פרק 2: ערכים ונורמות בחברה הערבית בישראל

נכתב ע"י ד"ר ג'ראיסי עאמר

החברה הערבית בישראל היא קבוצת מיעוט אתנית המונה כ- 1,930,000 נפש (21%) לא כולל מזרח ירושלים המונים כ-350,000 נפש. מתוך האוכלוסייה הערבית כ- 1,621,000 מוסלמים (84%), 154,000 נוצרים (8%) ו- 154,000 דרוזים (8%) (למ"ס, 2020). רוב האוכלוסייה הערבית מתגוררת באזורי הגליל (צפון), המשולש (מרכז), הנגב (דרום) והערים המעורבות.

האוכלוסייה הערבית לפי האזורים הגיאוגרפיים:

 

סך הכל

גליל

משולש

נגב

ערים מעורבות

מספרים

1.930.000

950.000

463.000

328.000

174.000

אחוזים

100%

50%

24%

17%

9%

 בקרב שלוש הקבוצות הדתיות הערביות, קיימים הבדלים חברתיים וכלכליים עקב מאפייני הקבוצות והחוויה הקולקטיבית ההיסטורית של כל אחת מהן. למשל, ביחס למוסלמים והדרוזים, הנוצרים עירוניים יותר (65% מהם מתגוררים בערים). היות והערבים העירוניים הסתגלו מהר יותר לתהליך המודרניזציה, יש בקרב הנוצרים שיעור פריון נמוך יותר, גיל נישואין מבוגר יותר, רמת השכלה גבוהה יותר ואוריינטציה מערבית יותר, המתבטאים ביציאה של נשים לעבוד מחוץ לבית, ברכישת השכלה גבוהה וברמת חיים גבוהה (מנאע, 2008). 

החברה הערבית נחשבת למיעוט אתני שעובר תהליכי שינוי וטרנספורמציה חברתית-כלכלית רבת עוצמה, בהשפעת הסכסוך הערבי-יהודי, החיכוך עם תרבות הרוב היהודית, ותהליכי הגלובליזציה והמודרניזציה, בנוסף להשפעה ולהזדהות עם תרבויות מדינות ערב. כתוצאה מתהליכים אלו נוצרו בחברה הערבית קבוצות הטרוגניות במידת המודרניזציה והסוציאליזציה לתרבות המערבית (תת-תרבויות), השוני בין הקבוצות השונות בא לידי ביטוי במשתנים כמו גיל, דת, השכלה, מקום מגורים, אורח חיים וכד' (ג'ראיסי, 2010). 

על פי דווירי (Dwairy, 1997) רוב האוכלוסייה הערבית הפנימה ערכים ונורמות תרבותיות מסורתיות המושפעות מהמאפיינים הפסיכו-תרבותיים הבאים:

משפחתיות וזהות קולקטיבית: 

בחברה עם מאפיינים קולקטיביים, הפרט מצופה ומתבקש לוותר על העצמי ולציית לרצון הקבוצה שמייצגת את הנורמות והערכים בחברה הערבית.

  • השתייכות וקבלה חברתית: תחושת המחויבות מניעה אנשים להיות בקשר הדוק ומתמשך עם הזולת, האדם הערבי עושה מאמצים גדולים כדי לעמוד בציפיות ולשמר קשרים חברתיים ומשפחתיים. 
  • שמירה על שמה הטוב של  המשפחה: הרמוניה ואינטגרציה במשפחה הערבית עדיפות על עימותים. שמה הטוב של המשפחה עולה על הגשמת רצונות וצרכים אישיים. דוגמה לכך שדפוסי ההצבעה בבחירות לרוב נעשים רמה המשפחתית.
  • חוסר אמון וחשדנות כלפי זרים: היבט תרבותי זה יכול להסביר בחלקו את חוסר האמון שהערבים בישראל מבטאים כלפי שירותים דיגיטליים ממשלתיים, היות וקיים ניכור וחוסר שייכות לממסד.
  • הצלחה או כישלון: הצלחה או כישלון של הפרט משליכים על המשפחה כולה. מכאן נגזרת הזכות להתערב ולשלוט בהתנהגותם של שאר בני הבית כדי להגן ולספק את צרכי המשפחה.

שליטה חיצונית: 

  • ציפייה להנחיות ברורות והסכמה עם סמכות: אנשי מקצוע נתפסים כמורי דרך וישנה ציפייה לקבלת פתרונות והוראות. זה דפוס שמתחיל בגיל צעיר וממשיך גם לבגרות.
  • הורים ומורים לא מעודדים סודיות ופרטיות: נוהג של מבוגרים להתערב בחייהם של הנשים והצעירים. כיום, הדור הצעיר והנשים מתמרדים במוסכמות ומאתגרים את סוכני הסוציאליזציה, הורים ומורים ואנשי הדת.
  • הדברים מתרחשים לפי רצון אלוהים: דת האסלאם מלמדת את מאמיניה כי בני אדם חסרי אונים מול "אלמכתוב" (רצון ותכניות אלוהיות). אמונות אלה לעתים מחלישות את הפרט וגורמת לו להיות פסיבי ולייחס את השינויים בחייו לגורמים חיצוניים כמו משפחה, חברה, מדינה או אלוהים. בקרב הדור הצעיר, לצד האמונה קיימת תחושת מסוגלות עצמית ושליטה בגורל.

נורמות וערכים:

  • שותפות וקהילתיות הם ערכים מסורתיים בתרבות הערבית שבאים לידי ביטוי בקבלת אורחים, בטקסים סביב אוכל כדרך לביטוי אהבה וכבוד בעתות שמחה ואבל.
  • הקרבה (sacrificing) גם היא ערך מרכזי בתרבות הערבית, אשר ההורים מנסים להנחיל לילדיהם באמצעות דוגמה אישית כדי לעודדם להקריב למען בני משפחה אחרים.
  • משמעת ושליטה עצמית, לרבות ריסון רגשות ונשיאה בנטל אחריות בתחומים שונים. בגרות מוצלחת, מצריכה חשיפה למצבי סבל קשים והתמודדות עמם בהצלחה על-ידי סבלנות והשלמה.
  • נאמנות בין-אישית וכבוד הדדי ביחסי אנוש נחשבים כערכים חשובים מאוד בחברה הערבית.
  • צייתנות לסמכות: ככלל, האדם בתרבות הערבית נוטה לקבל ידע מבלי להטיל בו ספק ולנתח אותו באופן ביקורתי. יחד עם זאת, ישנה יותר הבנה ופתיחות בקרב הורים צעירים, ופחות הקפדה על צייתנות ויותר עידוד ליצירה (אבו בכר, 2007). 
  • דגש להווה ולמוחשי: בחברה הערבית בת ימינו יש התייחסות לחיים בהווה יותר מלתכנון העתיד. כמו כן, יש העדפה לפתרונות מוחשיים ומיידיים על פני פתרונות עם אוריינטציה עתידית ומטרות מופשטות.

דרכי ההתמודדות החברתית של האדם הערבי: 

לפי דווירי (Dwairy, 2006) בחברה הערבית נהוגים שלושה מנגנונים עיקריים לשמירה על איזון בין הפרט לחברה, ועל הרמוניה משפחתית וחברתית :

  • "מוסאירה": הסכמה והשלמה עם עמדות, רצונות וציפיות של אחרים תוך ביטול רגשותיו, מחשבותיו ועמדותיו האישיות של ה"אני". מוסאירה נועדה בכדי להימנע מעימותים ולשמר תמיכה ויחסים טובים.
  • "איסתג'אבה": רגשות, צרכים ועמדות שמודחקים בשל מנגנון המוסאירה באים לידי ביטוי בהיעדרם של בני אדם אחרים; פעולות שאינן מקובלות חברתית נעשות הרחק מעיני החברה ובפרטיות, כדי להימנע מסנקציות חברתיות.
  • "פהלויה": שילוב של מוסאירה ואיסתג'אבה יחד באמצעות שימוש במתודות עקיפות לקידום עניינים אישיים בלי להתגרות במערכת החברתית. דוגמאות: שימוש בהומור להפשרת מתח וכדי להימנע מעימותים, הגזמה בהצגת הישגים תוך הכחשת כשלונות.
המלצות מעשיות ליצירת מודעות לשירותים דיגיטליים לחברה הערבית בישראל: קשירת ההתנהגות הרצויה למשפחתיות, למשל "במשפחת חורי רושמים את הילדים למסגרות באמצעות האינטרנט…" (גישה קולקטיבית). שימוש בלשון "היום כולם עושים בנקאות דרך האינטרנט" (גישה קולקטיבית) יצירת תחרות בין הישובים, למשל "ביישוב אלמוני 50% מהפניות למוקד נעשות בכלים הדיגיטליים" (גישה קולקטיבית).  קשירת השירות לרגשות "מי שמצטרפ/ת לכללית פלטינום דואג/ת לבריאות של התינוק שלו/ה"  קשירת ההתנהגות הרצויה בפסוקים מהדת או בפתגמים תרבותיים (כדאי להיעזר באנשי  אקדמיה) שימוש בפרזנטורים מהחברה הערבית, למשל, אם קהל היעד הוא נשים מוסלמיות דתיות לבחור בפרזנטורית מוסלמית דתיה   

מקורות:

  • אבו בכר, ח'. (2007). הקשר בין בריאות הנפש של נשים פלסטיניות בישראל לבין מסורתיות ומודרנה. הדעה הרווחת – ביטאון האיגוד הישראלי לרווחה חברתית, 44, 23-19.
  • ג'ראיסי, ע. (2010). הפרופיל האישיותי וחומרת ההתמכרות בקרב אוכלוסיית מכורים להרואין,  ערבים ויהודים הפונים לטיפול בבעיית ההתמכרות לסמים. חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב. מנאע, ע. (2008). ספר החברה הערבית בישראל (2): אוכלוסייה, חברה, כלכלה. ירושלים: מכון ון ליר והקיבוץ הארצי המאוחד.
  • Dwairy, M. (1997). Personality, culture, and Arab society. Jerusalem: Al-Noor (In Arabic).
  • Dwairy, M. (2006). Counseling and Psychotherapy with Arabs and Muslims: A Culturally Sensitive Approach. New York: Teachers College Press, Columbia University.