחזק ברטוריקה של ממשל אובמה:

    …despite all the transparency rhetoric of the Obama administration, we don't have much detail about the kind of academic studies that the U.S. State Department is funding at the Ivy League and elsewhere (Morozov 7.9.2010).

    המהפכה נעשתה "בון טון בקרב מדינאים, מעצבי מדיניות ופעילים פוליטיים" (דהאן 7.2.11) ועל רקע זה אפשר להבין את התפיסה שלפיה הוכנה התכנית "21st century statecraft" של מחלקת המדינה. על כך בפרק הבא.

21st century statecraft

הדוח "21st century statecraft" עוסק בפוליטיקה בעידן הטוויטר והפייסבוק (Ross 14.1.2010). בין המשתתפים בהכנתו היו אלק רוס (Alec Ross), יועץ בכיר לחדשנות במחלקת המדינה, וג'ארד כהן.

שרת החוץ הילרי קלינטון ראתה בהכנת הדוח מענה לצרכים המשתנים של הדיפלומטיה:

We need to build new partnerships from the bottom up and use every tool at our disposal. That is the heart of smart power. This changing landscape requires us to expand our concept of diplomacy (Sifry 13.6.2009).

השרה נימקה זאת בעובדה כי 60 אחוז מאוכלוסיית העולם הם צעירים עד גיל 30 ואת עיקר מאמצי הדיפלומטיה יש להפנות אליהם. להוכחת טענתה הביאה קלינטון את הדוגמה של שני סטודנטים מאוניברסיטת קולומביה שארגנו באמצעות הפייסבוק הפגנות נגד הכוחות המזוינים המהפכניים של קולומביה (FARC) ופגעו ברשתות טרור בתוך כמה שבועות, דבר שלא הושג עד אז לאחר שנים של פעולות צבאיות:

…in a few short weeks, their actions did as much damage to the terrorist networks as years of military action (Sifry 13.6.2009).

אפשר לתהות, האם אין הדוח מגזים בתיאור התועלות הצפויות מהיוזמות המופיעות בו, כמו הדגשת הצורך במעורבות של המגזר הפרטי במדיניות המחלקה והזמנת ראשי המגזר לארוחות פרטיות ובמתן לגיטימציה למושג "חופש סביבתי" (environmental freedom).

על בסיס דבריה של קלינטון, הרואה בטכנולוגיה של רשת האינטרנט אידאולוגיה, חזון רב-עוצמה המאפשר לקדם את החופש, לחולל שינוי פוליטי בעולם ולרתום את כללי ההתקשרות לפעולה פוליטית ויצרנית סוגים חדשים של אזרחי העולם, החלה נמתחת הביקורת על מידת ערכם הממשי של הטוויטר ושל הפייסבוק לדיפלומטיה. ביקורת זו הועלתה בדוח החדש "Blogs and Bullets", שפורסם בתחילת שנת 2011. על כך בפרק הבא.

Blogs and Bullets

הקליע המאגי (The magic bullet) הוא המוטו של הדוח "Blogs and Bullets", שהתפרסם אמנם בסוף 2010 אבל ביטוייו החלו למעשה בשנת 2011. הדוח דן בנטייה להתייחס למדיה החדשה כאל קליע מאגי:

…tendency to focus on new media as "the magic bullet"… (McLemee 2.2.11)

הדוח הביא לחשיבה מחודשת על משמעותם של הבלוגים, הטוויטר, הפייסבוק ו-YouTube על תנועות פוליטיות. בדוח נשאלת השאלה, האם אין הטכנולוגיות החדשות ממלאות תפקיד מרכזי כאֶפִּיזוֹדָה של פעולה פוליטית השנויה במחלוקת?

דומה כי הדוח מביא לראשונה את בשורת האשליה מהמיתוס והופך את הטוויטר – המייצג את המדיה החדשה כ"קליע מאגי" של הנשק הרך של הדמוקרטיה – ל"קליע חלוד":

…like any media, the Internet is not a "magic bullet". At best, it may be a "rusty bullet". Indeed, it is plausible that traditional media sources were equally if not more important. Scholars and policymakers should adopt a more nuanced view of new media's role in democratization and social change, one that recognizes that new media can have both positive and negative effects (Aday et al. 2010).

בתמונה: סמל המהפכה הסורית 2011

בתמונה: סמל המהפכה הסורית 2011

מחברי הדוח20 טוענים כי קובעי המדיניות ואנשי אקדמיה יודעים מעט מאוד על השפעתה של המדיה על הפוליטיקה ולכן הכתבות העיתונאיות מבוססות בהכרח רק על אנקדוטות ולא על מחקרים שתוכננו בקפידה (Aday et al. 2010).

דומה כי בעקבות הדוח הוסר מההתקוממויות העממיות כמו בסוריה ובלבנון הכינוי "מהפכות הטוויטר", אף שלא חדלו להשתמש בטכנולוגית החדשות. להלן כמה מילים על המהפכות הללו.

המהפכה הסורית (الثورة السورية ضد). משתתפי המהפכה השתמשו בטכנולוגיות החדשות והיא קיבלה כותרות ברוח הדיגיטליות כמו: Facebook page of "Syrian Revolution 2011", ו-Syrian Electronic Army. התיאורים מוכיחים זאת:

…surrounded by laptop computers and Internet cables, the young, technologically savvy activist is using social networking tools to help build and sustain the popular uprising (Blanford 8.4.2011).

מעורבותם של פעילי הרשת בהתקוממויות לא סייעה להם במימוש בקשתם לדחות את ההתקוממות לקיץ, ולכן החלו ההתקוממויות ברחובות הערים כבר במרץ 2011.

….members and cyber activists wanted to wait until the summer to launch the protests to allow for better preparation and co-ordination…In the end, ordinary people spontaneously took over and took to the streets in March (Ghattas 22.4.2011).

בתמונה: סמל המהפכה בלבנון 2011

בתמונה: סמל המהפכה בלבנון 2011

המהפכה הלבנונית. תנועת המחאה בלבנון פועלת כבר ממרץ 2011, לפי השיטה הרווחת בקרב אחיותיה במדינות ערב, דהיינו התארגנות באמצעות הרשת החברתית פייסבוק. סיסמתה היא "העם רוצה את הפלת המשטר העדתי". למרות כוחה המוגבל של התקוממות זו עד כה, אפשר לצפות להתעצמותה ככל שיגבר ייאושם של הצעירים מהקיפאון הפוליטי, מהמצב הכלכלי הקשה ומהמתח העדתי הכרוני (פרידמן 5.11.2011).

ההתפקחות מהמיתוס של הטוויטר הביאה לעיצוב דרכי מחקר, דבר שאינו נהוג ביחס למיתוסים אחרים. אחד הכיוונים המוצעים מתייחס למשמעות הדיפרנציאלית של המיתוס בהקשר לתנאים הכלכליים והחברתיים בכל מדינה שבה התקיימו המהפכות, ולא לאופי המשותף של המהפכות, הניזונות מנגישות לאמצעי תקשורת חוצי גבולות.

ההתפתחויות עצמן רחוקות מלהיות אחידות שכן קל יותר להפיל משטרים אוטוריטאריים מתונים יחסית, שבהם קיים מרחב מסוים לפעילותה של חברה אזרחית, כמו בתוניסיה או במצרים, מאשר משטרים המתאפיינים בדיכוי חסר רחמים. סוריה, לוב, וגם איראן שבהן המשטר מדכא יותר, כך קשה יותר להפילו… (אבנרי 15.3.2011).

יתרה מזו, במהפכה ללא מרכז ומנהיג, הסיכויים שיתחולל שינוי חיובי מעטים. כיוון החשיבה הדיפרנציאלי שהתפתח הוא מבטיח, אולם אינני עוסק בו במאמר זה. אחזור ואדון במקומה של המדיה בדיפלומטיה. על כך בפרק הבא.

הדיפלומטיה הדיגיטלית – בין הלכה למעשה

הנרטיב הפוליטי "מהפכת הטוויטר" מהווה במאמר זה, כאמור, את הבסיס לשיח על מקומה של המדיה בדיפלומטיה כפי שבאה לביטוי בריבוי הכינויים בעלי משמעויות דומות המופיעים בהצהרותיהם של קובעי המדיניות, בכתבות עיתונאיות, באנקדוטות ובסיפורי מעשיות. השיח, המתנהל כבר מעל לעשור, בדבר תפקידה של המדיה בפוליטיקה, אך כאמור ללא ממצאים בדוקים, הביא לתהליך ליצירתו של מיתוס פוליטי, המשמש את מחלקת המדינה של ארצות הברית. המיתוס הפוליטי הוא הכוח המניע של הדיפלומטיה הציבורית במחלקת המדינה, ולא הטכנולוגיות כשלעצמן. ועל כך כבר נכתב:

…the essence of technology is by no means anything technological (Heidegger 1993: 311).

במקרה שלנו מדובר, כאמור, על המשמעויות הפוליטיות שמייחסים קובעי המדיניות במחלקת המדינה של ארצות הברית לטכנולוגיות החדשות, ובכללן לטוויטר כסימבול, שמשותפת להן האמונה בסייבר-אוטופיזם (Cyber-Utopianism). להלן לקט מהמשמעויות שייחסו קובעי המדיניות לרשת האינטרנט במהלך שלושת העשורים האחרונים:

  • מסייע לשלום (Marks 1968)
  • הופך את הריאלפוליטיק (realpolitik) לסייברפוליטיק (a Rothkopf 1998) (Cyberpolitik)
  • שומר על ביטחון המדינה (Fulton 9.10.1998)
  • מפיץ את ערכי הדמוקרטיה (Bayers 2000) (Ira Magaziner)
  • משנה את המשטרים הלא-דמוקרטיים לדמוקרטיים (Selnow 2000)
  • שומר על הקשר עם הציבור, משתף את המגזר הפרטי, מקדם יזמות מדינית והבנה בינלאומית (Fisher-Thompson 2000)
  • משנה ערכים, זהויות ותפיסות חברתיות (Bollier 2003: 38)
  • שומר על הזכות לחופש (הסנטור ג'ורג' אלן) (Dale 8.12.2009)
  • מהווה את הכוח להדחת אחמדינג'אד (Sullivan 13.6.2009)
  • מהווה את "הנשק הרך של הדמוקרטיה" (Pfeifle 6.6.2009)
  • מאפשר לנצח ב"מלחמת הרעיונות" (Glassman 10.3.2010)
  • יוצר סוגים חדשים של אזרחי העולם (Aday et al. 2010: 5)
  • מעכב את פיתוח הנשק הגרעיני (James K. Glassman 10.3.2010, Peter 22.4.2010)
  • ממתן את ההתערבות הצבאית (Lichtenstein 16.6.2010) (Clinton)
  • מקדם את חופש הביטוי ואת זכויות האדם (Clinton 21.1.2011)

המשמעויות שהוענקו לטכנולוגיות החדשות במהלך השנים משקפות במידה רבה את שפת הערכים שאמריקה מייצגת, המובאים בהרחבה בספרה של אן-מארי סלוטר (Anne-Marie Slaughter):21

The Idea that Is America: Keeping Faith with Our Values in a Dangerous World (Slaughter 2007).

מעצבי המדינות מצפים כי הפצת הערכים תושג בעיקר בעזרת הדיפלומטיה הציבורית המקוונת (Krape 2009).22 השימוש בערך החופש, למשל, מחזיר אותנו לעידן "המלחמה הקרה" נגד המשטר הקומוניסטי, שבו הפיצה אמריקה את הערך חופש הביטוי באמצעות רדיו אירופה החופשית וThe Congress for Cultural Freedom- (CCF). הפצת הערכים באמצעות המדיה הישנה, שאף היא היוותה מעטה לאינטרסים האמריקניים בעולם, חוזרת על עצמה בעידן רשת האינטרנט, כפי שבא לביטוי למשל בדוח "21st Century Statecraft":

…State Department is pushing an updated version under the guise of 21st Century Statecraft (Revie 8.12.2010).

לגישתם הסייבר-אוטופיסטית של מצדדי רשת האינטרנט בדיפלומטיה, קמו מתנגדים שאחזו בגישות הפוכות, של סייבר-סקפטיות (Cyberskeptic). חלק מהמתנגדים מסתמכים על ממצאים סבירים וחלקם ממשיכים להסתפק באנקדוטות. הממצאים המסייעים לסייבר-סקפטיות הופיעו בדוח "Freedom on the Net 2011", שפרסם מכון Freedom House,23 הכולל ממצאים על הירידה בזכות לחופש ובזכויות הפוליטיות והאזרחיות בארצות העולם. במדד החופש, על פי הדוח, קיבלה ארצות הברית את הציון 13, לעומת איראן, שהגיעה למקום האחרון עם הציון 89. הדוח מצביע גם על התנכלות של ממשלות לחופש ברשת של אזרחיהן, כמו בסין ובאיראן (Lasar 20.4.2011). בסין משסים האקרים (Cyberattacks) מטעם הממשלה את הגולשים באמצעות התקפת DdoS. באיראן הוקם צבא של האקרים תומכי המשטר, שתפקידם לתקוף את אתרי האופוזיציה (Iranian Cyber Army). משטר האייתולות משיק בסוף אוגוסט 2011 רשת נפרדת, עם מנוע חיפוש בשם "לקרוא לאלוהים" (Ya Hak), שיהיה גם חף מתכנים הקשורים לסקס, לסמים או להימורים (עילם 6.7.2011).

למרות הציון הגבוה-יחסית שקיבלה ארצות הברית במדד החופש, קיימת בה סתירה הולכת וגוברת בין ההכרזות על מהות החופש לבין השמירה עליו בשטח:

…of particular interest in the current discussion is the role of the State Department which under Hillary Clinton’s leadership has played an important and contradictory role in the debate on Internet freedom (Revie 8.12.2010).

גם במדינה המעלה על נס את ערכיה הדמוקרטיים כמו ארצות הברית, נוצרו מחסומים מסוגים שונים. בין שזו צנזורה ממשלתית ישירה ובין שזו "צנזורה מתווכת" (intermediary censorship), שתיהן מהוות מחסום לחופש הביטוי.

דוגמה אקטואלית לחסימה היא המקרה של ויקיליקס (wikileaks.org), שהפכה לסמל של החופש ברשת האינטרנט. ויקיליקס זכתה לחשיפה בעולם ב-28 בנובמבר 2010, כשפורסמה 251,287 מסמכים ממשלתיים שהצטברו משנת 1966 ואילך שהיו חלק מתכתובת בין 274 שגרירויות ברחבי העולם ובין משרד החוץ האמריקני. ויקיליקס מאפשרת הדלפה וחשיפה של מסמכים סודיים ומסווגים המעידים על שחיתות ואי-צדק ברחבי העולם, ועוקבת אחר פעילות הממשלה. בכך היא מעמידה את עצמה במודע במסלול התנגשות עם עוצמתה הפוליטית של ארצות הברית, ומבליטה את הניגוד החריף שבין עוצמת הרטוריקה של מחלקת המדינה על החופש ברשת האינטרנט ובין החופש למעשה. הסתירה מתבטאת, בין היתר, ביוזמתו של הסנטור ג'ו ליברמן (Joe Lieberman) בחקיקה נגד פעילות הויקיליקס (Poulsen 2.12.2010) (anti-Wikileaks legislation). חסימות שאינן לפי חקיקה, שצוקרמן מכנה אותן "צנזורה מתווכת" (Zuckerman 2010), אינן מגינות על הביטחון הלאומי ונעשות נפוצות יותר ויותר בחברות אמריקניות (York 2010).

יש המעיזים לכנות את הסתירה כצביעות:

…nor would it be the first time that American 'freedom talk' was shown to be hypocrisy ((Revie 8.12.2010).

למדיניות של העמדת חסימות או עקיפתן יש משמעות של מוסר כפול. ארצות הברית מצד אחד שומרת על תמיכתה במשטרים אוטוקרטיים, כמו ערב הסעודית ובחריין, ומצד אחר תומכת בארצות בעלות משטרים דומים כמו אינדונזיה, שם היא עוקפת את חסימות רשת האינטרנט (Shirky 12.6.2011). את החסימות היא עוקפת באמצעות התקנת מערכות רשת האינטרנט ומכשירי טלפון סלולריים סודיים, במדינות המנסות להשתיק את הרשת באמצעות צנזורה או השבתת רשתות תקשורת. העקיפה מתבצעת, בין היתר, באמצעות מזוודה שאפשר להעבירה בחשאי, היוצרת תקשורת אלחוטית וחיבור לרשת העולמית. מזוודה זו מתבססת על הטכנולוגיה של רשת עינות (mesh network), המייצרת רשת האינטרנט אלחוטית בלתי נראית באמצעות מכשירים כמו טלפונים סלולריים או מחשבים אישיים, ללא מרכז אחד של פעילות, וכוללת תוכנה ורכיבים זעירים כמו כבלי Ethernet (Glanz & Markoff 12.6.2011).

מדיניות זו של חסימה סלקטיבית מהווה התגרות ומספקת עילה לשימוש ברשת האינטרנט כחרב פיפיות וכדה-לגיטימציה לארצות בעלות סדרי שלטון שונים, כמו סין, רוסיה וארצות ערב, שממשלותיהן הפעילו פיקוח מרכזי והסדרים חלופיים לגולשי רשת האינטרנט, מחשש לפגיעה בסדר החברתי הקיים בארצותיהם. עקב כך לא גדל חופש הביטוי, אלא התחזקה השליטה של הממשלות על פעילות רשת האינטרנט של אזרחיה ופגעה בכך בזכויותיהם של המשתמשים:

Governments are responding to the increased influence of the new medium by seeking to control online activity, restricting the free flow of information, and otherwise infringing on the rights of users… (Lasar 2011).

החשש של מדינות מפני הפגיעה בסדר החברתי עלה גם במהלך ההתקוממות במצריים, שבה הועמדה למבחן "דילמת הדיקטטור" (Dictator's Dilemma) (Francisco, 2001) ונעשה ניסיון "לסגור את השאלטר", פעולה שאמנם כשלה אך נמצא לה פתרון חלופי על ידי שליחת הודעות טקסט המביעות תמיכה בשלטונו של מובארק באמצעות חברת התקשורת וודאפון (Vodafone) (Satter 3.2.2011).

במקרה של מצריים וגם בתוניסיה קרוב ל-60% מגולשי הפייסבוק טענו כי לחסימה הייתה גם השפעה חיובית וכי סגירת שירותי הרשת במדינה רק הפכה אנשים לנחושים יותר ודחפה גם את המתלבטים לגבי המאבק למחאה אקטיבית ולמציאת דרכים יצירתיות לארגון ההפגנות (Dubai School of Government, may 2011).

הסכנות הטמונות במדיה עולות גם בספרו של מורוזוב, הדן בצדו האפל של החופש ברשת האינטרנט. מורוזוב מביא לדוגמה את המקרה של איראן, שבה השלטונות לא היו מודעים כלל לסכנות הפוליטיות של המדיה החברתית, עד שהגיע כהן והכריז כי רשת האינטרנט היא אמצעי בעל עוצמה בידי המערב להבאת שינוי המשטר באיראן. לטענתו, עד הכרזתו זו של כהן ראו השלטונות האיראניים ברשת האינטרנט מנוע לצמיחה כלכלית ולא שופר פוליטי:

…all that mattered at the time was that the Web presented an unambiguous threat that many of Iran’s enemies would be sure to exploit. Not surprisingly, once the protests quieted down, the Iranian authorities embarked on a digital purge of their opponents (Morozov 2011: 10).

מאז החלה, כאמור, הרעה ביחס לרשת האינטרנט של השלטון האיראני.

מורוזוב מזכיר את כהן פעמים רבות וטוען כי הוא עשה שימוש מוגזם ומסוכן במושג סייבר-אוטופיזם (Morozov 2011: 157). שלילת המושג סייבר-אוטופיזם, טוען מורוזוב ברבים ממאמריו, מבוססת על כך שרשת האינטרנט גם מסייעת למשטרים דיקטטוריים (Morozov 2009), גם מצמצמת את החופש (Morozov 2011) וגם מהווה סוס טרויאני של האימפריאליזם האמריקני:

…Clinton's digital diplomats have convinced their enemies abroad that Internet freedom is another Trojan horse for American imperialism (Morozov 2.2.2011).

על כן, טוען מורוזוב, האוטופיזם הטכנולוגי (Technological Utopianism) מבוסס על מיתוס:

…popular belief in the world-saving power of technology is often based on myth rather than carefully collected data or rigorous evaluation, it is easy to see why technological utopianism is so ubiquitous: myths, unlike scientific theories, are immune to evidence… (Morozov 2010).

השאיפה של מחלקת המדינה למצוא דרכים לשקם את תדמיתה של ארצות הברית בעיני העולם והשאיפה לנצח ב"מלחמת הרעיונות" (Lord 2008, Glassman 10.3.2010) מבוססות על המטפורות "המלחמה הקרה", מלחמת התרבויות" ו"התנגשות הציביליזציות", שהפכו למיתוסים בשירותה של מחלקת המדינה בשנות ה-50 וה-60. ההבדל בין התקופות הוא שבימי "המלחמה הקרה" שימשו הטלוויזיה והרדיו סוכני ההפצה של ערכי השלום, ואילו היום הטוויטר ויתר הרשתות החברתיות משמשים סוכנים למטרה זו.

השיח על מקומה של המדיה בדיפלומטיה, כאז כן היום, לוט בערפל, והשאלה "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ?!" עומדת בעינה. בערפל הזה מהווה המיתוס הפוליטי של "מהפכת הטוויטר" תשובה למדיניות של מחלקת המדינה. על כך בפרק הבא.

מהפכת הטוויטר כמיתוס פוליטי

הרקע להתפתחות המיתוס הפוליטי של "מהפכת הטוויטר" הוא שאיפתה של אמריקה לשמור על מעמדה כמנהיגת העולם החופשי ולהנחיל את ערכיה הדמוקרטיים למשטרים לא-דמוקרטיים במינימום אמצעיים צבאיים. המדיניות של הפצת הערכים הדמוקרטיים שלא באמצעות כוח האש, באה לידי ביטוי בתמיכתה של ארצות הברית, באמצעות הרשתות החברתיות, במשתתפי המהפכות הפוליטיות העממיות בעשור האחרון בכלל ובמהפכות הטוויטר בפרט.

הפנייה לרבדים ריגושיים של ההוויה האנושית באמצעות מיתוסים אורבניים (urban myths), אגדות אורבניות (urban legends), אגדות דוא"ליות (online urban legends) ואף פאניקה מוסרית (moral panic), שימשה עבור כמה מחוקרי רשת האינטרנט, שהבולט ביניהם בהקשר לדיוננו הוא מורוזוב, הסברים לתופעות בתרבות הרשת.

  • "מהפכת הטוויטר" כמיתוס אורבני:

    …the myth of Iran's Twitter Revolution soon joined the gigantic pile of other urban myths about the Internet's mighty potential to topple dictators (Morozov 2011: 18, 136).

  • תרבות רשת האינטרנט מורכבת ממיתוסים אורבניים:

    …Morozov blames "internet culture" for the "persistence of many urban myths" (Doctorow 5.1.2011).

  • ההפרדה בין המיתוס של הטוויטר לבין הפאניקה המוסרית של ה-CNN:

    …moral panic it is: CNN, which passed on the Tehran story to give more coverage to the bankruptcy of Six Flags… (Morozov 14.6.2009).

  • לוחמה דיגיטלית כאגדה אורבנית:

    …cyber-skeptics—who argue that cyber-warfare is still more of an urban legend than a credible hazard—appear to be onto something important (Morozov 7.6. 2009).

עם זאת, מורוזוב לא התייחס לאפשרות כי מהפכת הטוויטר יכולה להוות גם מיתוס פוליטי. זאת אנסה לעשות בשורות הבאות.

המשמעות שמייחס ז'ורז' סורל למיתוס פוליטי עשויה להתאים לדיוננו. מיתוס פוליטי הוא אמונה שאמיתותה אינה נמדדת בהכרח על פי הראיות לקיומה או בסבירות להתממשותה, אלא במידת השפעתה על התנהגותם של בני אדם ועל התכליות האופרטיביות להשגתה (Sorel 1975). סורל האמין כי תפקידו המוביל של המיתוס הוא בהשפעתו על פעילות ישירה ואנטי-ממסדית:

If you place yourself on this ground of myths, you are proof against any kind of critical refutation (Sorel 1912: 49). What a marvelous philosophy, to destroy for the sake of destruction! Do not talk, do not reason, kill! Sorel rejects the "intellectual effort" even of the literary champions of revolution. The essential aim of the myth is "to prepare people to fight for the destruction of what exists" (Sorel 1912: 46).

המיתוס הפוליטי מהווה צידוק מוסרי וסוג של פנטזיה שנועדה לחזק שאיפות פוליטיות באמצעות נרטיבים כדי להתמודד עם תופעות עכשוויות. אפשר להבחין בין מיתוס שמרני למיתוס רדיקלי. בעוד המיתוס השמרני בא להעניק לגיטימציה לסדר מדיני או לסדר חברתי קיים, המיתוס הרדיקלי בא ליצור דה-לגיטימציה והתקוממויות נגד הסדר החברתי הקיים. זו צורה פעילה כמו הפגנות (demonstrations), שביתות שבת (sit-ins), עימות עם המשטרה (confrontation with police) והתדיינות אסטרטגית (strategic litigation).

בעידן המידע קיבל המיתוס הפוליטי כמה משמעויות נוספות כמו "ההתקוממות הווירטואלית", שאפשר לכנותה "אקטיביזם של הפייסבוק" או "אקטיביזם רָפוּי" (Slacktivism),24 שהשתתפות בה נעשית על ידי לחיצה על "LIKE" וללא צורך לקום מהכורסה (ראו את הקריקטורה של ערן וולקובסקי). הלחיצה על "LIKE" נותנת לגולש את האשליה כי יש לו השפעה משמעותית בשיח הפוליטי, אולם למעשה כל מה שנדרש ממנו היא ההצטרפות לרשת חברתית כמו לפייסבוק (Christensen 2011).

בישראל, טוען האלוף במיל' עוזי דיין, "מרבית הגולשים תופסים את הפייסבוק ככיכר העיר שבה אפשר לצאת לידי חובה בלחיצה על המקלדת ב'לייק', או לחתום על עצומה. מכאן ועד המעשה הפיזי המרחק רב (לוי 4.2.2011).

תפקיד עקיף נוסף שאפשר לייחס למיתוס הפוליטי הוא הפצת מידע על אירועים באמצעות הטכנולוגיות החדשות, כדי לרכוש תומכים גם מחוץ למדינה. אחת הדוגמאות היא איראן, שבה הופצו ידיעות שיועדו לקהל בינלאומי במדינות המערב כדי לזכות באהדתן:

…The role of citizens with regard to social media is as citizen journalists, using YouTube and Twitter to report on what is happening, rather than to organize the protests (Tehrani 20.6.2009).

ייחודו של המיתוס הפוליטי של "מהפכת הטוויטר" הוא השילוב של מיתוס פוליטי של מדינה אחת, במקרה שלנו ארצות הברית, ועידוד וסיוע להתקוממות עממיות נגד השלטון במדינות אחרות. אופי כזה של מיתוס פוליטי אינו חדש. דומים לו הם המיתוסים של "המלחמה הקרה" ו"התנגשות הציביליזציות" (Bottici 2007 Bottici & Challand 2006).

גם במקרים אלה ניסתה ארצות הברית לסייע בהתנגדות לשלטון במדינות בעלות שלטון קומוניסטי. כדי לקשר בין מיתוסים אלה להתפתחותו של המיתוס של "מהפכת הטוויטר", הריני מבקש לפרוש את הרקע לצמיחתם.

המיתוסים הפוליטיים "המלחמה הקרה" ו"התנגשות הציביליזציות" נוצרו בעקבות סכסוכים אידאולוגיים והבדלי תרבות. את המושג "התנגשות הציביליזציות" (או "מלחמת התרבויות") טבע ברנרד לואיס (Lewis 1990). לטענת סמואל הנטינגטון (Samuel Huntington), העולם נכנס לשלב חדש ביחסים בינלאומיים באופן שונה מהעבר. בעוד שבעבר החלו הסכסוכים כסכסוכים בין-אישיים (בין נסיכים או אליטות אצולה), הם הפכו במשך הזמן לסכסוכים לאומיים (כמו במהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה), ועברו לסכסוכים בין אידאולוגיות, שהגיעו לשיאם בעימותים של "המלחמה הקרה" בין שתי המעצמות הגדולות. רוב הסכסוכים היו בתוך התרבות המערבית, אולם עם סיומה של "המלחמה הקרה", לטענת הנטינגטון, הם התפשטו בין תרבויות שונות, כשהמערב היה רק ​​אחד מהן. הרבדים החדשים של הסכסוכים הם על רקע של דת, מסורת, שפה והיסטוריה (Huntington 1993; 1996).

זרמים מוגדרי התרבות מעצימים, לטענת הנטינגטון, בהדרגה ובעקיבות את כוח השפעתם על הפוליטיקה העולמית, דבר המקשה על ארצות הברית להשיג את היעדים שהיא מציבה לעצמה בתחומי הסחר העולמי, זכויות אדם ותפוצת הנשק הגרעיני. בעבר ניצח המערב את העולם באלימות מאורגנת:

…the West won the world by organized violence (Huntington 1996: 51).

כיום, לעומת זאת, נהפכה האלימות ל"מצעד החופש" במסווה של שמירה על החוק הבינלאומי, בהתמודדות עם תוקפנות, בהגנה על החופש בימים ובשמירה על הגישה למקורות הנפט, שכונתה לעתים "מסעות הצלב של הנפט" (Oil Crusades) (Meyssan 2004, Zalloum 2007).

הפצת הערכים הדמוקרטיים והפיכתם למדיניות אקטיבית סיבכו את ארצות הברית במלחמות כמו בעיראק ובאפגניסטן וציננו במידה רבה את המדיניות של הפצת החופש כמחולל ביטחון בכוח האש.

בעשור האחרון העמיקו הסכסוכים הבין-תרבותיים, בעיקר אחרי אירועי 11 בספטמבר 2001, התגברות הטרור האסלאמי ופיתוח נשק גרעיני בצפון קוריאה ובאיראן. מחלקת המדינה של ארצות הברית נאלצה למצוא דרכים חדשות למימוש השאיפות האמריקניות ללא הבדל בין מפלגות, להגמוניה כלכלית, צבאית ותרבותית ושליטה בפוליטיקה העולמית, תוך התפיסה כי הדמוקרטיה וזכויות האדם הן ערכים אוניברסליים שאפשר ליישמם בכל מקום.

לסיכום, המיתוס הפוליטי של "התנגשות הציביליזציות" אמנם לא ענה על מבחן הביקורת והיווה למעשה הסבר פשטני על בעיות העולם, אך הוא נקלט בהצלחה והתגבשה על בסיסו תפיסה פוליטית (Whitaker 2006). מיתוס פוליטי אחד רודף אחרי מיתוס פוליטי שני. המיתוסים של "המלחמה הקרה" ו"התנגשות הציביליזציות" נהפכו ל"מצעד החופש" (Whitaker 2006). את המיתוס של "מלחמת התרבויות" החליף המיתוס של "מלחמת הרעיונות". למיתוס של "האיום הסובייטי", שירד מסדר היום של הפוליטיקה האמריקנית אחרי 40 שנה והשאיר אחריו וקוּם בפוליטיקה הבינלאומית, נמצא תחליף בדמות "האיום האסלאמי". עתה הגיע תורו של המיתוס החדש המכונה "מהפכת הטוויטר". כשם שהמיתוס של "התנגשות הציביליזציות" לא ענה על מבחן הביקורת, כך גם "מהפכת הטוויטר". לשם כך נסתייע בינתיים במידע הקיים.

בזמן המהומות באיראן היו מחוברים לטוויטר לא יותר מרבע אחוז מהאוכלוסייה האיראנית:

The Revolution will not be tweeted because only 0.027% of Iranians are on Twitter (Somaiya 4.11.2009).

חמיד טהרני, עיתונאי איראני,25 גילה כי מספר גולשי הטוויטר שהיו פעילים בזמן הבחירות באיראן היה פחות מאלף וכי רבים מהם כלל לא היו באיראן, בעוד שמספר המפגינים מול המסגד היה כ-7,000 ולא 700,000 (Tehrani 4.6.2009). במחקר של בית הספר לממשל בדובאי צוין במפורש כי תפקידו של הטוויטר היה בעיקר לשמור על הקשר בין אזרחי איראן לתקשורת הבינלאומית (Dubai School of Government may 2011).

מספר הגולשים בטוויטר בכלל נמוך בהשוואה לכלל מאות מילוני הגולשים ברשתות החברתיות. מספר המשתמשים בו בפועל קרוב הרבה יותר ל-56 מיליון מאשר ל-200 מיליון (Carlson 31.3.2011). לכאורה מייצרים הגולשים כמויות בלתי נתפסות של תוכן מדי יום, אולם מתברר כי כשמודדים את התוכן הנקרא, ולא רק את מה שנכתב, מספר הגולשים המשפיעים קטן הרבה יותר: מתוך שני מיליון "ציוצים" צצו ועלו 20,000 גולשים בלבד:

…audience attention is highly concentrated on a minority of elite users, much of the information they produce reaches the masses indirectly via a large population of intermediaries (Wu. et al. 2111).

כאמור, גם המיתוס הפוליטי של "מהפכת הטוויטר" אינו עונה על מבחן הביקורת, אך גם הוא נקלט בהצלחה כקודמיו ואף התגבשה על בסיסו תפיסה פוליטית.

המיתוס הפוליטי כפי שנתפס בדיפלומטיה האמריקנית, אינו קיים בישראל. גם הנטייה לקבוע כי דפוסי המחאה המתקיימים במרחב הממוחשב משפיעים על המציאות הפוליטית אינה בחזקת מיתוס. כמו כן, אין די מחקרים המעידים על השפעה פוליטית מקוונת על המציאות הפוליטית, כפי שגם טוען ברינגוסט (Baringhorst 2008), המצטט את גרונוולד ואת עמיתיו:

… compared to the great expectations expressed in the last more than 15 years of intellectual debate on the impact of the Net on political participation in general as on protest action in particular, empirical evidence is still rather limited (Grunwald 2006: 169).

הנטייה להצביע על תופעה בתחום הווירטואלי בלי להתבסס על מחקר נפוצה למדי. שפרן, למשל, מתארת את עוצמתה של המחאה הפוליטית המקוונת (שפרן 16.5.2010), אך אינה מביאה במאמרה מקורות רלוונטיים, ואף הדוגמות מישראל אינן בחזקת עדות מסייעת. כאמור, הלחיצה על "LIKE" מעניקה לגולש את האשליה כי יש לו השפעה משמעותית בשיח הפוליטי, אולם למעשה כל מה שנדרש ממנו היא הצטרפות לרשת חברתית (Christensen 2011) או חתימה על עצומה, והשתתפותו הפעילה אינה גדולה.

עם סיום כתיבת המאמר הנוכחי החלו מחאות חברתיות ולא פוליטיות בהיקפים שלא היו בישראל מעולם. דומה כי על מחאות אלו כתב בזמנו עוז אלמוג כי יום פקודה ישראלי ייצא החוצה ויאמר את דברו. "הישראלים הם האחרונים שמקבלים דברים כמובנים מאליהם. זה באופי שלנו. מרדנים מטבענו. לא מקבלים סמכות" (לוי 4.2.2011). מחאות חברתיות התקיימו, כאמור, בעולם וגם בישראל לפני הופעת הטכנולוגיות החדשות, עם זאת, אין ספק שהן מסייעות להצלחתן של תנועות המחאה.

סיכום

הרקע להתפתחות המיתוס הפוליטי באמריקה הוא שאיפתה להמשיך להיות מנהיגת העולם החופשי ולהקנות את ערכיה הדמוקרטיים למשטרים אוטוריטריים במינימום אמצעיים צבאיים. מתוך כך אפשר להסביר את העמדות החזרות ונשנות של מעצבי המדיניות במחלקת המדינה של ארצות הברית כלפי הטכנולוגיות החדשות להלכה אך ללא מעשה, שהביאו בסופו של דבר ליצירת מיתוס שאינו צריך הוכחה. האמונה במיתוס כתפיסה חלופית לכוח האש, היוותה את הכוח המניע של הדיפלומטיה האמריקנית הדיגיטלית בכלל ושל הדיפלומטיה הציבורית בפרט, אף ללא הצורך בשימוש בטכנולוגיות כשלעצמן.

התנגדותה של הדיפלומטיה המסורתית מנעה במידה רבה את שילובן של הטכנולוגיות החדשות במערך מחלקת המדינה, ומבחינה זו אפשר לקבוע כי המדיה והדיפלומטיה עדיין מתקשות ללכת יחדיו. בכך אינה שונה הדיפלומטיה המסורתית מקבוצות אחרות בחברה המתקשות בשילוב הטכנולוגיות החדשות, כגון קבוצות דתיות ואתניות.

אשר לגישות השוללות את "מהפכת הטוויטר" והטוענות כי אין מהפכות פייסבוק ואין מהפכות של טלפונים ניידים אלא רק מהפכות של בני אדם המבקשים להיות חופשיים, טוען מת'יו פון רוהר (Mathieu von Rohr 31.01.2011) כי ההשתתפות הפיזית במחאות, בהפגנות ובהתקוממויות פוליטיות אינה המצאה של עידן המידע ולכן אין להגזים בכוחן של הרשתות החברתיות. על כך אפשר לטעון כי אנו רק בתחילת הדרך בהבנת משמעותה של המדיה החדשה בעלת הטכנולוגיה הצעירה. רק לפני שנים מעטות הושק ה-YouTube, ורק לפני תקופה קצרה עוד יותר החל הטוויטר לצפצף, ומספר המשתמשים באיי-פון טרם הגיע למאה מיליון בעת כתיבת שורות אלו. לכן ייתכן כי רק בשנים הבאות יהיה אפשר להבין לעומק את המשמעויות של שילוב זמן אמת (real-time) עם שירותי מיקום במכשיר נייד אחד למגוון צרכים, ולצורכי הדיפלומטיה בעידן הדיגיטלי בפרט. האמונה כי רשת האינטרנט נושאת ערכים דמוקרטיים יכולה להתגבש, במקרה הטוב, כשקיימת סביבה חברתית ותרבותית המסוגלת לקלוט מסרים אלה.

רשימת מקורות באנגלית

  1. Aday, S. et al. (Sep. 2010), Blogs and Bullets: New Media in Contentious Politics. Peace works No. 65. United States Institute of Peace.
  2. Ante, S. E. (18.6.2009), Twitter Diplomacy
  3. Armstrong, M. C. (2009) , "Social Media as Public Diplomacy", Perspectives, 1 (2) (June)
  4. Bain, B. (27.9.2007), State Department opens up with Dipnote blog. Federal Computer Week
  5. Baringhorst, S. (2008) , Political Protest on the Net. German Policy Studies, 4: 63–93
  6. Bayers, C. (2000), Mission Impossible. Wired.
  7. Bollier, D. (2003), The Rise of Netpolitik: How the Internet is Changing International Politics and Diplomacy. A Report of the Eleventh Annual Aspen Institute Roundtable on Information Technology. Washington, DC: Aspen Institute.
  8. Bottici, C. & Challand, B. (2006) ,"Rethinking Political Myth: The Clash of Civilizations as a Self-Fulfilling Prophecy". European Journal of Social Theory, 9 (3): 315–336 (August)
  9. Bottici, C. (2007), A Philosophy of Political Myth, Cambridge University Press
  10. Clinton, H. (8.3.2005), Senator Clinton's Speech to Kaiser Family Foundation upon Release of Generation. "The Free Radical".
  11. Clinton, H. (21.1.2010), "Remarks on Internet Freedom". The Newseum. Washington, D. C.
  12. Cohen, N. (3.1.2009), The Toughest Q’s Answered in the Briefest Tweets The New York Times
  13. Cohen, J. (2007), Children of Jihad: A Young American’s Travels Among the Youth of the Middle East. New York: Gotham.
  14. Combs, K. (18.6.2009), Iran's "Twitter Revolution" — Myth or Reality? World Focus
  15. Cull, N. J. (2011), WikiLeaks, Public Diplomacy 2.0 and the State of Digital Public Diplomacy, Place Branding and Public Diplomacy (2011) 7, 1–8. doi: 10.1057/pb.2011.2
  16. Dale, H. C. (8.12.2009), Public Diplomacy 2.0: Where the U.S. Government Meets "New Media". The Heritage Foundation, 2346
  17. Dale, H. C. (2010), Freedom of Information: Reaching out to Iranians
  18. Department of State (6.7.2001), Transcript: Secretary Powell at NetDiplomacy Conference September 6. Public HyperFile
  19. DiploFoundation (22.5.2007), Maldives Unveils World's First Virtual Embassy. Government of Maldives.
  20. Dubai School of Government (may 2011), Arab Social Media Report.
  21. Edwards, L. (2001), Mediapolitik: How the Mass Media have Transformed World Politics. Washington, D. C.: The Catholic University of America Press.
  22. Esdandiari, G. (7.6.2010) , The Twitter Devolution Foreign Policy.
  23. Francisco, R. A. (2001) , The Dictator's Dilemma Paper prepared for the Conference on Repression and Mobilization: What Do We Know and Where Do We Go From Here? June 21-24, 2001. http://www.cidcm.umd.edu/mobandrep/papers/francisco.pdf
  24. Fulton, B. (2001), The Digital Diplomat American Academy of Diplomacy. Conference on Information Technology and the Practice of Diplomacy. http://www.academyofdiplomacy.org/publications/agenda_archive/fulton_2001.htm
  25. Fulton, B. (Ed.) (2005 July) , The Culture of Diplomacy in 2015: What Kind of Service Will We Cultivate? United States Institute of Peace. Virtual Diplomacy Series, No. 16
  26. Fulton, B. (Ed.) (August 2005) , Net Diplmacy iII_2015 and Beyond_Pt3,
  27. Fulton, B. (9.10.1998) , Reinventing Diplomacy in the Information Age , http://ics.leeds.ac.uk/papers/pmt/exhibits/799/reinventingdip.pdf
  28. Ghattas, K. (22.4.2011), Syria's spontaneously organised protests BBC News, Beirut
  29. Gilboa, E. (2005), The CNN Effect: The Search for a Communication Theory of International Relations. Political Communication, 22: 27–44.
  30. Glanz, J. & Markoff (12.6.2011), U.S. Underwrites Internet Detour Around Censors.
  31. Glassman, J. K. (10.3.2010), "Strategic Public Diplomacy" Testimony Before the Senate Committee on Foreign Relations At a Hearing on "The Future of U.S. Public Diplomacy".
  32. Graffy, C. (17.12.2009), The Rise of Public Diplomacy 2.0. The Journal of International Security Affairs. Fall 17,
  33. Green, G. S (1.5.2001), "Enhancing the Department of State's Information Technology, DOSSDO Archives.
  34. Groshek, J. (2009), "The Democratic Effects of the Internet, 1994-2003: A Cross- National Inquiry of 152 Countries". The International Communication Gazette, 71(3): 115–136. Available online with subscription at: http://gaz.sagepub.com/content/71/3/115.abstract
  35. Groshek, J. (2010), "A Time-Series, Multinational Analysis of Democratic Forecasts and Internet Diffusion". International Journal of Communication, 4, 142-174. Available online at: http://ijoc.org/ojs/index.php/ijoc/article/view/495/392
  36. Grossman, L. (13.12.2006), Time's Person of the Year: You.
  37. Grunwald, A. (2006), Netzöffentlichkeit und digitale Demokratie. Tendenzen politischer Kommunikation im Internet. Berlin. Reihe: Studien des Büros für Technikfolgen-Abschätzung, Bd. 18.
  38. Hauben, R. (16.3.2011), Netizens in Egypt and the Republic of Tahrir Square. Tazblogs
  39. Heidegger, M. (1993), "The Question Concerning Technology". In Basic Writings, edited by David Farrel Krell. San Francisco: HarperCollins.
  40. Hindman, M. (2008), The Myth of Digital Democracy. Princeton University Press,
  41. Huntington, S. P. (1993), "The Clash of Civilizations", Foreign Affairs, 72 (3): 22–49.
  42. Huntington, S. P. (1966), "The West, Civilizations, and Civilization", The Clash of Civilizations and the Remaking of World Order. New York: Simon & Shuster
  43. Kern, C. (2006), "The Voice of America: First on the Internet". .
  44. Kirpatrick, D. (2010), The Facebook Effect: The Inside Story of the Company That Is Connecting the World. Simon & Schuster
  45. Krape, D. (6.6.2009), Presentation by Undersecretary for Public Diplomacy James Glassman. Public diplomacy 2.0
  46. Lasar, M. (2011), Report: Government Cyberattacks against Own Citizens Intensifying. Ars Technica.
  47. Lee, M. (21.5.2009), Hillary Clinton, the Digital Diplomat (21.5.2009) NBC Washington.
  48. Lewis, B. (1990), The Roots of Muslim Rage. Atlantic Monthly, September
  49. Lichtenstein J. (16.6.2010), Digital Diplomacy. NYTimes,
  50. Lindner, R. & Riehm, U. (2011), "Broadening Participation Through E-Petitions? An Empirical Study of Petitions to the German Parliament", Policy & Internet: 3(1)4.
  51. Livingston, S. (1997a), Clarifying the CNN Effect, Research Paper R-18, KSG Shorenstein Center, June.
  52. Livingston, S. (1997b), Beyond the "CNN effect": The media-foreign policy dynamic. In P. Norris, (Ed.), Politics and the press: The news media and their influences (pp. 291–318). Boulder, CO: Lynne Rienner.
  53. Lord, K. M. (2008), Voices of America: U.S. Public Diplomacy for the 21st Century. The Brookings Institution,
  54. Marks, L. H. (1968), "American Diplomacy and a Changing Technology", Television Quarterly, Spring: 7
  55. Mathieu von Rohr (31.1.2011), Die Revolution, die keine war. SPIEGEL-ONLINE,
  56. McLemee, S. (2.2.2011), The Revolution Will Not Be Tweeted Iinside Higher Education,
  57. McManus, D. (23.1.2011), Did tweeting topple Tunisia? Los Angeles Times,
  58. Meyssan, T. (2004), The "Clash of Civilizations. Voltaire Network.
  59. Mezrich, B. (2009), The Accidental Billionaires: The Founding of Facebook, A Tale of Sex, Money, Genius, and Betrayal. New York: Doubleday
  60. Mishra, G. (18.6.2009), Iran's "Twitter Revolution” — myth or reality? World Focus,
  61. Morozov, E. (2009), How the Net aids dictatorships. Video on TED,
  62. Morozov, E. (7.6. 2009), Cyber-Scare The exaggerated fears over digital warfare, Boston Review (July/August)
  63. Morozov, E. (7.4.2009), Moldova's Twitter Revolutionn Foreign Policy
  64. Morozov. E. (6.9.2009), How the Net aids dictatorships. Video on TED
  65. Morozov, E. (7.9.2010), The 20th century roots of 21st century statecraft 21st century statecraft.
  66. Morozov, E. (14.1.2011), First thoughts on Tunisia and the role of the Internet. Foreign Policy
  67. Morozov, E. (15.1.11), Picking a fight with Clay Shirky . Foreign Policy/
  68. Morozov, E. (2.2.2011), Freedom.gov Why Washington's support for online democracy is the worst thing ever to the Internet Foreign Policy
  69. Morozov, E. (19.2.11), Smart Dictators Don't Quash the Internet Mubarak had no idea how to counter the power of social media. China, Russia and Iran know better . The Wall Street Journal
  70. Morozov, E. (20.2.2011), The Net Delusion Times Sunday Magazine
  71. Morozov, E. (2011), The Net Delusion: The Dark Side of Internet Freedom. Allen Lane
  72. Nadiadwala, N. (2010), Clash of Civilisations: Myth or Reality? The International Debate Education Association (IDEA)
  73. Peter, A. B. (22.4.2010), Public Diplomacy 2.0. Swiss Federal Institute of Technology (ETH Zurich).
  74. Pfeifle, M. (6.6.2009), A Nobel Peace Prize for Twitter? The Christian Science Monitor
  75. Quinion, M. (29.1.2011), Uprisings go colourful in the twenty-first century. World Wide Words.
  76. Revie, R. (8.12.2010), Wikileaks and 21st Century Statecraft. P U L S E
  77. Robinson, P. (2002), The CNN Effect: The Myth of News,, London: Rutledge.
  78. Rothkopf, D. J. (1998 a), The Price of Peace: Emergency Economic Intervention and U.S. Foreign Policy, Carnegie Endowment for International Peace. Washington, D.C.
  79. Rothkopf, D. J. (1998 b), Cyberpolitik: The Changing Nature of Power in the Information Age. Journal of International Affairs, 51(2)spring: 325–359,
  80. Scola, N. (22.3.2011), Google Ideas, CFR Bring Together Ex-Extremists. techPresident
  81. Selnow, G. (2000), "The Internet and the Soul of Democracy," U.S. Department of State, NetDiplomacy 2000, Washington, D.C., October 3, 2000. (Published in “Vital Speeches of the Day,“ November 2000).
  82. Siegal, L. (4.2.2011), Twitter Can’t Save You. Nytimes.
  83. Sifry, M. L. (13.6.2009), Hillary Clinton Launches "21st Century Statecraft" Initiative by State Department. Personal Democracy Forum/ . .
  84. Sifry, M. L. (3.11.2009), Critiquing Matthew Hindman's "The Myth of Digital Democracy".
  85. Slaughter, A. M. (2007), The Idea that Is America: Keeping Faith with Our Values in a Dangerous World. New York: BasicBooks
  86. Sorel, G. (1975), Reflections on Violence, New York: AMS Press
  87. Spencer, E. A. (18.6.2009), Twitter Diplomacy Bloomberg · BusinessWeek
  88. Strobel, W. P. (1999), "The CNN Effect: Myth or Reality?" In The Domestic Sources of American Foreign Policy, Eugene R Wittkopf and James M. McCormick (Eds.), Lanham: Rowman and Littlefield, 85–93.
  89. Shirky, C. (2009), Here Comes Everybody: The Power of Organizing without Organizations. New York: Penguin Press.
  90. Shirky, C. (2011), Cognitive Surplus: How Technology Makes Consumers into Collaborators. New York: Penguin Press.
  91. Shirky, C. (9.6.2011), Why We Need the New News Environment to be Chaotic.
  92. Tehrani, H. (20.6.2009), "Digital Activism in Iran: Beyond the Headlines". DigiActive.org
  93. Tehrani, H. (4.6.2009), Iran: Myth and reality about Twitter · Global Voices
  94. Whitaker, B. (2006), Resisting the clash of civilizations. Al-Bab An open door to the Arab world
  95. Wu, S., Hofman, .M. Mason, W.A.; Watts, D. J. (2111), Who Says What to Whom on Twitter? 20th international conference on World Wide Web. (WWW 2011). Hyderabad, India. http://www.cs.cornell.edu/~sw475/publications/wu_www011.pdf
  96. Zalloum, A. Y. (2007), Oil Crusades. Pluto Press
  97. Zhuo, X., Wellman, B. & Yu V. (2011), Egypt: The First Internet Revolt? Peace Magazine, 27 (3), Jul-Sep http://bit.ly/loh9Z7
  98. Zuckerman, E. (2010), Intermediary Censorship in Access Controlled, in: Deibert, R., Palfrey, J., Rohozinski, R. & Zittrain, J. (Eds.), The Shaping of Power, Rights, and Rule in Cyberspace. Cambridge, MA: MIT Press.

רשימת מקורות בעברית

  1. בורוביץ', י', והלפרין, נ' (2.3.2011), אהוד נגד צביקה: מי מבין יותר בערבים?
  2. הכט, י' (2003), הדמוקרטיה ברשת והמרחב הציבורי הווירטואלי כמגזר רביעי.
  3. הכט, י' (2007), פתולוגיה, מיתוס ופאניקה מוסרית בהתמכרות לאינטרנט.
  4. הכט, י' (2008), ידע מדעי ותרבות אקדמית בעידן האינטרנט.
  5. הכט, י' (2010), האגדה הדוא"לית והסדר החברתי ברשת.
  6. כהן, ג' (12.5.2001), פרחים בקנה: מלחמתה של סין ביסמין.העצים והפרחים שליוו את המהפכות הגדולות בהיסטוריההארץ.
  7. לוי, א' (4.2.2011), ציוצי המהפכה: הרשת בשירות ההיסטוריה. nrg מעריב
  8. לוין, א' ובוסתן, ל' (2008), דוקטרינת בוש הבן: הפצת הדמוקרטיה כצורך ביטחוני? "סיקור ממוקד",
  9. מדזיני, ר' (29.8.2011), הקרב על ספטמבר: במשרד החוץ לומדים "לצייץ". Ynet
  10. מור, ג' (15.5.2011), רעה מצפון: מיום הנכבה לאינתיפאדת פייסבוק? חורים ברשת
  11. פרידמן, י' (5.11.2011), סוריה בוערת. האם לבנון היא הבאה בתור? Ynet
  12. שפרמן, ק"ת (16.5.2010), אינטרנט ופוליטיקה – מה הקשר? המכון הישראלי לדמוקרטיה

הערות שוליים

  1. ברצוני להודות לפרופ' גוסטבו מש מאוניברסיטת חיפה על הערותיו החשובות לטיוטת המאמר, למר ערן וולקובסקי על השימוש באיור "את מפריעה לי בעצם ההפגנה!" ולעורכת הלשונית גב' גילת עירון-בהר כתובת דואר אלקטרוני זאת מוגנת מפני spambots. יש להפעיל JavaScript על מנת לראות את הכתובת .עם זאת, האחריות לנכתב במאמר כולה שלי.
  2. במאמרים שונים שכתבתי התייחסתי לרבדים הריגושיים של ההוויה האנושית ברשת, כגון "פתולוגיה, מיתוס ופאניקה מוסרית בהתמכרות לאינטרנט" (הכט, 2007), וכן "האגדה הדוא"לית והסדר החברתי ברשת" (הכט, 2010).
  3. פרופ' איתן גלבוע הוא חבר סגל באוניברסיטת בר-אילן ומשמש בה ראש בית הספר לתקשורת בינלאומית. הוא עורך סמינרים לתואר מוסמך בנושאים כמו "תקשורת ודיפלומטיה בעידן המידע" (תשס"ה) ו"תקשורת ויחסים בינלאומיים בעידן המידע" (תשס"ח), ופרסם מחקרים רבים בנושא.
  4. כזכור, ההבדל המהותי ביותר בין Web 2.0 ל-Web 1.0 הוא באקטיביות של הגולשים. אם ב-Web 1.0 המנהלים של אתרי המרשתת שלטו בתוכן המוצג, הרי שאתרי Web 2.0 הם אתרים המיועדים ליצירה ולשיתוף תכנים של הגולשים, ואינם נשלטים עוד בתוכנם בידי מנהלי האתרים לבדם.
  5. Rothkopf, D. (1998). The Price of Peace: Emergency Economic Intervention and U.S. Foreign PolicyCarnegie Endowment for International Peace. Washington, D. C.
  6. Reinventing Diplomacy in the Information Age, Equipped for the Future: Managing U.S. Foreign Affairs in the 21st Century, and America's Overseas Presence in the 21st Century
  7. Center for Strategic and International Studies
  8. Department's Bureau of International Information Programs (IIP)
  9. הדיפלומטיה המגאפונית מתנהלת כמשא ומתן בין מדינות בעזרת הכרזות והודעות לעיתונות והפעלת לחצים כדי להגיע למצב הרצוי.
  10. "The Aspen Institute mission is twofold: to foster values-based leadership, encouraging individuals to reflect on the ideals and ideas that define a good society and to provide a neutral and balanced venue for discussing and acting on critical issues"
  11. את הביטוי Web 2.0 הגה לראשונה טים אוריילי בשנת 2004.
  12. הדור הראשון לרשתות החברתיות החל כבר בשנת 1985, עם התוכנה (BBS) Bulletin Board Systems, שאפשרה להתחבר למחשב בעזרת קו טלפון אנלוגי. היא הפכה באמצע שנות ה-90 ל-World Wide Web ועברה לבעלות של Salon. בשנת 1999 החלה לפעול ה-Ciao.com, שיצרו Epinions ו-Circle of Friends ("מעגל החברים") ופיתחו Dooyoo ו-ToLuna על בסיס מודל שפיתח ג'ונתן בישופ (Jonathan Bishop). כידוע, האנציקלופדיה המבוססת על ידע ההמונים, ה-Wikipedia, הושקה ב-2001.
  13. כהן השתלב במחלקת המדינה של ארצות הברית בעת שלטונו של הנשיא בוש (Bush), ביוזמתה של קונדוליזה רייס (Condoleezza Rice), היועצת לביטחון לאומי, כדי שיסייע למחלקת המדינה בתכנון מדיני (State's Policy Planning Staff). הוא המשיך בעבודתו גם עם הילרי קלינטון עד 2010 כמזכירת המדינה של אובמה, כדי לסייע לה בפיתוח התכנית למדיניות הפוליטית של המאה ה-21 ("21st century statecraft").
  14. מתיו הינדמן הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת אריזונה.
  15. גלזמן החליף בתפקיד את קרן יוז (Karen Hughes) ושימש בתפקידו תקופה קצרה, עד 15.1.2009.
  16. הניצחון של ארצות הברית ב"מלחמת הרעיונות", על פי עמר וסינגר:
    "To win the war of ideas, the United States must clearly recognize the importance of America's voice and good standing as elements of its power and influence in the world” (Amr & Singer 2007).
  17. כשלוש שנים מאז הטוויטר הדיפלומטי של דוד סרנגה אורגן לראשונה לעובדי השגרירויות הישראליות במדינות אירופה סמינר בראשותו שמטרתו לסייע בהנפת מסרים במרשתת וברשתות החברתיות (מדזיני 29.8.2011).
  18. ראו מקורות של הדמוקרטיה הדיגיטלית.
  19. Golnaz Esfandiari is a senior correspondent with Radio Free Europe/ Radio Liberty
  20. חוקרים מאוניברסיטת הרווארד, כמו ג'ורג' וושינגטון, סין אדאי, הנרי פרלי, אית'ן צוקרמן, מרק לינץ' וג'ון סיידס, וכן ג'ון קלי מהמכון "Morningside Analytics".
  21. סלוטר מלמדת באוניברסיטת פרינסטון ושימשה מנהלת היחידה לתכנון מדיני במחלקת המדינה בממשל אובמה מ-23.1.2009 עד 30.12.2010.
  22. […] Glassman focused a good deal on thewar of ideas"basically idea that the U.S. needs to use public diplomacy (and strategic communications) more to encourage people to choose alternatives to (Krape 2009) violence instead of trying to make the U.S. more popular")
  23. המכון עוסק מאז 1941 בהרחבת החופש ברחבי העולם, תומך בשינוי לדמוקרטיה ומסייע לפעילים למען הדמוקרטיה וזכויות האדם.
  24. Slacktivism הוא הֶלחם של המילה slacker (רָפוּי) עם המילה activism (פעילות פוליטית).
  25. חמיד טהרני (Hamid Tehrani) הוא חוקר, בלוגר ועיתונאי. הוא העורך הפרסי של Harvard Global Voices והמייסד של "Sounds Iranian", קהילת החוקרים של הבלוגים האיראניים.

אודות ד"ר יעקב הכט

ד"ר יעקב הכט הינו חוקר עצמאי בנושאים הקשורים לתרבות הדיגיטאלית.