חזרה לעמוד הקודם

חסימת אתרי אינטרנט בצו שיפוטי

נייר עמדה מטעם איגוד האינטרנט הישראלי (ע"ר)

במספר פסקי דין שניתנו בשנים האחרונות[1] שעניינם הפרת זכויות יוצרים, הורו בתי המשפט לספקי גישה לאינטרנט לחסום גישה לאתרים שיש בהם תוכן המפר זכויות יוצרים או הפניות לתוכן כזה ('אתרי שיתוף קבצים'). צווים כאמור ניתנו במעמד צד אחד, לבקשת בעלי הזכויות. הואיל ולא התקיים דיון לגופם של דברים, לא נבחנה הפגיעה הפוטנציאלית בציבור כתוצאה מהחסימה.

איגוד האינטרנט הישראלי (ע"ר) ("האיגוד") סבור כי לנוכח האמור בעת"מ (מינהלי ת"א) 45606-10-10 איגוד האינטרנט הישראלי נ' מפקד מחוז תל-אביב של המשטרה ואח'[2] ועע"מ 3782/12 מפקד מחוז תל אביב ואח' נ' איגוד האינטרנט הישראלי[3], שומה על בתי המשפט להיות ערים לנזק העלול להיגרם מחסימת אתרי אינטרנט בלא תשתית חוקית מפורשת ובלא דיון לגופו של עניין, ולהימנע מכך קודם שהוסדר הנושא בחוק. במקביל, קורא האיגוד למשרד המשפטים לעגן בחקיקה הסדר מפורש, מאוזן ומידתי, שעקרונותיו כמפורט בנייר זה.

יודגש – הפרת זכויות יוצרים מאסיבית היא רעה חולה של עידן המידע והאינטרנט; האיגוד מכיר בכך שהיא גורמת לבעלי הזכויות נזק חמור. עם זאת, סבור האיגוד שאין לתקן רעה ברעה גרועה ממנה. אין בגישת האיגוד כדי לעודד פעילות בלתי חוקית זו או כדי לראותה כלגיטימית. כלל וכלל לא. עם זאת, בטרם מתן צו כזה יש להבין את ההשלכות של חסימת אתרי אינטרנט.

פגיעה בזכויות הציבור

חסימת גישה לאתרים הינה למעשה פגיעה בזכותו של הציבור לגשת באופן חופשי למידע ברשת. זכות זו הינה חלק מזכותו החוקתית של הציבור לחופש ביטוי[4]. בהיותו של הציבור הנפגע העיקרי, חשוב כי השופטים יישקלו בכובד ראש את זכויותיו ואף יאפשרו לו זכות טיעון נגד פעולת החסימה. אחרת – מי יגן על הציבור?

לספקי הגישה לאינטרנט, להם נמסר הצו, אין תמריץ ממשי להגן על גישת הציבור לאתרים מושאי הצווים. וודאי שאין להם תמריץ לשאת בהוצאות המשפטיות הכרוכות בהגנה על זכויות אלו. התמריץ העיקרי של ספקי הגישה (ואין כל רע בכך), בהיותן חברות למטרות רווח, הוא להגן על עצמם מפני הסנקציות האפשריות היה ולא ימלאו אחרי הצו השיפוטי[5]. אולם אין לשכוח את תפקידו המרכזי והחשוב של ספק הגישה לאינטרנט – כמאפשר את הגישה החופשית למידע. אין להשתמש בו כחסם או כידו הארוכה של רשות כלשהי שלא לצורך, או באופן בלתי מידתי ומאוזן.

חסימת אתרי אינטרנט אינה אפקטיבית ומנגד – עשויה לגרום לחסימת יתר של אתרים לגיטימיים[6]. המושג "חסימת אתרי אינטרנט" אינו אלא מצג שווא. שכן בניגוד למשתמע ממנו, חסימת הגישה לאתרי אינטרנט, לאמיתו של דבר, אינה חוסמת את הגישה אליהם. הגישה אליהם עודנה מתאפשרת בדרכים חלופיות. כך, אתרים עשויים להימצא בכמה "כתובות" בו זמנית, באמצעות אתרי מראה, או באמצעות עקיפת החסימה ועדכון קל ומהיר של כתובת ה-IP או של כתובת האתר לכתובת אחרת. כפי שמציין גם מבקר המדינה: "חסימת אתרים לא הועילה, היות ובתוך שעות האתרים פתחו כתובות חלופיות"[7].

יש לשים לב כי ברוב המקרים בדיונים מעין אלה, מוטל צו להגבלת גישה לאתרי אינטרנט במעמד צד אחד בלבד. וכך, מוכרעת סוגיה כבדת משקל כחסימת אתרי אינטרנט ופגיעה בחופש הביטוי, בלי התנגדות ובלי התייחסות לפוטנציאל הפגיעה בזכויות הציבור.

ההסדר הרצוי

האיגוד קורא למשרד המשפטים להגדיר בחקיקה הסדר מפורש, מאוזן ומידתי ביחס לחסימת אתרים, שעקרונותיו כדלקמן:

  1. חסימת גישה למידע ולאתר אינטרנט תיעשה במשורה, לעתים נדירות ואך ורק באמצעות צו שיינתן על-ידי בית משפט מחוזי. ביהמ"ש יבחן האם במקום או בטרם חסימת גישה לאתר ניתן לפעול באמצעי חלופיים כגון: חסימת פעילות כלכלית[8], פנייה למפר להסרת החומר המפר וכד'. אם יש צורך להגיע לכדי חסימת גישה למידע, יש להעדיף הסרת תוכן המפר או סגירת איזורים באתר על פני חסימת גישה לאתר כולו.
  2. ההסדר התחיקתי יתייחס לחסימת אתרים ככלל (בהקשרים אזרחיים ופליליים). עם זאת, בתחום האזרחי תוגבל החסימה לעוולות של הפרת זכות יוצרים, פגיעה בפרטיות, פגיעה בקטינים ובחסרי ישע, לשון הרע חמורה בהקשרים אינטימיים ופרסום זהותם של קורבנות עבירות מין.
  3. חסימת גישה תתאפשר רק למטרות אלה: (א) מניעת נזק מידי לרכוש או לנפש; (ב) כמוצא אחרון לאחר שביהמ"ש השתכנע שמוצו הדרכים הסבירות לאתר לתבוע / להעמיד לדין את בעלי האתרים ומפעיליהם;
  4. על ביהמ"ש יהיה להתרשם כי קיימות ראיות משכנעות לכאורה על קיומה של עוולה כאמור לעיל או עבירה פלילית מסוג פשע באתר;
  5. יתאפשר לכל אחד מאלה להציג את עמדתם: (א) בעלי/מפעילי האתרים; (ב) ספקי גישה; (ג) הציבור הרחב – באמצעות איגודים שעיסוקם/התמחותם בכך (כדוגמת הקריטריונים המשמשים במתן זכות עמידה לעותר ציבורי ו/או בהכרה ב"ידיד בית משפט"); (ד) נציג של בעל התוכן המעוול לכאורה מבלי שידרש ממנו לזהות את בעל התוכן עצמו;
  6. ימוסד מנגנון במסגרת בקשות לחסימת אתר במעמד צד אחד, שבאמצעותו יודיע בית המשפט, בטרם מתן הצו, לטוענים פוטנציאליים כנגד הצו, על קיומה של הבקשה ועל זכותם לטעון כנגדה.
  7. ביהמ"ש השתכנע שהתוכן המעוול באתר עולה על התוכן הכשר או שהתוכן הכשר נועד רק לשמש כסות לתוכן המעוול;
  8. ביהמ"ש השתכנע כי חסימת האתר היא אמצעי הכרחי, יעיל ומידתי בנסיבות העניין וכי אין חלופות טובות יותר ופוגעות פחות; הצו שינתן יהיה מידתי כך שהנזק מהמשך הגישה עולה על הנזק לציבור מחסימתה;
  9. האמצעי הטכנולוגי שישמש לחסימה אינו חוסם בין היתר אתרים כשרים;
  10. ביהמ"ש יחוייב לנמק את החלטתו.
  11. ככל הניתן, הצו יורה לחסום גישה לאזורים באתרים שבהם תוכן משמעותי שהוא מעוול/עברייני (בהבדל מחסימת הגישה לאתר כולו);
  12. הצו יוגבל בזמן ל-45 יום. ביהמ"ש יוכל להאריכו לתקופות נוספות בנות 45 ימים נוספים מטעמים מיוחדים שייקבעו בחוק ולאחר שישקול בכל הארכה כזו את מכלול השיקולים הדרושים להוצאת הצו מלכתחילה;
  13. על מבקש צו העותר להאריכו לשכנע את ביהמ"ש כי הצו אפקטיבי וכי הוא סייע במניעת נזק מהאתר. בכלל זה עליו להגיש דו"ח המפרט אילו אמצעים נקט לידיעתו האתר הנחסם כדי לחמוק מהחסימה;
  14. התנאים המהותיים והדיוניים החלים על בקשה לצו מניעה זמני יחולו על בקשה לצו חסימת גישה, בשינויים המחויבים לפי העניין (בקשה נתמכת בתצהיר, העדר שיהוי, ניקיון כפיים, ערובה/ערבון לנזק וכו').

 

חסימת אתרי אינטרנט בצו שיפוטי