ביום 23.11.22 ניתן פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון הישראלי הקובע כי יוצר של תוכן הכולל לשון הרע עשוי להיות אחראי גם כלפי שיתוף תוכן בפלטפורמות פומביות כגון YouTube, אפילו אם התוכן לא הועלה על ידו אלא על ידי גורמים אחרים.
לאחר שבהליכים משפטיים קודמים נקבע כי סרטו של הבמאי מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין" כולל תכנים המהווים לשון הרע, ההליך הנוכחי התמקד בשאלת אחריותו של בכרי לפגיעות לשון הרע שנגרמו בעקבות העלאת הסרט לאתרי אינטרנט או פלטפורמות דיגיטליות על ידי גורמים אחרים, ולא על ידי בכרי או מטעמו. בדיון בבית המשפט המחוזי, בכרי הצליח להוכיח שלא הוא העלה את הסרט לאתר, אין לו קשר להעלאת הסרט ושאין לו מידע לגבי מי שביצע את הפרסום. על אף עובדה זו, בית המשפט קבע שניתן להטיל אחריות על בכרי גם במקרה זה. התיק הגיע לבית המשפט העליון אשר נדרש לשאלת אחריותו של בכרי.
דעת הרוב
השופט שטיין קבע הכיר בעובדה כי קיימת בעייתיות בהחלטה להטיל על אדם אחריות על פירסום שכביכול נעשה ללא קשר אל הנתבע, אך קבע שבמקרה זה הפירסום באינטרנט נבע מהעוולה הראשונית של בכרי. בנוסף, הוכח שבכרי לא עשה מאמץ מספק לצורך הורדת התוכן המעוול. לפי השופט, "אחריותו של המערער לפרסום סרטו ב- YouTube נגזרת ממחדלו שלו, ולא מעוולתו של אדם אחר. המערער הציב את סרט הכזבים שלו במרחב הציבורי והוציא את דיבתו של המשיב 1 רעה באופן שאפשר את העתקת הסרט והצגתו ברבים, ואחר-כך, כאמור, לא עשה דבר – וגם לא חצי-דבר, כדוגמת משלוח מכתב-דרישה מטעמו כבעל זכויות היוצרים בסרט – כדי להביא להסרת הסרט מאתר ה-.YouTube"
החלטה זו היינה החלטה משמעותית מכיוון שהיא קובעת שגם אם אין קשר בין יוצר היצירה לפרסום המדובר, עצם העובדה שהיצירה הוצגה בעבר על ידי היוצר בפומבי, והוא לא ניסה להסיר את הפרסום המדובר בעזרת זכויות היוצרים שלו, ניתן להטיל עליו אחריות.
השופט מינץ הצטרף לעמדתו של שטיין והוסיף כי לעמדתו, "פרסומו של כל סרט בעידן הנוכחי בכל אמצעי דיגיטלי כולל בחובו את הציפייה הסבירה ואף המתבקשת כי הוא יתגלגל אל רשת האינטרנט ויזכה ל"פרסום" חוזר ונשנה ותהודה באופנים שונים."
דעת המיעוט
בדעת המיעוט, השופט עמית טען שלא נכון להטיל אחריות על בכרי בעניין הפרסום של הסרט באינטרנט. כמו כן, השופט הזהיר מההשלכות האפשריות של החלטה שכזו. לעמדתו, "המפרסם במרחב הקיברנטי עלול להיות חשוף לתביעת לשון הרע לעולמי עד, שהרי האינטרנט "לא שוכח" ולא ניתן להסיר לחלוטין מ"המרחב הציבורי" פרסום באינטרנט (למעט במסגרת הליך מיוחד של "הודעה והסרה" או הליך שבו הנפגע יכול לפנות ולבקש הסרת הפרסום מכוח "הזכות להישכח"). השופט מוסיף שמעדת הרוב עלולה "להוביל לכך שפלוני שפרסם לשון הרע, ישא באחריות בגין פרסום חוזר עתידי שיבצע אלמוני, גם בחלוף שנים ארוכות ממועד הפרסום המקורי. כמו כן, מעמדה זו "אף משתמע כי מוטלת על המפרסם המקורי חובה אקטיבית לפנות למפרסם המאוחר ולדרוש את הסרת הפרסום, שאם לא כן הוא עלול לשאת באחריות בגין הפרסום המאוחר. לטעמי יש בכך כדי לעורר קושי, ולא מצאתי בדברי חבריי תשובה לשאלה אימתי תתיישן תביעה שכזו נגד המפרסם המקורי, אם בכלל."
