מה האחריות של מנהל/ת קהילה או דף? האם ניתן לתבוע אותנו? האם עלינו להזהיר את הקהילה? מה הגבול בין חופש הביטוי ללשון הרע? קראו כאן.
נקודות מרכזיות העולות מהאמור מטה:
מנהל/ת הדף עשויי/ה להיות אחרי/ת על התוכן במקרים הבאים:
- התוכן עובר את אישור מנהל/ת הדף
- התקבלה בקשה להסרה והתוכן לא הוסר
- מנהל הדף העלה תוכן בעצמו
- מנהל הדף פרסם תוכן של מקור חיצוני שפנה אליו לפרסם בדף במטרה לשמור על פרטיותו
החוקים שישנה התייחסות אליהם בדף:
- חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"),
- חוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 (להלן: "חוק למניעת הטרדה מינית"),
- חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות").
- תיקון החקיקה לחוק למניעת הטרדה מינית- 2014 ('חוק הסרטונים').
מספר פלטפורמות שבהן מפורסם תוכן ומנהל/ת העמוד שבו מפורסם התוכן יכול/ה לשאת באחריות:
- פייסבוק
- ווטסאפ
- טלגרם
- בעלי אתרים ומנהלי פורומים
אחריות מנהלי עמודים וקבוצות באפליקציות ובאתרים השונים לפרסומי לשון הרע המפורסמים בקבוצות שבניהולם
מנהלי עמודים וקבוצות באפליקציות וברשתות החברתיות, אנו פונים אליכם במטרה ליידע אתכם על אחריותכם בכל הקשור לתפעול והשימוש המתרחש בעמוד או בקבוצה אותם פתחתם בוואטספ/ בפייסבוק/בטלגרם/בפורומים שונים ועוד. עליכם להיות ערים לכך שלעיתים ישנם פוסטים פוגעניים שאמנם לא נעשים על ידכם, אך עדיין עשויים להיות מצויים תחת אחריותכם המשפטית.
לתשומת ליבכם ריכזנו עבורכם את שלושת החוקים העיקריים שעלולים להטיל עליכם אחריות משפטית: (1) חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), (2) חוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 (להלן: "חוק למניעת הטרדה מינית"), (3) חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות").
"חוק איסור לשון הרע"
לפי החוק, ניתן להציע שלוש קטגוריות עיקריות אשר מסדירות את עניין "המעורבים" הנושאים במידות שונות של אחריות, וכן בהגנות שונות, בגין פרסום לשון הרע.
"המפרסם" הינו זה שאחריותו לפרסום ישירה ובכך מהווה כ-"שחקן העיקרי" כאמור בלשון החוק. אולם, בקטגוריה זו נראה כי כלולים גם אלו שאחריותם נגזרת (השולח והמעביד), או נלווית (המשדל, המסייע, ובאמצעי תקשורת- גם מי שהביא אתא הידיעה ומי שהחליט בפועל לפרסמה), ובלבד שלכולם יש זיקה לפרסום או למפרסם.
"העורך" מדובר בקטגוריה מיוחדת לפרסום לשון הרע באמצעי התקשורת אשר מבוססת על מעמד ותפקיד, ולא על זיקה ישירה לפרסום. בכלל אלו באים גם העורך האחראי, גם העורך בפועל, וגם המוציא לאור ו-"האחראי" על אמצעי התקשורת. בהקשר זה, ניתן לבצע אנלוגיה ולהסתכל על מנהל עמוד או מנהל קבוצה כאל ה"מוציא לאור" או כאל ה"אמצעי לאחראי התקשורת". מכוח מעמד זה, ניתן להחיל על מנהלי עמוד את חוק איסור לשון הרע.
"המפיץ" מתייחס אל קטגוריה מיוחדת לפרסום בדפוס (שאיננו עיתון שתדירותו גבוהה), אשר גם היא מבוססת על מעמד ותפקיד במערך התפעול והשיווק, ולא על זיקה ישירה לפרסום. בקטגוריה זו יש לכלול גם את המפיץ, גם את המוכר וגם את המדפיס.
העילה בגין פרסום לשון הרע, שייכת למשפחת עילות התביעה בנזיקין, אשר חיצוניות לפקודת הנזיקין. בשונה מן העוולות ה"קלאסיות", עילת התביעה בלשון הרע היא דוגמה מיוחדת למשטר "אחריות חמורה"; כל שהתובע צריך להוכיח הוא כי פורסם בגנותו ביטוי שמכיל פוטנציאל פגיעה בשם הטוב. כי אז (בכפוף להסתייגויות מסוימות) מתגבשת האחריות; והנטל להוכיח הגנה מפני חבות בפיצוי עובר אל כתפי הנתבע.
האחריות לביצוע העוולה נגזרת – בראש ובראשונה – מסעיף 7 לחוק; שם נקבע כי "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית". ועל הוראות סעיף 7 הנ"ל, לפי הפסיקה, חלות הוראות פקודת הנזיקין.
שני מעגלים של אחריות: אחריות עקיפה מכוח חוק איסור לשון הרע, או אחריות מכוח "נוהל הודעה והסרה"
הוראות סעיפים 11-12 לפקודה, מרחיבות את מעגל הנתבעים בנזיקין ומאפשרות לתבוע גם את מי שהשתתף בביצוע העוולה; סייע, ייעץ, פיתה, שידל, ציווה, הרשה או אישרר. כל אותם "משתתפים", עשויים להיחשב "מעוולים יחד", ולחוב ביחד ולחוד בתוצאות של ביצוע כל עוולה בנזיקין.
כלומר, בפשטות, ניתן לצייר שני מעגלים של נתבעים אופציונליים בנזיקין: במעגל הראשון נמצא האחראי הישיר שהתנהג בצורה שגרמה נזק; ובמעל השני, עשויים להימצא אחראיים עקיפים שהתנהגו בצורה שאפשרה או הועילה להתנהגותו של המצוי במעגל הראשון.
אם כן, זו הנקודה בה ניתן להתחבר לאחריות מנהלי קבוצות ברשתות לפרסומי לשון הרע שמופצים בקבוצות שבניהולם. מנהלי הקבוצות מצויים במעגל השני של הנתבעים, לעניין הטלת האחריות מכוח חוק איסור לשון הרע.
השימוש ה"קלאסי" במעגל השני בדיני לשון הרע נעשה כאשר שניים "רקחו" מזימת דיבה במשותף; אחד ניסח את המלל המשפיל, והשני הפיץ אותו. אך כשמדובר באחריות מנהלי קבוצות, העניינים מורכבים יותר, ותלויים פעמים רבות בסוג הקבוצה, ובמאפיינים הטכניים של הפלטפורמה. כפי שמייד יתברר, פייסבוק וווטס-אפ למשל, חרף קווי דמיון משמעותיים (ובעלות אחת), הם שני עולמות שונים לחלוטין לעניין זה.
דרך נוספת – ושונה בתכלית מבחינה משפטית – להטיל אחריות על מנהלי קבוצה, היא מכוח עוולת הרשלנות; על-בסיס נוהל "הודעה והסרה" שהתגבש והשתרש בפסיקה בעת האחרונה.
לפי הדוקטרינה "הודעה והסרה", פרט שרואה עצמו נפגע מפרסום בפלטפורמה מקוונת, יכול לפנות אל בעל הפלטפורמה ולדרוש את הסרת הפגיעה. עצם הפנייה מייצרת יחסי שכנות (כבסיס לחובת זהירות) בין הנפגע לבין השולט בפלטפורמה; שבכוחו – כך נדמה – הכלים להסרת הפגיעה.
והעיקרון ברור: נוהל הודעה והסרה מניח כי ישנן נקודות בהן בעל הפלטפורמה הוא פוטנציאל מניעת הנזק היעיל ביותר, ולכן מטיל עליו חובה לברר את הפניה ולפעול כבעל פלטפורמה סביר. ובעל פלטפורמה שלא בירר פניה, או שפעל בצורה שאינה סבירה, עשוי לשאת בנזקים שנגרמו כתוצאה מהתנהגותו חסרת האחריות.
אם כן, בשלב זה חשוב להבין: שני אנשים – או יותר – יכולים לשאת באחריות (וגם לחוב בפיצויים) לפרסום לשון הרע אחד; אין בכך שום סוג של בעיה, ומדובר במהלך משפטי טבעי ושגרתי לחלוטין. בין אם הטלת האחריות היא ישירות מכוח חוק איסור לשון הרע, ובין אם הטלת האחריות היא מכוח הפקודה, הדבר אפשרי בפירוש.
"חוק למניעת הטרדה מינית"
לפי סעיף 6 לחוק, "הטרדה מינית" הבאה לידי ביטוי ב"התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות" סעיף 3(4), או ב"התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית" סעיף 3(5), היא עוולה אזרחית המאפשרת לנפגע לתבוע פיצויים, גם ללא הוכחת נזק, בגובה של כמאה ועשרים אלף ש"ח.
סעיף 3(4) לחוק קובע שכל מעשה שיש בו משום "התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות". הפסיקה הרחיבה במעט יסוד עובדתי זה כשקבעה שגם הסבת תשומת הלב של אדם, בעקיפין, לתוכן המטריד היא בגדר פניה לאדם. אולם, גם לאחר ההרחבה הפרשנית האמורה, ספק אם הפצת תוכן ברשת החברתית שלא בנוכחותו של הנפגע תוכל להיכלל בגדר "פניה" לאדם.
סעיף 3(5) לחוק קובע שגם "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית".
בשנת 2011 תוקן חוק הטרדה מינית, והוסף סעיף 3(5א) הקובע ש"פרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום" מהווה עבירה של הטרדה מינית. עבירה זו מצויה אמנם בחוק הטרדה מינית, אך במהותה היא עבירת פגיעה בפרטיות כאמור בסעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות.
הטעמים בבסיס תיקון החקיקה להטרדה מינית 2014 ('חוק הסרטונים'):
ככלל, פרסום המתמקד במיניות שנעשה ללא הסכמתו של האדם בנסיבות בהן עלול הדבר להשפילו או לבזותו – עשוי להוות עבירה לפי סעיף 2 ל-חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981. אולם, בשנים האחרונות סבר המחוקק כי נסיבות ספציפיות אלה של פגיעה בפרטיות, מצדיקות תיוגו המשפטי והמוסרי של העבריין כמי שהטריד מינית את קרבנו.
תיקון מספר 10 ל-חוק למניעת הטרדה מינית, התשע"ד-2014, הידוע גם כ-'חוק הסרטונים', מתייחס באופן פרטני להפצה של תכנים בעלי אופי מיני על גבי אמצעי המדיה השונים, לרבות באמצעות הרשתות החברתיות.
"חוק הסרטונים" אינו מפרט מהו טיבו של "פרסום המתמקד במיניות". יצוין כי נעשה שימוש במונח זה בנסיבה אחרת של הטרדה מינית כאמור בסעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית.
לעומת זאת, קיימים מעשים פחות מובהקים, שאז המבחן לקביעה האם מדובר ב"פרסום המתמקד במיניות" הוא המבחן של מידת החשיפה המינית המגולמת בפרסום וכן המבחן של נסיבות הפרסום (קהל היעד שלו, ההקשר והמקום בו פורסם ועוד). בשל כך, נראה כי המונח "פרסום המתמקד במיניות" יפורש לא רק באופן אובייקטיבי או נורמטיבי, בעיניו של בית-המשפט, אלא גם בשים לב לפוטנציאל הביזוי וההשפלה של הנפגע המתועד בפרסום האמור, בשים לב לנסיבות הפרסום.
מסקנה: בעקבות הוספת התיקון לחוק, ניתן להגיש כתב אישום נגד כל אדם בגיל האחריות הפלילית שיפיץ תמונה, סרטון או הקלטה בעלי אופי מיני ללא הסכמתו של האדם המופיע בהם. במילים אחרות, בנסיבות שכאלה, ייתכנו מצבים בהם אדם ייחשד בעבירה על חוק הגנת הפרטיות ובעבירה החדשה על החוק למניעת הטרדה מינית ('חוק הסרטונים') גם יחד.
אחריות משפטית: האיסור על הפצה ושיתוף ברשתות חברתיות חל גם על מי שקיבל את הצילומים מגורם שלישי ושיתף אותם. העונש המקסימלי שניתן לגזור בגין העבירה הוא חמש שנות מאסר. בנוסף, בית המשפט מוסמך לפסוק פיצוי של עד 120,000 ₪ לנפגע ללא הוכחת נזק.
"חוק הגנת הפרטיות"
מהווה כחוק המרכזי המסדיר את סוגיית הזכות לפרטיות בישראל. החוק מקיף את כל תחומי הגנת הפרטיות, ונוגע לתחומי משפט שונים.
החוק מגדיר מהי פגיעה בפרטיות ובאילו מצבים היא מוצדקת.
לפי החוק, נקבע שהפגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית – המאפשרת תביעת פיצוי בנזיקין, וכן עבירה פלילית – שעונשה המקסימלי 5 שנות מאסר. בנוסף, מסדיר החוק גם את פעילותם של מאגרי מידע הכוללים מידע פרטי ורגיש, וכן קובע שראיות שהושגו תוך כדי פגיעה בפרטיות לא תהיינה קבילות, אלא באישור בית המשפט.
סעיף 5 לחוק קובע ש-"פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו" ייחשב כעבירה פלילית אם נעשה בזדון.
סעיף 2(1) לחוק קובע שגם פעולת ה-"בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת" הם בגדר פגיעה אסורה בפרטיות, שעונשה עשוי להגיע עד לכדי חמש שנות מאסר.
סעיף 2(11) לחוק קובע שגם "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד" ,מהוה עבירה של פגיעה בזכות לפרטיות.
יש להדגיש שעבירת הפגיעה בפרטיות, בניגוד לעבירת ההטרדה המינית, שהיא התנהגותית באופייה, היא עבירה הדורשת את קיומו של היסוד הנפשי של הזדון. בהקשר זה נקבע אמנם שמשמעותו של יסוד נפשי זה היא "מודעות לטיב ההתנהגות ולהתקיימות הנסיבות"
בנוסף, יש לציין שפעמים רבות מנהלי קבוצות מעלים תכנים הן לצורך שמירה על פרטיות המקור שלהם, והן לצורך שליטה על אופי הפרסומים.
מהאמור בסעיפי החוק ניתן לגזור כי על מנהל קבוצה תקום אחריות מכוח חוק הגנת הפרטיות כאשר הוא זה שהעלה את התכנים או לחליפין עקב השתהותו בהסרת הפרסום הפוגע שאותו ערך.
פייסבוק וווטס-אפ – דומה אבל שונה
האם ניתן לתבוע ממנהלי קבוצת ווטס-אפ או פייסבוק פיצוי בגין פרסומי לשון הרע? כעיקרון התשובה היא בפירוש כן; אך המצב אינו חף לחלוטין מקשיים:
בנוגע למנהלי קבוצות פייסבוק, הדברים פשוטים לכאורה: מנהל קבוצת פייסבוק יכול – טכנית – להסיר כל פרסום שהופץ בקבוצה, קרי הפלטפורמה שבשליטתו. אך האם כל מנהל קבוצת פייסבוק מאשר – או מאשרר – כל פרסום שמופץ בקבוצה? התשובה היא בפירוש לא.
גם בתוך משפחת "קבוצות הפייסבוק" ישנם מינים שונים ומגוונים. ישנן קבוצות בהן לא ניתן להפיץ ביטוי ללא אישור מפורש ממנהל הקבוצה. קבוצות פייסבוק כאלו דומות (במבנה) לעיתון; כאשר מנהל הקבוצה הוא עורך העיתון והמו"ל. במקרה שכזה, דומה כי אישורו של מנהל הקבוצה הוא בבחינת תנאי, שבלעדיו פשוט לא ניתן להפיץ את הפרסום. לכן, קל לחשוב על אפשרות הטלת האחריות כמי שאפשר את הפרסום, מכוח סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע לצד סעיף 12 לפקודה (ובזיקה לדמיון לעיתון, ניתן לחשוב על דרכים יצירתיות נוספות להטלת האחריות).
בנוגע לקבוצות פייסבוק בהן התכנים מפורסמים ללא סינון ועריכה, הדברים מורכבים יותר. כמובן שיש לבחון כל מקרה לגופו- לא דין קבוצה שמתפרסמים בה 10000 ביטויים ביום, כדין קבוצה שמתפרסם בה ביטוי אחד ביום.
אך בכל זאת, כמה קווים כלליים להתייחסות: ראשית, כאשר דנים בהטלת האחריות מכוח "נוהל הודעה והסרה", ברור שהיעדר סינון ועריכה אינו פוגע באפשרות זו; הרי הפנייה בדרישה להסרת התוכן הפוגעני, היא שמייצרת את חובת הזהירות שמהווה בסיס להטלת אחריות מכוח עוולת הרשלנות.
בנוגע להטלת האחריות ישירות מכוח חוק איסור לשון הרע – בקבוצות שאין בהן סינון ועריכה – לפי הפסיקה נקבע כי ניתן להטיל אחריות על מנהל קבוצת פייסבוק, אם הוא היה מודע לתוכן הפרסום ואם הייתה לו היכולת להסיר את התוכן הפוגעני. במילים אחרות: ידיעה+ יכולת מגבשת אחריות מכוח החוק.
בפסיקה מאוחרת יותר נקבע: מנהל קבוצה פתוחה בפייסבוק, אינו נושא באחריות אפריורית לכל פרסום שמופץ בקבוצה. אך אם מנהל הקבוצה משתהה בהסרת פרסומי לשון הרע, ניתן להטיל עליו אחריות אישית.
כפי שניתן להניח, הדברים שונים ביחס לקבוצת ווטס-אפ. קבוצת ווטס-אפ היא יצור שונה לחלוטין מקבוצת הפייסבוק; במרבית המאפיינים, אך לעניינינו החשוב הוא כוחו של מנהל הקבוצה.
בעוד שבקבוצת פייסבוק – ככלל – מנהל הקבוצה יכול להסיר בלחיצת כפתור (בכל שלב) כל פרסום שהופץ בפלטפורמה שבשליטתו, כוחו של מנהל קבוצת הווטס-אפ מוגבל בזמן. כך, מנהל קבוצת הווטס-אפ יכול – טכנית – להסיר פרסום רק בתוך זמן קצר יחסית.
לנתון זה, ישנה לכאורה חשיבות שמבוססת על היגיון פשוט: אם מנהל קבוצת הווטס-אפ פשוט לא יכול להסיר את הפרסום שלא הוא הפיץ, דומה שישנה בעיה להטיל עליו אחריות בנזיקין; הרי הוא לא גורם הנזק וגם אין לו יכולת למנוע או לצמצם את הנזק. ובמרבית המקרים דיני הנזיקין שוללים אפשרות להטלת אחריות בנזיקין על כתפיו של אדם שלא גרם נזק וגם לא יכול היה למנוע אותו.
לפיכך, ככלל, אם הפנייה למנהל קבוצת הווטס-אפ נעשית לאחר חלוף הזמן הקצר (יחסית) שנתון להסרת הפרסום, קשה לחשוב על אפשרות מעשית להטלת אחריות; קשה, אך לא בלתי-אפשרי. ניתן להעלות על הדעת רעיון לפיו למנהל קבוצת הווטס-אפ ישנה ההזדמנות להסיר מהקבוצה משתמש פוגעני בכל רגע נתון, ובכך למנוע פגיעות עתידיות.
נכון להיום, המחוקק טרם הסדיר והגדיר את היקף אחריותם של מנהלי קבוצות הוואטספ בשל תוכן פוגעני המופץ בקבוצתם. ניתן לשער השערות ולעשות אנלוגיות להלכות מקבילות הקיימות בהקשר לאחריותם של מנהלי קבוצות פייסבוק, אך לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בפלטפורמה שונה שבגזרתה טרם ניתן מענה וודאי.
כמו-כן עולה השאלה האם ניתן לתבוע מנהלי קבוצת פייסבוק פיצוי בגין חוק הגנת הפרטיות?
עסקינן בנושא מורכב בפני עצמו, אשר רלוונטי לכל מי שמנהל פורום או קבוצה בה מתפרסמות דעות של משתתפים. הפסיקה אינה חד משמעית בעניין זה וישנן אמירות לכאן ולכאן.
בית המשפט התייחס לעניין בעניין ת"א 29880-08-13 פלונית נ' קובי ואח' וקבע כי יש לקבל את טענת התובעת ביחס לפגיעה בפרטיותה לפי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות בעקבות פרסום פרטים אישיים הנוגעים כאמור לתוכן תלונתה, אשר פורסמו בשליטתו והסכמתו של מנהל הקבוצה, במיוחד ועסקינן בתלונה שהוגשה בגין הטרדה מינית.
מצד שני קיימת פסיקה תא (כ"ס) 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי שקבעה כי כאשר לא הוכחה כל דרישה ממנהל הקבוצה להסרת הפרסומים הפוגעים, הרי שבכך לא התקיים התנאי הראשון לאחריות מנהל הפורום בשל אי-מחיקת הפרסומים הפוגעים.
לעניין מהו פרק הזמן הראוי המיוחס לאחריות המנהל להסיר הודעה משמיצה שפורסמה בקבוצתו על ידי צד שלישי, הגדיר בית המשפט במסגרת תא (חי') 7685-10-16 צבי (ציקי) אבישר נ' ניר פוטר את אחריות למפעיל העמוד וקבע כי "פרסום מכפיש שנעשה בקבוצת הפייסבוק, ונצפה על ידי צדדים שלישיים עונה על הגדרת "פרסום". לעניין זה יצוין כי ככל שמדובר בקבוצה פתוחה ואין בידי המנהל את יכולת השליטה על תוכנם של פוסטים טרם פרסומם, הרי שלא ניתן להטיל עליו אחריות לפרסום הפוסט המכפיש. אולם מנגד, נטען כי החל מרגע הפרסום המכפיש, המנהל יכול להסיר את אותו פרסום בכל עת מרגע שנודע לו אודותיו. לפיכך, אחריותו של מנהל קבוצה לפרסומים שכאלה נובעת הן מהשתהותו בהסרת הפרסום הראשון והן מפרסום אחר שהוא עצמו ערך או אישר.
טלגרם:
טלגרם הוא יישומון העברת מסרים מיידים מבוסס ענן ששם דגש על פרטיות וזמינות במערכות הפעלה שונות. התוכנה מספקת אופציה לצ'אט סודי שבו המסרים מוצפנים מקצה לקצה.
טלגרם הוא מין יצור כלאיים בין ווטס-אפ לבין פייסבוק. מבנה העברת המסרים דומה לווטס-אפ. אך לאחר שינויים שנעשו במערכת, ניתנה שליטה כמעט אבסולוטית על התוכן המפורסם בפלטפורמות למנהלי הקבוצות והערוצים וזאת, בדומה לפייסבוק. כלומר, מנהלי הקבוצות יכולים למחוק כל תוכן בכל רגע נתון. לכן, מטבע הדברים, מבחינה משפטית היכולת להטיל אחריות על מנהל קבוצה פשוטה יותר מהמהלך הדומה בווטס-אפ וכאמור, דומה ככלל להטלת אחריות על מנהלי קבוצה בפייסבוק.
אך יש לציין, שבהקשר לטלגרם הפסיקה עוד מצויה בחיתוליה לכן, הטלת אחריות על מנהלי קבוצות מכוח חוק איסור לשון הרע או מכוח עוולת הרשלנות, איננה מובנת מאליה.
בעלי אתרים ומנהלי פורומים:
באשר לשאלה העוסקת באיזו מידת אחריות ניתן לייחס (אם בכלל) לבעלי אתרים ומנהלי פורומים בהתאם לחוק לשון הרע, בהיותם כ-"מפרסם"? כ-"עורך"? או שמא כ-"מפיץ"?. לעניין זה, ניתן לציין את פרשת בושמיץ בה מנהלת פורום למען זכויות בעלי חיים באתר האינטרנט וואלה!, נשאה באחריות לפרסום דברי נאצה על ידי גולשים שונים מכוח סעיף 35 לפקודת הנזיקין. בית המפשט קבע כי הפרסומים התנוססו בפורום במשך שבועות ארוכים, מבלי שהנתבעת עשתה דבר להסרתם, וכי הנתבעת, כמנהלת נבונה וסבירה, לא נקטה מידת זהירות שמנהל פורום סביר ונבון היה נוקט באותן נסיבות .בפרשה זו, הביעה השופטת אגמון את דעתה, לפיה על מנהלי פורום אינטרנטי מוטל חובת זהירות מושגית כלפי הגולשים. בהקשר זה, עסקינן במבחן אובייקטיבי הקובע את עצם קיומה של חובת הזהירות המושגית, אשר מכונה כ-"מבחן הצפיות", דהיינו האם ה-"אדם סביר" היה צריך לצפות את התרחשות הנזק, היות שלא ניתן לצפות כל נזק.
מקרה נוסף היה בפרשת דוביצקי נגד שפירא שם נקבע כי בעל אתר היכרויות שלא סינן תכנים פוגעים יפצה גולש ששמו הטוב נפגע. בית המשפט קבע כי הפעלת האתר ללא כל מנגנון הגנה משמעותי אשר יפחית את האפשרות לפגיעה בשם הטוב של אנשים, הינה חריגה מסטנדרט הזהירות הראוי. בהקשר זה חשוב לציין כי במקרה זה, בית המשפט התחשב בעובדה לפיה בעל האתר אינו "המזיק הישיר", לרבות העובדה שדאג להסרת הפרסום תוך מספר שעות, וכן כי הפרסום היה בפלטפורמה שאינה מהווה כאתר מרכזי ברשת. בשל כך קבע בית המשפט כי על בעל האתר לפצות את התובע אך ב- 400 שקלים בגין הפגיעה בשמו הטוב.
מקרים בהם לא הוטלה אחריות על בעלי אתרים ומנהלי פורומים התאפיינו בעיקר בשל החשש מפני הרתעת יתר. כך בפרשת סודרי פורסמו באתר הייד פארק השמצות פרועות באופן אנונימי, אשר הופנו כנגד איציק סודרי דובר ש"ס. בעניין זה, בית המשפט קבע כי שלושה תנאים מצטברים בהם ניתן יהיה לתבוע ברשלנות את בעל האתר:
- מדובר בפרסום פוגע על פניו
- הנפגע ביקש להסירו
- לספק יכולת לעשות זאת באופן סביר
לעניין זה, סעיף 11 לחוק לשון הרע אומנם קובע כי כאשר בעיתון מתפרסם לשון הרע, אזי שגם העיתון וגם הכתב נושאים באחריות. אולם, יש הבדל מהותי בין פרסום בעיתון לבין פרסום שנעשה באתרי פורומים שונים. שכן, בעיתונים יש מראש מערכת שמסננת את המידע שמתפרסם בעיתון ולא כל אחד יכול לפרסם שם ככל העולה על דעתו, זאת לעומת פרסום שנעשה באתרי באינטרנט ובפורומים שונים המהווים כבמה המאפשרת לכל מי שרוצה לעלות עליה ולהגיד את מה שהוא חושב. ולכן, בשל החשש הרב מפני הרתעת יתר בגין הפגיעה בחופש הביטוי, לרבות הפגיעה באפשרות של זרימת מידע, קבעה השופטת רות רונן בפרשת סודרי כי על אף שאין מחלוקת שעסקינן בפרסומים המהווים "לשון הרע", הרי שאין להטיל אחריות על בעל האתר מכוח עוולת הרשלנות.
בשנים האחרונות הפסיקה קבעה במקרים שונים כי מנהל קבוצה בפייסבוק, כמי שיש בידיו את הכלים להסיר תכנים, לחסום את אפשרות התגובה ולחסום גישה של משתמש לקבוצה, עשוי לשאת באחריות לפי חוק איסור לשון הרע ופקודת הנזיקין לפוסטים מכפישים ופוגעניים שמפורסמים בקבוצה אותה הוא מנהל (פסק הדין צבי (ציקי) אבישק נ' ניר פוטר).
אולם, נקבע כי לא כל השתהות בהסרת פרסום מכפיש תגרור הטלת אחריות על מנהל קבוצת פייסבוק. השתהות בלתי מוסברת, הימנעות מהסרת הפרסום המכפיש למרות דרישות התובע ופרסום המודעה הנוספת ע"י הנתבע, הביאה את בית המשפט להטיל את האחריות על מנהל הקבוצה.
