ד"ר יעקב הכט | 23.08.2014

פתיחה

את ימיו הראשונים של האינטרנט, עד לשנות ה-90 של המאה הקודמת, ליוותה תחושה של רווחה ושחרור בזכות הנגישות למידע רחב, אולם ככל שהאינטרנט הולך ומתמזג בחיינו המציאותיים, עולה סוגיית הפרטיות במרחב הדיגיטלי: האם הפרטיות עדיין קיימת, מה משמעותה בעידן שבו יש גילוי מוגבר של פרטים אישיים באינטרנט בכלל וברשתות חברתיות בפרט,1 מי מרוויח מזה ושאלות רבות נוספות.

סוגיית הפרטיות הדיגיטלית עלתה לקדמת הבמה בעקבות "פרשת סנודן" (Snowden Edward) בשנת 2013 ופסק דין בשם "הזכות לנשייה" (The Right to be forgotten) בשנת 2014. שתי הפרשיות יחדיו הפכו את סוגיית הפרטיות הדיגיטלית לכדור משחק בידי פוליטיקאים ואוליגרכים, הציתו מחדש את השיח על הבדלים פוליטיים ותרבותיים, עוררו מאבקים עקרוניים, משפטיים וכלכליים טרנס-אטלנטיים, והעלו חששות כבדים לעתיד הדמוקרטיה נוכח השימוש המואץ בטכנולוגיות פולשניות החושפות את הפרט במערומיו.

הזכות לפרטיות עומדת למבחן במשנה תוקף נוכח השימוש ב"ביג דאטה" (Big data), האינטרנט של הדברים (Internet of Things), אסדרה (רגולציה) אלגוריתמית (Algorithmic Regulation) ומחשובי ענן (Cloud Computing). כל אלה הופכים מידע אישי לנכס סחיר, ואף קובעים לעתים את ערך הפרטיות במונחי שוק. החשיפה ברשת בסביבה מפצה מאפשרת הגשמה מלאה יותר של האוטונומיה של הפרט גם לאלו שלא התאפשר להם להגשים זאת בעולם האמיתי, כיוון שהיא פתוחה לכלל מעמדות הגולשים ומאפשרת שימוש יומיומי באפליקציות כמו אינסטגרם וסֶלפִי (Selfie – Enchancing Live Feed ImagE).

סוגיית הפרטיות הופכת אמורפית וחמקנית יותר ויותר, ומשתנה במהירות עד כדי שחיקה. זהו מושג רב-פנים בעל משמעויות סותרות, משלימות ופרדוכסליות. מכאן מובן מדוע הגדרת הפרטיות ברשת היא כמעט משימה בלתי אפשרית.

רקע

מעולם לא הייתה הגדרה מדויקת ושקופה למושג פרטיות. עם זאת, זהו אחד המושגים החשובים ביותר של זמננו ואחד היסודות ה"מקודשים" של המודרניות. יש לו מעמד מרכזי בחשיבה המוסרית, הפוליטית, החברתית והפסיכולוגית (Ramsay, 2010), ואף מציינים לכבודו יום בשנה – Data Privacy Day – בתאריך 28 בינואר.

הפרטיות נחשבת לזכות של האדם, ומחובתם של ממשלות, סוכנויות ותאגידים לשמור עליה. הפרטיות הכרחית בכל המגעים החברתיים ובכל המסמכים הרשמיים. התפיסה המשפטית האובססיבית לגבי פרטיות, שלעתים מנסה לכפות ערכים ונורמות באמצעות "אסטרטגיות מניפולטיביות" כדי לעצב ולהכתיב התנהגויות של בני האדם, לא מונעת את מימוש החשיפה האישית ברשת ואף לא את "הצגת העצמי כסחורה", שכן תפיסת הפרטיות אינה אחידה ומתפרשת בדרכים שונות במעגלים החברתיים והאישיים ברשת. לפי התיזה המשפטית, יש יחסי גומלין מורכבים בין הזכות המשפטית לפרטיות לבין הערך החברתי. לעתים החברה משפיעה על המשפט כך שנורמה חברתית קיימת נהפכת לכלל משפטי חדש של הגנה על הפרטיות, ולעתים להפך – הכלל משפטי משנה נורמה קיימת. לעתים הכלל המשפטי והנורמה החברתית מתקיימים זה לצד זה, ולעתים הם מתחרים זה בזה (בירנהק, 2010: 13).

עם זאת, דומה כי בתפיסה המשפטית קיימת סתירה בין הזכות לפרטיות לבין המציאות הדיגיטלית, שכן ראשיתה של הפעילות המקוונת נכרכה במושג אנונימיות, המזוהה עם ערך הפרטיות, וחוסר האפשרות לזהות את פרטיו של הגולש הוא שמנע את המעקב אחריו ואת החדירה לתחומו האישי (עמיחי-המבורגר ופרז, 2012: 20).2 ואכן, רבות מהטכנולוגיות והאפליקציות החדשות, המטשטשות את עקבות הגולשים ובכך מאפשרות הגנה על הפרטיות, חזרו להשתמש בעקרונות מבוססי אנונימיות.

הרקע לשתי הפרשיות שנעסוק בהן – "פרשת סנודן", המתמקדת בפרטיות כשליטה ו"הזכות לנְשִׁיָיה", העוסקת בפרטיות כגישה – הוא קיומה הסמוי של "נורמה" לטנטית שהופרה. מצד אחד, הפרשיות קידמו את השליטה בתחומי התרבות, הכלכלה, הטכנולוגיה והפוליטיקה, ומצד אחר הן העלו חששות גלויים לעתיד הדמוקרטיה מפני השתלטות האימפריאליזם הדיגיטלי וחדירת הטכנולוגיה הפולשנית לחיי היומיום.

"פרשת סנודן"

פרשת סנודן (Snowden Edward), שעלתה לכותרות בשנת 2013, נתנה הצצה ראשונה למתרחש בסוכנויות הריגול בארצות הברית, ופקחה את עיני העולם למעקב ממשלתי בהיקף בלתי נתפס של כחמישה מיליארדים רשומות ביום המתחקות אחר מיקומם של טלפונים סלולריים ברחבי העולם.

אדוארד סנודן, שעבד בסוכנות האמריקנית לביטחון לאומי (NSA – National Security Agency) וזכה להיכלל בקבוצה המכובדת המכונה "המתריעים בשער" (whistleblower), הדליף מסמכים סודיים על תכניות המעקב של הסוכנות (Taylor, Hopkins & Kiss, 1.11.2013). לנגד עיניו עמדה זכות הציבור לדעת, כמו בפרשת ויקיליקס (WikiLeaks), שבה הודלפו בקביעות משנת 2007 מאות אלפי מסמכים דיפלומטיים אמריקניים שגרמו משברים דיפלומטיים.

עצם ההסתרה, היעדר השקיפות והפגיעה העמוקה באמון גרמו למתיחויות פוליטיות לא רק בין ממשלות, כי אם גם בין הממשל האמריקני לבין אזרחי ארצות הברית, וביניהם לבין ענקיות הטכנולוגיה. נוצרו מעין פרדיגמות של אי-אמון, עלתה המודעות לסכנה לערך הפרטיות, והחלו לחפש פתרונות טכנולוגיים (ליפסון, 30.10.2013).

בדיון הציבורי עלתה גם האפשרות לפירוקו של האינטרנט כרשת מרכזית וליצירת רשתות אינטרנט נפרדות לכל מדינה (Fleischer, 10.1.2014). ברזיל והאיחוד האירופי הודיעו על השקעה של 185 מיליון דולר בהנחת סיב אופטי תת-ימי שיקשר ביניהן, כדי למנוע את המשך המעקב האמריקני. אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, קראה לאיחוד האירופי להקים אינטרנט אזורי נפרד החסום בפני ארצות הברית כדי שלא יהיה צורך לשלוח מיילים ומידע נוסף לצדו השני של האוקיינוס האטלנטי (Goldstein, 25.6.2014).

אמנם שאלת הבקרה והאסדרה של האינטרנט אינה שאלה חדשה; היא נבחנה לפני פרשת סנודן, למשל בוועידת האו"ם בדובאי בדצמבר 2012, אולם מרבית המדינות שהשתתפו בוועידה, לרבות מדינות האיחוד האירופי, סירבו אז לחתום על ההסכם. רק לאחר פרשת סנודן הכריזה נילי קרוס, לשעבר נציבת האיחוד האירופי לעניינים דיגיטליים, כי האינטרנט הוא משאב עולמי הדורש משילות עולמית. בעקבות המפנה בגישת האיחוד האירופי התפרסם ה-"Handbook on European data protection law" במטרה להעלות את המודעות ולהעמיק את הידע לגבי הכללים להגנה על נתונים באיחוד האירופי. עם זאת, ראוי לציין כי אחת ממסקנותיו הנחרצות של סנודן, שאותן אמר בריאיון ל"ניו יורקר", הייתה להתרחק משירותי האינטרנט הפופולריים כמו פייסבוק וגוגל (הארץ, 12.10.2014; Mayer, 11.10.2014). לפי מבקר תרבות האינטרנט אנדרו קין (Andrew Keen), כדי שניתן יהיה להמשיך לשהות באינטרנט, הטכנולוגיה צריכה להישכח (Velazco, 21.5.2012).

פרשת "הזכות לנְשִׁיָיה"

פרשת הזכות לנשייה,3 המכונה פסיקת (European Court of Justice) ECJ, דנה בזכות המשפטית להישכח ברשת נוכח המקרה של Google Spain נגד AEPD (Agencia Española de Protección de Datos) ומריו קוסטיה גונזלס (Mario Costeja González), שבו חייב בית הדין לצדק של האיחוד האירופי את גוגל ואת שאר מנועי החיפוש להיענות לבקשתו של אדם המבקש להסיר מקישורים מידע הקשור בו, גם אם שרתי החברה המפרסמת נמצאים מחוץ לאירופה. פרשת "הזכות לנשייה" קיבלה מגוון משמעויות המתייחסות בין היתר לצנזורה, לאסדרה ולמלחמת תרבות. תחילה נתייחס למשמעותה של הצנזורה בעקבות הפרשה.

צנזורה

אף שגוגל אינה נחשבת מדינה ואינה מביעה עמדות פוליטית בפומבי, היא נתפסת כחלק מתהליך הדיגיטציה המאפשר לה להגביל את נגישות הציבור למילה הכתובה, ובכך היא הופכת למתווכת ולמצנזרת בדומה לתפקידה של הכנסייה בימי הביניים. יתרונה של גוגל על פני הכנסייה הוא שיש לה פלטפורמות עם מערכות הפעלה של אנדרואיד, שירותי מפות, פלטפורמת יוטיוב, צ'אט, טלפוניה בהנגאאוט (Hangout), תמונות בפיקאסה (Picasa), ווייז (Waze) ועוד. בעקבות הפסיקה נאלצים עובדי גוגל, וגם עובדי פייסבוק, אמזון ודומיהם, לשמש צנזורים, תפקיד המחייב לבדוק עשרות אלפי בקשות להסרת קישורים מקוונים (אש, 23.10.2014). מתוך בדיקת הבקשות דחתה גוגל 58% מהבקשות להסרת קישורים, חמישה חודשים לאחר פסק הדין (O'Toole, 10.10.2014).

אסדרה (רגולציה)

פסיקת ECJ היוותה זרז בהכנת תהליכים לקראת אסדרה באיחוד האירופי והפיכתה לחוק בכל 28 המדינות החברות בו (The Economist, 17.5.2014) שתאפשר למחוק את טביעת כף הרגל הדיגיטלית, לשנותה ולייפותה, ואף לייצר זהות שונה.

על פי הצעתה של וויוויאן רדינג (Reding), נציבת המשפטים של האיחוד האירופי, יוכל כל אדם לדרוש מחברות אינטרנט להסיר כל מידע הקשור אליו, ואם אלה לא יצייתו, יוטל עליהן קנס (Warman, 25.1.2012). מטרת הצעת החוק לא באה לפגוע בחופש הביטוי, אבל כמו במקרים רבים הקשורים לחקיקה באינטרנט, יכולות להיות תוצאות לא מתוכננות. הטלת קנסות על פייסבוק, למשל בגין אי-הסרת תוכן, פוגעת בכוחו של האתר לשמש כלי לחופש הדיבור ומערערת את כוחו הגדול של האינטרנט להעביר נתונים אישיים בהיקפים עצומים ברחבי העולם. לגולש לא ניתן לברוח מתצלומי הסלפי שעשה, מהסטטוסים המעודכנים ששלח ומהציוצים שהשמיע. כולם מונצחים כנראה בענן (Rosen, 13.2.2012). לכן הצעת החוק תיצור יותר בעיות מאלו שהיא אמורה לפתור. עם זאת, עוד לפני החקיקה הפך פסק הדין על הפרטיות כדור משחק בידי פוליטיקאים ואוליגרכים.

מלחמת תרבות

פסיקת ECJ עוררה מחדש את המאבק הטרנס-אטלנטי והעצימה את הפגיעה ביחסים הגיאו-פוליטיים עם ארצות הברית – תפיסות תרבות שונות ומערכות משפט נבדלות (Smale, 16.4.2014). אירופה, לעומת ארצות הברית, מעדיפה את זכותם של בני האדם לשלוט במידע על חייהם על פני זכות הציבור למידע חופשי. בארצות הברית ההיסטוריה הפלילית מוגנת על ידי התיקון הראשון לחוקה, העוסק בחופש הביטוי (First Amendment: Freedom of Speech, 1791) וגובר בדרך כלל על חששות בנושאי פרטיות.

ריאקציה סימבולית

פסיקת ECJ מהווה בעיקר ריאקציה סימבולית שבה משמשת גוגל מקרה מבחן המגלם את ההבטחה החלופית לתרבות ולהגמוניה כלכלית ופוליטית. חלופה זו עלולה להפוך את אירופה ל'מושבה דיגיטלית" השולטת באמצעות החברות הענקיות בעמק הסיליקון המפעילות כוח עצום באירופה על תפיסת הפרטיות (Garside, 6.6.2014).

משמעותה של הריאקציה הסימבולית בהקשר לגרמניה עלתה עקב מורשת הנאציזם, הקומוניזם וה"שטאזי" (Stasi), המעוררים עדיין רתיעה עזה ממוסדות (Oreskovic, Fioretti & Macdonald, 21.11.2014).

תרמו לכך גם "פרשת סנודן" והחטטנות של הממשל אמריקני בהאזנה לטלפון הסלולרי של הקנצלרית אנגלה מרקל. לפי מתיאס דופנר (Mathias Döpfner), מנכ"ל בית ההוצאה הגרמני "Axel Springer", יש חשיבות רבה בהגנה על החירות של גרמניה ובשמירה על יושרה לטווח הארוך במערכת אקולוגית כלכלית דיגיטלית תקינה, שכן אין זו רק תחרות כלכלית אלא גם תחרות פוליטית המתייחסת לערכים, להבנה של הטבע אנושי ולהסדר חברתי מנקודת המבט של עתיד אירופה (Döpfner, 17.4.2014).

לגבי השאלה "למה אנחנו חוששים מגוגל", טוען דופנר (Döpfner, 17.4.2014) כי חבילת ההגבלים העסקיים שגוגל מעמידה באירופה מובילה למודל עסקי שבחוגים פחות מכובדים היה נתפס כצורה של סחיטה המאיימת על רווחתה של אירופה ועתידה להפוך את תושבי האיחוד האירופי ל"מהופנטים דיגיטליים" של אדוני הנתונים. גוגל מופיעה בספרו של טוקר "העתיד העירום" (Tucker, 2014) כגורם הצופה על כל תנועותינו.

המונופוליזם הדיגיטלי והעתיד הדמוקרטי

במכתב פתוח של מתיאס דופנר ליו"ר גוגל, אריק שמידט (Döpfner, 17.4.2014), נכתב בין היתר שעתיד הדמוקרטיה בסכנה, שכן נטיותיה של המהפכה הדיגיטלית הן רודניות וטוטליטריות המשולבות בטכנולוגיה. כוחות המונופול החדשים מאיימים לערער חוקים ותקנות.

החשש לעתיד הדמוקרטיה, טוען שר הכלכלה הגרמני סיגמר גבריאל (Sigmar Gabriel), נובע מכך שכוחות המונופול החדשים מניחים על כף המאזניים את החופש, את השחרור ואת ההגדרה העצמית של 500 מיליון בני אדם באירופה (The Economist, 19.5.2014). ברקע של הצעת החוק נגד המונופוליזם הדיגיטלי שעלתה בפרלמנט האירופי ב-27.11.2014 עמדה ההחלטה, גם אם לא צוינה במפורש, לפרק את גוגל (דה-מרקר, 30.11.2014).

אירופה חייבת להתריס מפני מה שמכונה "הקפיטליזם של המידע", הנשלט על ידי קומץ של תאגידי אינטרנט אמריקנים העלולים להשתלט על כל הפעילות הכלכלית באמצעות תכתיבי המונופול באינטרנט. הסכנה של הטוטליטריות הדיגיטלית טמונה באובדן האוטונומיה האנושית, שהיא בלבם של הליברליזם והדמוקרטיה, ולכן יש לאלף ולרסן את הקפיטליזם הפרוע של המידע כדי לשמור על כבודה ועל חירותה:

"…to retain the dignity and freedom of humanity while creating equal opportunities for all to share and participate in social processes" (Gabriel, 20.5.2014).

גוגל יודעת על כל פעילות דיגיטלית של הגולשים יותר משג'ורג' אורוול העז לדמיין בחלומותיו הפרועים ביותר ב-1984. שר הכלכלה הגרמני, גבריאל גרסייד, מדמה את אוצר הנתונים הנוכחי של גוגל לאגדה ("The Ring of the Nibelung") שבה מתואר בנו של מלך הגמדים, שהרג את אביו כדי להשתלט על אוצר הממלכה והפך לדרקון ששמר על המטמון באמצעות אש ורעל (Garside, 6.6.2014).

הריאקציה הסימבולית שבה משמשת גוגל מקרה בוחן, מעלה את השאלה האם יש לפרק את גוגל כדי להגן על התאגידים האירופיים, ולו כדי לשמור על פרטיותם של הצרכנים:

http://www.economist.com/news/leaders/21635000-european-moves-against-google-are-about-protecting-companies-not-consumers-should-digital

גוגל החלה אמנם את דרכה כהתגלמות התרבות העצמאית, מסכם אסאנג', כתרבות הגונה, אנושית ושובבה, אך היא השליכה את יהבה על גורמי הכוח של וושינגטון המסורתית כמו מחלקת המדינה והסוכנות לביטחון לאומי, והיא ממשיכה להתרחב לכדי מגה-תאגיד פולשני מבחינה גיאוגרפית Assange, 2014)).

חידת הפרטיות מסתבכת

חידת הפרטיות מסתבכת כשהטכנולוגיה נעשית מורכבת יותר ומערערת עוד יותר את הבסיס של מושג הפרטיות כמו רעידת אדמה (Abelson, 2008). השליטה הדיגיטלית והטכנולוגית תורמת אמנם להתייעלות תפעולית, כלכלית ושלטונית, אבל מקטינה בצורה רדיקלית את המרחב הפרטי ומצמצמת מאוד את מה שניסנבאום מכנה "יושרה הֶקשרית" – "הזכות לחיות בעולם שבו מכבדים את הציפיות שלנו ביחס למידע האישי ונענים להן" (Nissenbaum, 2010).

כיבוש המרחבים הדיגיטליים באמצעות טכנולוגיות כמו "ביג דאטה" (big data) ומחשוב ענן (cloud computing), הופך את המשתמשים למכונות מידע שמזינות את המערכת הטכנולוגית-ביורוקרטית בנתונים. נשאלת השאלה כיצד עלינו לאסוף, לעבד, לשתף, לשקף ולשמור כל כך הרבה נתונים אישיים שאנו לכודים בהם באמצעות טכנולוגיות המידע והתקשורת המקיפות אותנו (ICTs), כמו מכשירים, חיישנים, מערכות הפעלה, יישומים, מודולים של APIs, פלטפורמות, מערכות אקולוגיות, ה"אינטרנט של הדברים", האסדרה האלגוריתמית, מחשובי הענן וה"ביג דאטה".

העלייה בהיקף אחסון הנתונים, כוח עיבודם, היקף התקשורת, ניתוחה המהיר והפצתה המיידית – לא רק מפחיתים את השליטה של האדם על פרטיותו; הם גם הופכים נתונים אישיים לנכס סחיר וקובעים את ערך הפרטיות במונחי שוק. זמינותם של המכשירים החכמים המופעלים בעזרת GPS ובאפליקציות מגוונות, כולל מידע על מיקום, מקשה מאוד על שמירת מידע אישי (Zafeiropoulou et al., 2013).

המערכת הטכנולוגית מאפשרת לייצר "מדינת מעקב" (Surveillance State), שבה חברת הסלולר של כל מנוי יודעת בדיוק היכן הוא נמצא כל הזמן. הנתונים נשמרים לנצח ביעילות בלתי נתפסת (Schneier, 16.3.2013). מידע המופיע בשיחות המתנהלות בדואר האלקטרוני או באתרי הרשתות החברתיות, נשמר וניתן להעברה מחברה לחברה ללא ידיעה או הסכמה של המשתמש (גולדסטין, 2014) ואף לא למטרה המקורית שלשמה נכתב – מה שמכונה "זחילה פונקציונלית" הפולשת לפרטיות.

למשל, המידע האישי על הבוחרים הפוטנציאליים שבאמצעותו ניסו לשכנעם להצביע בבחירות של אמצע הקונגרס במהלך המאבק על השליטה בסנאט ב-2014, נאסף מטלפונים "חכמים" בזמן אמת וכלל כ-700 פריטי מידע אישיים (Parker & Weisman, 25.10.2014).

טכנולוגיית המידע מאפשרת לשלוף נתונים אישיים כמעט על כל עובד, משלם מיסים, מטופל, לקוח בנק, נמען משרד הרווחה או נהג, לשחזר את פעילותו לפרטי פרטים ולארגנם בחיי היומיום. היא מאפשרת לאכוף סטנדרטים של התנהגות ולהפעיל אסטרטגיות ארוכות טווח במסגרת מניפולציה שנועדה לעצב את התנהגות הפרט.

הטכנולוגיה גם מייצרת מחדש את "המדינה האומנת" (Nanny Statecraft), המאפשרת ניהול יעיל של מערכת שלטונית, כמו תעודות זהות חכמות, ומאפשרת לסוכנויות ממשלה לאסוף מידע אישי ולנתחו מיידית כדי לסייע לאזרחי המדינה בשינוי דפוסי התנהגות, כמו השמנת יתר ונהיגה בשכרות (Rhys, Pykett & Whitehead, 2013). בזכות הטלפונים ה"חכמים" ואפליקציות כמו "גוגל גלאס" (Google Glass) איננו צריכים לדעת מה לא בסדר בפעולה שאנו עומדים לבצע, שכן האלגוריתמים מחשבים את "החישוב המוסרי" בצורה עצמאית ואף מבטיחים היקף מותניים צר יותר, אוויר נקי יותר או חיים ארוכים (ובטוחים?) יותר (Morozov, 22.11.2013). תחום נוסף הוא השימוש במחקר במזהים ביומטריים (Floridi, 2014).

"ביג דאטה"

המושג "Big Data"(להלן: BD) כוונתו איסוף וניתוח של כמויות עצומות של מידע שאינו מאורגן לפי שיטה כלשהי וללא השערות מחקר. ניתוח התוצאות נעשה על פי הקורלציות המתקבלות.BD מתאר את המידע ואת הפרשנות של נתונים מסיביים הניתנים באמצעות מחשוב ואלגוריתמים "חכמים" כדי להאיץ את קצב החשיפה (Raul, 29.4.2014).

משנת 2011 הפך BD לדרך מרכזית ויעילה להשגת מטרות של ממשלות ותאגידים החוסכת עלויות ומאפשרת איחוד ועיבוד של סוגי מידע שונים (Tucke, 2014). BD מאפשר לייצר ממצאים לביטחון הלאומי, לכלכלה העולמית, למחקר רפואי, לתכנון עירוני וכיו"ב. איסוף הנתונים והשימוש בכלי הניתוח המתווכים משפרים גם את הקשרים החברתיים – קשרי משפחה, קשרים במקומות עבודה, בחברויות ובאינטראקציות אחרות (Levy, 2013).

אולם בצד התועלות עולים חששות מפני פגיעה בפרטיות, ביכולת ההגנה על נתונים ובצמיחת הקפיטליזם הדיגיטלי (Polonetsky & Tene, 3.9.2013).

שימוש ב- BD נעשה גם בקמפיין הבחירות של הנשיא אובמה בשנת 2012, כדי לגייס מצביעים בודדים (Issenberg, 19.12.2012). התלהבותם של אובמה והבית הלבן מהתוצאות בנתוני ה-BD זיכתה אותו בתואר של "Obama, the 'big data' president". ההתלהבות החלה לדעוך בתחילת שנת 2014, ומאז שואלים כיצד משפיע ה-BD על הדרך שבה אנו חיים ועובדים ועל הקשר בין הממשל לאזרחים (Scola, 14.6.2014) וחוששים מפגיעה בקבוצות מוגנות ומהעמקת פערים מעמדיים (Jerome, 2013).

ההמרה בעזרת אלגוריתמים בעלי יכולת חיזוי המוטבעים במערכות האוטומטיות של BD, משפרת את היעילות מגבירה את הפרודוקטיביות ומפחיתה כמעט לאפס את העלות השולית של ייצור ואספקה של מגוון גדול של סחורות ושירותים בכל תחומי הכלכלה (4Halpern 20.11.2014; Rifkin, 2011).

האסדרה האלגוריתמית (Algorithmic Regulation)

האלגוריתמים מאפשרים "הבנה עמוקה של התוצאה הרצויה", על סמך מערכת כללים המקודדים לנהלים, המתרגמים מדיניות לשפת המעשה באמצעות הפיכת נתוני קלט לפלט רצוי, ללא התערבות יד אדם (Gillespie, 2013). האלגוריתמים מתפקדים כשומרי סף "בלתי נראים" המונעים נגישות לזרימה חופשית של מידע ברשת הנמצא מעבר ל"בועת החלל" האישית שבה אנו מתעניינים. בכך הם מונעים מאתנו לבחור בדרך דמוקרטית לאילו סוגי מידע להיחשף‏.

האסדרה מאפשרת ליצור חוקי פרטיות חדשים, מנגנונים ורגולציות לצורכי הפיקוח והאכיפה של מדיניות ממשלתית כדי לפתור בעיות ציבוריות ללא צורך להסביר לאזרחים או להצטדק בפניהם. במקרה זה, האינטרסים של איסוף וניתוח המהיר של המידע על המשתמשים זהים בין הגופים הממשלתיים וחברות הטכנולוגיה (Morozov, 22.11.2013).

עם זאת, המידע עלול להיות חרב פיפיות. מצד אחד, הוא עשוי לשמש מנגנון פיקוח וויסות שנועד להגן על הסדרים חברתיים, כלכליים ומדיניים תוך הבטחת מרב החופש לפרט, ומצד אחר הוא עלול לפגוע בזכויות יסוד, כמו שמירה של שמו הטוב של הפרט.

בעזרת האלגוריתמים ניתן לצנזר ולסנן את המידע כדי להתמודד עם עומס המידע שנאסף על הגולש (מקומו הגיאוגרפי, התנהגותו בעבר באינטרנט והיסטוריית חיפושים), המציג לגולש, באמצעות "בועת הסינון" (filter bubble), רק את המידע העשוי לעורר עניין, בהתבסס על העדפותיו בעבר. במקרה זה עלולה להיות לבועת הסינון השפעה שלילית על השיח הציבורי (Pariser, 2011). גם תוצאות חיפוש מותאמות חשבון בגוגל. התוצאות שאני אקבל יהיו שונות מהתוצאות שאחר יקבל, על בסיס אלגוריתם לא ברור של גוגל. הרבה יותר רלוונטי ומשפיע בסינון שלו]

השימוש הגובר של שיטות חיזוי וניבוי על ההתנהגות האנושית באמצעות האלגוריתמים, יוצר חששות כבדים באשר לשקיפות, ומעמיק דעות קדומות וסטריאוטיפים חברתיים הפוגעים בפן הדמוקרטי של הרשת. הגדלת הכוח של הרגולטורים באמצעות האסדרה האלגוריתמית פוגעת אם כן בחברה החופשית.

המידע שנוצר עלול גם "להזדחל" ללא שליטה לשימושים שלא נועדו לו מלכתחילה. לדוגמה, מידע ממאגריNSA לשם קבלת נתונים על אזרחים אמריקנים, שבמקורם נאספו למטרות של מלחמה בטרור בינלאומי ומאבק בפשיעה מקומית, וכן מידע לצורכי בדיקה של הפרת זכויות יוצרים (Lichtblau & Schmidt, 2013).

"האינטרנט של הדברים" (Internet of Things – IoT)

מונח שטבע קווין אשטון (Ashton, 22.6.2009), המביע את הרעיון "שהכול מחובר לכול" ברשת גלובלית אחת: כל חפץ ניתן לחבר לאינטרנט, וככזה הוא מאפשר תקשורת בין החפצים לבני האדם ובין חפצים לבין עצמם כך שניתן לשלוט בהם מרחוק בכל נקודת זמן להפקת מידע ולהפיכת פעולות ומשימות לאוטומטיות.

המחשבים "יודעים" את כל המידע האפשרי על ה"דברים": חפצים, אובייקטים, מכוניות ועוד. המידע הנאסף ללא עזרת בני אדם מאפשר לעקוב אחר המידע, לכמת אותו, לצמצמו ולתעלו כדי שיהיה יעיל יותר וזול יותר. אולם הגולשים נהפכים למעין מכונות מידע המזינות את המערכת הטכנולוגית-ביורוקרטית בנתונים. הטכנולוגיות של IoT נמצאות כבר בשימוש בין היתר ברשתות אלחוטיות, בתקשורת סלולרית, בחיישנים ובתגים אלקטרוניים וגם ב"מחשוב ענן". חיישני IoT מאפשרים לזהות בזמן אמת דברים כגון טמפרטורה, צריכת דלק, האטה או עצירת רכבת במקרה של חסימה על המסילה, ואף להציע מחיר לפי שעות השימוש והיקפו.

"האינטרנט של הדברים" נמצא בתהליכי שכלול. להלן כמה דוגמאות. המוצר Thred, התקן חדש לתקשורת אלחוטית בין מכשירים, מאפשר לחבר יותר מ-250 מכשירים בו-זמנית לאינטרנט וזה אל זה. התקנים נוספים הנמצאים בתהליכי פיתוח הם טכנולוגיה המכונה AllJoyn של קוואלקום, OIC (The Open Interconnect Consortium) של אינטל ומערכת ההפעלה החדשה של אפל למכשירים ניידים, iOs8 (שושן, 27.7.2014).

המוצר Mother של חברת sen.se מהווה דוגמה של IoT למימוש ולשילוב בחיי היומיום. המוצר מיועד בעיקר לאימהות המבקשות לעקוב אחר ילדיהן מכל מקום בלי שאלו יוכלו להסתיר מהם דבר. המוצר הוא בצורת אגס עם זוג עיניים כחולות בוהקות וחיוך קבוע של פיה, והוא מאפשר באמצעות חיישנים המודבקים כמעט על כל דבר לזהות ולנתח את התנועות של חפצים ואנשים ואף למדוד את הטמפרטורה של הסביבה.

אף שהרעיון בבסיס IoT משכנע ביכולתו לאסוף, לסנתז ולנתח נתונים כדי לסייע לקבל החלטות מושכלות יותר ולענות על השאלות מתי מכונת הכביסה דורשת תחזוקה, איזו נורה בבית שלך תישרף ראשונה, אילו חלקים של המכונית יצטרכו תחזוקה בקרוב (Samuelson, 13.1.2014), האינטגרציה של העולם הפיזי עם העולם הווירטואלי היא אחת הבעיות המרכזיות בסוגיית הפרטיות. מרקם הקשרים שנוצר בין דברים ובין בני אדם ודברים הוא מורכב יותר ודינמי יותר מאשר באינטרנט המסורתי. הוא משנה את האינטראקציה של בני אדם עם דברים, מכשירים, חפצים ואובייקטים טבעיים בכך שהמעקב הפך לחלק מחיי היומיום. עולות סוגיות אתיות חדשות הקשורות לאובדן אמון, להפרת הפרטיות, לשימוש לרעה בנתונים ולבעיות של שליטה ושל גישה למידע ולחופש הדיבור והביטוי. בסיכום התקני ה-IoT מאפשרים לחברות לדיגיטליות לפקח על הפרטיות, שכן כניסתם של החיישנים וההתקנים לחללים האינטימיים של הפרט יוצרת תמונת נתונים אישיים על האשראי, הבריאות, ההעדפות דתיות, המשפחה, חברים ואינדיקטורים נוספים (Ramirez, 6.1.2015).

מימוש האוטונומיה של היחיד

שינוי משמעותי בתרבות האינטרנט, שהתעצם באמצעות הטכנולוגיה, הוא הרחבת טווח החשיפה של גולשים בכל המעמדות ובכל הגילאים, המתבטאת בעלייה משמעותית במספר הגולשים ברשתות החברתיות. הדיפוזיה של האינטרנט, שאפשרה "הגשמה מלאה יותר של האוטונומיה של הפרט" (עמיחי-המבורגר ופרז, 2012: 20), יכולה להיכלל כצורך נוסף בהיררכיית הצרכים של מאסלו וכך להסביר את המוכנות לוותר על הפרטיות ברשת (Abelson, 2008). רוב בני האדם אינם חוששים כלל ממה שהמידע האישי יעשה למוניטין שלהם ומהשאלה איך ישפטו אותם כשהפרטים יתפרסמו, מה יקרה אם תפורסם עליהם ביקורת רעה או ייכתבו עליהם דברים איומים במקומות מסוימים, למשל בפייסבוק (Singer, 15.2.2014).

הפרטיות בהיבט החברתי מתייחסת למגוון צרכים חברתיים. אנשים משמרים את חיי החברה שלהם על ידי חשיפת מידע על עצמם באותם מעגלים חברתיים ברשת. המעגלים נוצרו בין בני האדם המכירים זה את זה בשלבי חיים משותפים שונים ויצרו חוויות ומטרות ייחודיות למרות הסיכונים שבחשיפה. לכל גולש יש שותפים למעגלים חברתיים רבים המורכבים מאנשים שהם מכירים ממקומות שונים בחייהם. במעגלים אלו נוצר מידע ידוע וזמין באופן חופשי, כמו במעגל המשפחה, בעוד שבמעגל אחר המידע עלול להיות מביך או מזיק, כמו במעגל העבודה. לפרטיות יש מגוון היבטים נוספים, הקשורים בין היתר לעונתיות, לגיל, למין, לתרבות, לאזורים גאוגרפיים ולמצבי חיים (Blank et al., 2014: 26-27).

המידע האישי כנכס סחיר

ג'רון לנייר (Jaron Lanier) מציע בספרו Who Owns the Future להתעלם מן ההיבט המשפטי של הפרטיות הדיגיטלית ולהתמקד בהיבטה הכלכלי, שכן זכויות מסחריות מתאימות למצבים עדינים ומורכבים הנפוצים בחיים האמיתיים יותר מאשר לסוגים חדשים של זכויות אזרח:

"Commercial rights are better suited for the multitude of quirky little situations that will come up in real life than new kinds of civil rights along the lines of digital privacy" (Lanier, 2013).

יש מחיר שבני האדם מוכנים לשלם כדי לחשוף את פרטיותם, שכן צבירת הנתונים האישיים הפכה בידי התאגידים מקור לעשיית רווחים.

לעומת הרווחים של התאגידים מהמסחר הפרטיות, הגולשים מוכנים למסור פרטים אישיים תמורת נזיד עדשים (Chellappa & Sin, 2005). בסקר "מידע אישי תמורת עוגייה" הסכימו משתתפים רבים למסור, תמורת "עוגייה בטעם שוקולד או פיסטוק עם זיגוג מסוכר" (Beckett, 1.10.2014), פרטים אישיים כמו כתובת, מספר טלפון, שם הנעורים של האם ואף מספר רישיון נהיגה. כמחציתם הסכימו אף להצטלם, 162 מהם מסרו את ארבע הספרות האחרונות של מספרי הביטוח הלאומי שלהם, וכשליש הסכימו לתת טביעת אצבעות (עילם, 5.10.2014). דומה שצדק שיזף רפאלי כשאמר כי "בכל מקום שנותנים לאנשים לבחור בין פרטיות לגרוש וחצי, הם יבחרו בגרוש וחצי" (ברקוביץ, 28.4.2010).

בסקר שערכו וויטאו ופרידמן (Wathieu & Friedman, 2005) הביעו המשתתפים נכונות למסור פרטים אישיים לאחר שהציגו להם את היתרונות הכלכליים שבכך. היו ועמיתיו (Hui et al., 2007) גילו כי בסינגפור תמריצים כספיים יכולים לגרום לאנשים לחשוף מידע אישי. אקוויסיטי ועמיתיו (Acquisti et al., 2013) הוכיחו כי נכונותם של האנשים לשלם עבור פרטיות תלויה בשאלה אם הנתונים שלהם יהיו מוגנים.

בסקר שנערך בישראל (ירון, 18.8.2014), הסכימו רק 22% מן המשתתפים למסור מידע תמורת הטבות. עם זאת, רבים מהנשאלים משתמשים ברשתות חברתיות ובאפליקציות האוספות עליהם כמויות אדירות של מידע, וכ-77% מהם מחזיקים חשבונות ברשתות החברתיות כמו פייסבוק, טוויטר וגוגל פלוס. במילים אחרות, למרות הסתייגותם של המשתתפים ממסירת מידע אישי, רובם המכריע משתפים במידע אמיתי, הכולל שם ומגדר.

כשגולשים נשאלים במפורש על עמדותיהם בנוגע לנורמת הפרטיות, הם משיבים על פי ציפיות השואלים ובניגוד להתנהגותם, כפי שהוכח בסקר ישראלי בנושא "עמדות כלפי פרטיות ברשת" (ישראלי, 2013).

הדמוקרטיה ברשת כסתירה נסבלת

השיח על הפגיעה בפן הדמוקרטי ברשת הולך ומעמיק. הפרטיות ברשת שוב אינה נתפסת כמרכיב יסודי של החברה הדמוקרטית, אלא כסתירה נסבלת שיש לשוב ולדון ללא הרף ובנחרצות בהשלכותיה (מורוזוב, 2014). יותר ויותר מצטיירת תמונה של "חברה שקופה", שבה הטכנולוגיה מצמצמת את התחומים המוגנים והפרטיים (Brin, 1999).

לפי אלי פריסר (Pariser, 2011), הנגישות למידע החופשי באינטרנט נהפכה לאוטופיה בעקבות כיבוש המרחבים הדיגיטליים באמצעות האלגוריתמים, ה"ביג דאטה" ואחרים. אלה נהפכו לשומרי סף סמויים המונעים מהגולשים נגישות לזרימה חופשית של מידע ברשת, ומונעים מהם לבחור בדרך דמוקרטית לאילו סוגי מידע הם יכולים להיחשף.

הפרטיות יכולה לסייע לדמוקרטיה, אולם באותה עת גם לערער אותה. הפרטיות איננה מטרה בפני עצמה – היא דרך להשיג אידאל מסוים של פוליטיקה דמוקרטית, שמניחה כי האזרחים אינם רק ספקים זחוחים של מידע לטכנוקרטים רואי-כול ומשפרי-כול. "כשהפרטיות נהרסת", הזהיר סימיטיס, "נעלמים הן הסיכוי לבחינה של התהליך הפוליטי על ידי היחיד והן היכולת לפתח ולנהל סגנון חיים מסוים":

"Far from being considered a constitutive element of a democratic society, privacy appears as a tolerated contradiction, the implications of which must be continuously reconsidered" (Simitis, 1987: 732).

הדמוקרטיה הולכת ומתערערת בחשאי באמצעות טכנולוגיות של מעקב ושליטה (אסאנג', 2014: 59). הרשתות החברתיות וגוגל הפכו דוגמה לאמצעי המעקב הגדולים בעולם. הן עוקבות אחרי הגולשים, מיקומם וקשריהם עם גולשים אחרים, מאמצות את החשיפה לצורכי מסחר, ובכך מאיימות על ערך החירות ופוגעות במהות הדמוקרטיה (Assange, 2012). גם השימוש במערכות הטכנולוגיות, כמו האסדרה האלגוריתמית, מחוץ למטרה שלשמה נועד, מוביל לפלישה נוספת לפרטיות.

עם זאת, עיקר ההשפעות הרות הגורל על הדמוקרטיה נובעות מכך שבני האדם שוב אינם מצוידים ביכולת להבין את המסקנות הסטטיסטיות המורכבות, ואף אינם מבינים את המשמעויות המשפטיות שיש בפירוש המידע. תהליך כריית מידע שאינו ניתן לפענוח יכול להיות תוצאה של ניתוח נתונים שאי-אפשר להסביר בשפה אנושית (Zarsky, 2013).

הלוואי שהיה אפשר למחוק את העשור שאיבדנו, אומר מורוזוב, ולחזור לאוטופיה של שנות ה-80 וה-90 שבהן הייתה תחושת רווחה ושחרור באמצעות מידע. אז התאפשר עדיין בעזרת חקיקה נוקשה לשלוט על המידע האישי (Morozov, 22.11.2013).

זיהוי הסיכונים בחשיפת הפרטיות

סביב הפרטיות הדיגיטלית מתנהל שיח מתלהם ואמוציונלי על סכנות שטרם התבררו דיין. מרבית הסיכונים המיוחסים לפרטיות מבטאים את החשש כיצד ישפיע פרסום פרטים אישיים על המעמדות בחברה ועל הרשתות החברתיות.

רוב המקרים הזוכים להד ציבורי הם של אנשים שביקשו לטהר את שמם הטוב. למשל המקרה של וורלה ולאובר (Werlé & Lauber), שבו שני רוצחים מורשעים תבעו מוויקיפדיה שתסיר את אזכורם כרוצחים בטענה שכבר שילמו את חובם לחברה;5 המקרה של מקס מוסלי (Max Mosley), שביקש למחוק מהרשת את המידע על השתתפותו ב"אורגיה נאצית חולנית" (The Economist, 17.5.2014) לאחר ששינה את השקפת חייו,5 והמקרה של Dejan Laziæ, פסנתרן שביקש מעיתון ה"וושינגטון פוסט" למחוק ביקורת שלילית שנכתבה על הרסיטל שלו.7

כדי לשמור על איזון עדין בין הפרטיות לסיכוניה יש צורך ב"הערכת סיכונים", המאפשרת להעריך את חומרת הסיכון ואת מידת ההסתברות שהוא יתממש. ניהול סיכונים (Risk Management) הוא תהליך שיטתי ומסודר של זיהוי, ניתוח, ניטור סיכונים והפחתתם, לעתים בצורה אקטיבית.

עם זאת, טרם נעשה מחקר שיטתי שבו נבחנו הסיכונים שבפרטיות המידע כנושא ניהולי וכלכלי, ואף לא נערך מחקר אקדמי המתייחס לפרטיות המעמיד את שאלות הסיכון המרכזיות הקלאסיות, כמו: מהו טבעו של סיכון הפרטיות, מה הסיכוי שהסיכון אכן יתרחש, מהן ההשלכות הפוטנציאליות של הסיכון כשיתממש. אפילו אותם ארגונים שניסו ליישם שיטות של "ניהול סיכוני פרטיות" סירבו לפרסמן במחקרם של גרינוויי, זבולוטניוק ולווין (Greenaway, Zabolotniuk & Levin, 2012).

גם הניסיונות לניהול סיכוני הפרטיות באמצעות תקנים והנחיות (Privacy Risk Management – PRM) הן בחזקת מסגרות משלימות, מעין צ'ק ליסט, אבל אינן שיטות פעולה (Oceg). לדוגמה, הניסיון לפתח שיטה לניהול ההזדמנויות וסיכונים של מידע אישי על בסיס אחד מהמודלים של PRM, המשולבת בסטנדרט בינלאומי של ניהול אבטחת מידע כמו ISO 31000, שהוצע במחוז אונטריו בקנדה, נעשה יותר בגדר יציאה מידי חובה ולא פתר את הבעיה (Office of the Information & Privacy Commissioner of Ontario, 28.4.2010).

מידת הסיכונים ועוצמת הנזקים שונות בתחומים ובמגזרים השונים. קשה מאוד להגיע לאיזון בין זכויות אדם יסודיות, כמו פרטיות, הגינות, שוויון וחופש הביטוי, לבין הצורך השלטוני להיעזר ביתרונות שטומן בחובו ה-BD, היוצר הזדמנויות לכלכלה העולמית ולמדיניות ציבורית במגוון תחומים, כמו ביטחון לאומי, שיווק וניתוח סיכוני אשראי, מאגר המידע הביומטרי, רשומות רפואיות, מחקר רפואי וביו-רפואי (Floridi, 2014), תכנון עירוני, מחקר מדעי, בריאות ציבור ואכיפת החוק. לדוגמה, נדרש איזון עדין כדי להחליט האם מאמצים החלטה אלגוריתמית כדי לרפא מחלה קטלנית (Polonetsky & Tene, 3.9.2013).

במקרים רבים ניתן לאזרח להביע את דעתו בחופשיות למרות כל הסיכונים האפשריים, ולא לחשוף מידע שאינו מעונין בהפצתו, כמו להימנע מקבלת מידע על מוצר או שירות שלא ביקש על ידי Opt-out.

בסקר עמדות שנערך בקרב צרכנים ישראליים (גורדון, רוזנבלום, גרייפין וזווילנברג, 2013), טענו המשתתפים כי היתרונות וההזדמנויות שבאינטרנט גדולים מהסכנות הגלומות בו. אמנם הם הביעו חשש לאיבוד פרטיותם, אולם התנהגותם אינה משקפת את חששותיהם. ואכן, המודאגים יכולים להיעזר בטכנולוגיות חדשות ובאפליקציות מגוונות המאפשרות הגנה טובה יותר על הפרטיות, תוך ערפול וטשטוש של עקבות הגולשים בטכניקות מבוססות אנונימיות.8 בעוד מוסדות וארגונים מנסים להביע אמון בנכסים דיגיטליים שבהם קשה להניח כי המידע אמין דיו, מוצעים מודלים לעיצוב מערכות מידע וטכניקות של פרטיות מהונדסות למערכות ולנהלים ארגוניים מבוססי ארכיטקטורה והנדסת פרטיות (privacy-by-design),9 בכללם פתרונות היברידיים (Bilton, 14.1.2014).

נטילת סיכונים מודעת

"Most of the experience with privacy is a result of our own behavior. Our social behavior is quite damaging to privacy. Technology has outraced our social intellect" (Whitney, 20.11.2013).

דומה כי עצם ההתנהגות החברתית ברשת מעמידה את הפרטיות בסכנה. מרבית בני האדם מתעלמים מהעובדה שהטכנולוגיה שהם משתמשים בה מאפשרת להאזין לשיחותיהם, להקליטן ולהפיצן, ומעדיפים ליטול סיכון של איבוד הפרטיות על פני הסיכון לחיות בבידוד חברתי. אנשים מוכנים גם להסתכן בלחלות בסרטן כדי שיוכלו לשוחח עם יקיריהם, ואינם מצמצמים את החשיפה לטלפון באמצעים טכנולוגיים כמו אוזנייה, שימוש מרובה בהודעות טקסט והפעלת הרמקול. הסיכונים העיקריים בחשיפת הפרטיות הדיגיטלית ובגילוי מידע אישי נובעים אפוא בראש ובראשונה מעצמנו.

החששות לגבי השחיקה של זכותנו לפרטיות הם אכן לגיטימיים, אבל שגויים. הסכנה היא לא האח גדול ולא הממשלה. הסכנה מגיעה ממקור אחר לגמרי. כך כותב וולט קלי (Walt Kelly) בספר פוגו (Pogo):

"We have met the enemy… and he is us" (Kozinski, 12.4.2012)

ה"אויב" טמון, בין היתר, בעצם הסכמה הנעשית בלחיצה על הכפתור "Terms & Conditions". רובנו משתפים במידע אישי ללא אבחנה – תמונות משתמש, פרופיל, עדכוני סטטוס נגישים ומיקומם בפייסבוק, בטוויטר, בגוגל פלוס ובאתרים החברתיים, אף שאנו מודעים לכך שהתאגידים והממשל מאחסנים את המידע לתקופה בלתי מוגבלת, מה שהופך אותו ל"אלמותי" (immortal) באינטרנט. תעשייה שלמה התפתחה בכריית נתונים כדי לשמש לפעילות בחיים האמיתיים. המידע האישי המצטבר מאפשר לקבוע בין היתר כיצד הגולש צפוי להצביע על הכוונה לרכוש מכונית, להיכנס להיריון, על מידת האמינות בקבלת אשראי ועל הזכאות לביטוח לאומי ולתעסוקה. רבות מהרשתות החברתיות קושרות את הנתונים האישיים עם הרגלי הקנייה. את נתוני המיקום מעביר הטלפון הסלולרי למתעניינים. דמיוני לצפות שבני אדם יסרבו להשתמש בדואר אלקטרוני, בטלפונים סלולריים, בדפדפני אינטרנט, באתרי רשתות חברתיים ובמנועי חיפוש רק משום שאינם אוהבים שמרגלים אחריהם. לגולשים אין ברירה; כל החברות הגדולות שמספקות לנו שירותי אינטרנט מעוניינות במעקב אחרינו. אין ספק שגם התאגידים והמדינה "תורמים" לסכנה: הם יוצרים סביבה שבה אנחנו מתפתים למסור מידע, מטעים אותנו, מבלבלים אותנו, מעמיסים עלינו מידע ועוד.

החשיפה שבאה לידי ביטוי באמצעות "העקבות הדיגיטליים" (שם וכתובת), כמו גם ב"טביעות אצבעות דיגיטליות" (כתובת ה-IP), משמשת למשל בעת רכישה דיגיטלית של מוצרים. אנו מפקידים את הנתונים האישיים שלנו במכונות עיבוד נתונים מפלצתיות וזוללות אנרגיה, ובכך אנו משאירים את עקבותינו האלקטרוניות הכוללות העדפות והרגלים באחסון (Gabriel, 20.5.2014). המידע הוא אלמותי, מאוכסן בארכיון, ולא ניתן לבטוח באפליקציות המגוונות של הבטחתו.

אילו הפרטיות הייתה ניתנת לבחירה בין חברים, המדינה, התאגידים או הפייסבוק, אין ספק שהבחירה הייתה "רק לחברים שלי", אולם גם אסטרטגיה זו של שיתוף חברים כבר התפוצצה בלא מעט מקרים שבהם השיתוף לא נחסם מראש.

הטכנולוגיות להגנת הפרטיות העוסקות במזעור סיכוני הפרטיות של אנשים וארגונים הולכות ומשתכללות. חלקן מבוססות על יצירת קוד מטשטש, המסתיר באמצעים טכנולוגיים כדי להקשות על בני האדם להבינה ולהפכה לחידה ולאתגר בזיהוי קוד המקור.

באמצעות סיפורי סנאפצ'ט ( Stories Snapchat) אפשר אמנם להציץ לתוך החיים האמיתיים של אנשים, לחשוף את התוכן לעיני חברים בלבד או לפתוח אותו לכולם, אבל שלא כמו שירותי וידאו חברתיים אחרים, סיפורי סנאפצ'ט נשארים ברשת 24 שעות ואחר כך נעלמים ואינם. יש המאמינים כי סיפורי סנאפצ'ט הם העתיד של הרשתות החברתיות וישמשו אנטיתזה לפייסבוק, שבה כל הנאמר נשאר מתועד בגנזך הפומבי לנצח (Bilton, 14.1.2014).

הפרטיות כמושג אמורפי

מושג הפרטיות הוא אמורפי וחמקני ומשתנה במהירות עד כדי שחיקה. החקיקה בעניין זה עלולה ליצור לעתים יותר בעיות משהיא פותרת (Clark, 7.1. 2014).

לפרטיות מעולם לא הייתה הגדרה מדויקת ושקופה, ולרוב היא מאופיינת בדרך השלילה, אולם בעידן הדיגיטלי נהפכה הפרטיות למעין נורמה הכפויה על כלל הגולשים ללא הבדל במעמד חברתי. יש הטוענים כי "הפרטיות בעידן המודרני היא המצאה של הבורגנות, שכן לעניים לא הייתה אף פעם פרטיות" (עמיחי-המבורגר ופרז, 2012). לעומתה יש הטוענים כי החשיפה עד העידן החדש היוותה פריבילגיה של המעמד הגבוה בלבד (הכט, 2010). מכל מקום, נוצר צורך בהרחבת הפרטיות לכל שכבות האוכלוסייה.

השיח הקיים על מושג הפרטיות מתנהל על בסיס אי-בהירות רעיונית שיוצרת תסכול בקרב רבים מחוקריה (Nordal, 2013). רות גביזון מביעה תחושת אי-נוחות בנושא הפרטיות (Gavison, 1980: 346); אינס רואה בפרטיות "עולם כאוטי" ו"ביצה לא ידועה" (Innes, 1992: 3); רוברט פוסט מתייחס לרב-ממדיות של הפרטיות (Post, 2001); דניאל סולוב רואה בפרטיות "ג'ונגל רעיוני" וטוען כי הגדרתה היא כמעט משימה בלתי אפשרית, שכן נוצרו צורות רבות של פרטיות הקשורות זו לזו (Solove, 2008: 196). יש מי שהצביע על שבע הפנים של הפרטיות – גוף, התכתבות, נתונים, כלכלה, זהות, מיקום ושטח (Falkvinge, 13.11.2013), ולפי ניסנבאום היא "מבולגנת ומורכבת" (Nissenbaum, 2010: 67).

"הפרטיות היא אנומלית", טוען ווינטון סרף (Winton Cerf), העתידן הראשי של גוגל (Kolakowski, 20.11.2013). האנתרופולוגית של התרבות באינטל, ג'נבייב בל (Genevieve Bell), טוענת כי הפרטיות משתנה ממקום למקום, "תלויית מיקום גיאוגרפי וסוציולוגי". למשל בישראל הנורמה הקיבוצית אומרת שכולם צריכים לדבר עם כולם ולדעת הכול, זאת בשונה מתפיסת הפרטיות בעיירה במערב התיכון של אמריקה (שימולוביץ, 18.7.2014).

השיח המשפטי על "פרדוקס הפרטיות" (The Privacy Paradox) עוסק בסתירה שבין נורמה משפטית לבין הגילוי המוגבר של פרטים אישיים (Blank et al., 2014; Taddicken, 2013). נושא זה מתייחס ל"התנהגות צרכנית", שבה הנתונים האישיים נמסרים באופן חופשי (Norberg, 2007).

הדיון בפרדוכס ההתנהגותי זכה למגוון תיאוריות, כמו הדיסוננס הקוגניטיבי (Cognitive Dissonance) (Yap, Beverland & Bove, 2009), תיאוריית ההבניה (Theory of Structuration) של גידנס (Giddens) (Zafeiropoulou et al., 2013) ותיאוריה סוציולוגית המתייחסת לתופעת "הפרדוכס החדש" (Sociological Theory Privacy Paradox), שלפיה בקרב בני נוער קיימת נורמה המחייבת לחשוף מידע אישי (Blank, Bolsover & Dubois, 2014).

הנורמה החדשה היא של דור הולך וגדל של גולשי אינטרנט, שהנתונים האישיים כמטבע עובר לסוחר מהווים עבורם כבר חלק מ"אורח חיים" המבוסס על אינטרסים והרגלים שנוצרו ברשת לצורכי שיתוף במידע אישי בעולם העסקים ועם גולשי אינטרנט אחרים (Duncan, 11.1.2010). על רקע זה טוען כנראה מרק צוקרברג, מייסד פייסבוק, כי הפרטיות המסורתית חדלה להיות נורמה חברתית (Duncan, 11.1.2010).

הפרטיות נתפסת כמטא-נורמה שבאמצעותה אפשר להסביר מגוון הקשרים חברתיים כמו בריאות, בית ספר, ארוחת ערב בסלון או מפגש קהילתי. אין המשמעות של הפרטיות במעגלים החברתיים דומה לעיסוק בפרטיות של הפוליטיקאים לצורכי יוקרה, של התאגידים בעשיית רווחים מהמידע האישי ולרגולציה של הממשלה המשולבת באילוצי הטכנולוגיה (Blank et al., 2014). במילים אחרות, נורמות חברתיות שונות חלות במגזרים שונים של האוכלוסייה ואינן מהווה רק חלק מהתרבות; הן משמשות הליך משפטי שאינו רק משלים את כללי האתיקה והמסורת החברתית, אלא בא במקומם ומהווה מכנה משותף לחלקי האוכלוסייה השונים.

על רקע תפיסת הפרטיות כמטא-נורמה הציעה הלן ניסנבאום (Nissenbaum, 2010) שבהיבט המשפטי תתמקד הפרטיות ב"יושרה הֶקשרית" (Contextual Integrity), בהנחה שבני האדם אינם חפצים בהגבלת שצף המידע, אלא רק בהבטחה שנשמרת זכותם לחיות בעולם שבו מכבדים את ציפיותיהם ביחס למידע האישי ונענים להן. היושרה ההֶקשרית תלויה בגורמים קונטקסטואליים ומבוססת על התיאוריה הפלורליסטית של ולצר בנושא צדק (Walzer, 1983 בתוך: Karanasiou, 2012).

יישום גישתה של ניסנבאום הוא בעייתי, שכן מרבית בני האדם אינם מבינים כלל את המשמעויות המשפטיות שיש בפירוש המידע, בין היתר היות שתהליך כריית מידע ותוצאותיו "לא ניתנים להסבר בשפה אנושית" (Zarsky, 2013).

ניתן לצפות כי נתונים אישיים יהיו מפורטים יותר בין חברים מאשר בעבודה. למעגלים חברתיים רבים יש נורמות פרטיות שונות ומגוונות המוטבעות בחיי היומיום של המשתמשים ומשתנות ממעגל חברתי אחד למשנהו.

סיכום

בסוגיית הפרטיות הדיגיטלית אפשר לומר שהגולם קם על יוצרו. הזכות לפרטיות, שהפכה לשיח לגיטימי ומקובל בעל משמעות ערכית, היא נושא למאבקי כוח ולשינויים במבנים חברתיים, ומהווה מעין כלי משחק בידי מדינאים ואוליגרכיים.

מתחזקת הנטייה של מוסדות חברתיים והמערכת המשפטית לכפות נורמות התנהגות באמצעות שימוש באסטרטגיות מניפולטיביות לטווח ארוך במטרה לעצב ולהכתיב התנהגות של פרטים. הטכנולוגיה המצמצמת את השקיפות, מתגלה בהדרגה גם כדרך אידיאלית להכפפת הפרט להתנהגות קבועה וסטנדרטית המכוונת לדרגה הגבוהה ביותר של התאמה למודל המטופל, הצרכן, משלם המיסים, העובד או האזרח.

תהליך כריית המידע ותוצאותיו לא ניתנים להסבר בשפה אנושית. אנו מפסיקים לכן להבין למה דברים קורים לנו, ובהדרגה מאבדים את יכולתנו בבניית טיעונים.

במרחב האינטרנטי מרובה הקונפליקטים, הפרטיות אינה נעה יותר בין מתווים דיכוטומיים, אלא על רצף התלוי בזמן ובמקום. נפתחות אפשרויות חדשות של הצגת החיים כתצוגה, ונוצרות נורמות חדשות של דור הולך וגדל של גולשי אינטרנט. עבור אלה, הצגת העצמי מהווה חלק מאורח חיים ומסגנון חיים המבוססים על צרכים אישיים ועל אינטרסים והרגלים שנוצרו ברשת לצורך שיתוף במידע אישי.

הצגת החיים של הגולשים באינטרנט בזמן אמת, עשויה להוות מרכיב נוסף בשינויים המתרחשים בחיינו החברתיים, דוגמת היחס המשתנה לניידות חברתית, לאימהות חד-הוריות, להעדפות מיניות שונות, להבדלים של דת וגזע. ואלה ראויים לדיון נוסף.

מקורות בעברית

  1. אסאנג', ג' (2014). כשגוגל פגשה את ויקיליקס. ירושלים: כתר
  2. אש, ט"ג (23.10.2014). ספרך נפסל לפרסום. אלכסון
  3. בירנהק, מ' (2007) שליטה והסכמה: הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות.משפט וממשל, יא:9– 73.
  4. בירנהק, מ' (2010). מרחב פרטי – הזכות לפרטיות: בין משפט וטכנולוגיה. אוניברסיטת בר-אילן ונבו
  5. בן זאב, נ' (4.11.2014). פסנתרן שקיבל ביקורת קטלנית דורש להימחק מגוגל: "עומדת לי הזכות להישכח". הארץ, גלריה.
  6. בן-צור, כ' (2007). "אנשים" מערער על ההחלטה למחוק טענות נגד בבו קובו. הארץ.
  7. ברקוביץ, א' (28.4.2010). פרטיות היא המצאה של מעמד הבורגנות. דה-מרקר‏
  8. גורביץ, י' (14.5.2014). כאב ראש ענקי. כלכליסט.
  9. גורביץ, י' (18.5.2014). הצנזורים הם אתם. כלכליסט.
  10. גורדון, ג', רוזנבלום, ט', גרייפין, י' וזווילנברג, פ' (2013). כיצד צרכנים ישראלים מעריכים מדיה דיגיטאלית. Digital Boom Boston Consulting Group.
  11. הול, ס"ס (9.6.2014). ככה נתקן זיכרונות רעים. אלכסון
  12. זיו, א' (28.1.2015). אלה האיומים הגדולים על הפרטיות של הישראלים. דה-מרקר.
  13. חובל, ר' (22.8.2014). בשם הפרטיות: בתי המשפט מוחקים את שמות הצדדים מפסקי דין.
  14. חנוך, ד' (9.3.2014). למחוק את מה שעשינו אתמול בלילה. הארץ.
  15. טייג, א' (19.5.2014). החוק הישראלי להגנה על הפרטיות ברשת הוא "ענתיקה בכל היבט אפשרי". דה-מרקר.
  16. ירון, י' (18.8.2014). הגולשים הישראלים חרדים לפרטיותם ברשת – עד שזה מגיע לצרכים ביטחוניים. הארץ.
  17. ישראלי, ת' (2013). מי מפחד מגוגל? עמדות כלפי פרטיות ברשת. מידעת, 9, 28–45.
  18. ליפשיץ, י' (10.10.2014). סוף האינטרנט כפי שאנו מכירים אותו. מוסף הארץ.
  19. נוימן, א' (28.9.2014). בגוגל כתוב שאתם עבריינים? למנוע החיפוש אין אחריות על הפרסום. דה-מרקר.
  20. עילם, ה' (5.10.2014). מידע פרטי תמורת עוגייה. כלכליסט.
  21. עמיחי-המבורגר, י' ופרז, א' (2012). אנונימיות ואינטראקטיביות באינטרנט: הזכות לפרטיות כמושג רב-ממדי. בתוך: ת' שוורץ-אלטשולר (עורכת), פרטיות בעידן של שינוי (עמ' 201–229). ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
  22. קדם, ג' (10.10.2014). כך החמצנו פתרון לבעיית לשון הרע ב"גוגל". Ynet.
  23. שוורץ-אלטשולר, ת' (2012). פרטיות בעידן של שינוי. המכון הישראלי לדמוקרטיה.
  24. שושן, ש' (27.7.2014). מתחרה חדש לאינטרנט של הדברים. Ynet.
  25. שיזף, ה' (16.8.2011). הזכות להישכח. העין השביעית.
  26. שימולוביץ, צ' (18.7.2014). אינטליגנטית. ידיעות אחרונות 7 ימים.
  27. שכטר, א' (5.8.2014) . דמוקרטיה, חוכמה ושינוי הסדר הישן: האינטרנט לא מקיים את מה שהבטיח. דה-מרקר.

Bibliography

  1. Abelson, H., Ledeen, K., & Lewis, H. (2008). Blown to Bits: Your Life, Liberty, and Happiness after the Digital Explosion. Upper Saddle River. New Jersey: Addison-Wesley
  2. Acquisti, A., John, L. K., & Loewenstein, G. (2013). What is Privacy Worth? The Journal of Legal Studies, 42(2), 249–274.
  3. Ash, T. G. (23.10.2014). Censored! Censors at Work: How States Shaped Literature.http://www.assoc-amazon.com/e/ir?t=thneyoreofbo-20&l=as2&o=1&a=0393242293 New York Review of Books.
  4. Ashton, K. (22.6.2009). That 'Internet of Things' Thing. RFID Journal. http://www.rfidjournal.com/articles/view?4986
  5. Assange, J. (2014). When Google met Wikileaks. OR Books
  6. Assange, J. (2012). Cypherpunks: Freedom and the Future of the Internet. OR Books
  7. Baran, P. (1967). The Future Computer Utility. The Public Interest, 8, 75–87
  8. Barnes, S. B. (2006). A Privacy Paradox: Social Networking in the United States. First Monday, 11(9).
  9. Beckett, L. (1.10.2014). People are willing to give away their Personal Data for a Cinnamon Cookie. Mashable.
  10. Blank, G, Bolsover, G. & Dubois, E. (2014). A New Privacy Paradox: Young People and Privacy on Social Network Sites. Oxford Internet Institute, University of Oxford.
  11. Bilton, N. (14.1.2014). Be the Star of your own Snapchat Story. The New York Times.
  12. Brin, D. G. (1999). The Transparent Society: Will Technology force us to choose between Privacy and Freedom? Perseus Books.
  13. Checola, P. L. (13.10.2010). "Droit à l'oubli" sur Internet: Une charte signée sans Google ni Facebook. Le Monde.fr.
  14. Chellapa, R. & Sin, R. G. (2005). Personalization Versus Privacy: An Empirical Examination of the Online Consumers' Dilemma. Information Technology and Management, 6 (2–3), 181–202
  15. Chopin, O. (2014). Pourquoi l'Amérique nous espionne? Hikari.
  16. Couts, A. (3.3.2013). Terms & Conditions: Waze is a Privacy Accident waiting to happen. Digital Trends. http://www.digitaltrends.com/mobile/terms-conditions-waze-privacy-accident/#!bDeyQ2
  17. Cvrcek, D., Kumpost, M., Matyas, V. & G. Danezis (2006). A Study on the Value of Location Privacy". Proceedings of Workshop on Privacy in the Electronic Society (WPES ’06), 109–111
  18. Döpfner, M. (17.4.2014). An Open Letter to Eric Schmidt. Frankfurter Allgemeine Zeitung.
  19. Duncan, G. (11.1.2010). Zuckerberg: Online Privacy is not a "Social Norm". Digital Trends.
  20. Ess, C. (2009). Digital Media Ethics. MA Malden: Polity Press
  21. FRA (2014). European Union Agency for Fundamental Rights. Council of Europe handbook on European data protection law.
  22. Falkvinge, R. (13.11.2013). Our Seven Privacies: The Many Important Facets Of Privacy. Privacy Online News.
  23. Festinger, L. (1957). A Theory of Cognitive Dissonance. Stanford, California: Stanford University Press
  24. Fleischer, P. (10.1.2014). Turning our Backs on 2013. Peter Fleischer.Blog.
  25. Fleischer, P. (29.1.2012). The Right to be forgotten, or how to edit your History. Peter Fleischer.Blog.
  26. Fleischer, P. (9.3.2011). Foggy Thinking about the Right to oblivion. Peter Fleischer.Blog.
  27. Gabriel, S. (20.5.2014). Political Consequences of the Google Debate. Frankfurter Allgemeine Zeitung.
  28. Garside, J. (6.6.2014). From Google to Amazon: EU goes to War against Power of US Digital Giants. Guardian.
  29. Gavison, R. (1980). Privacy and the Limits of Law. The Yale Law Journal, 89(3), 421–471.
  30. Giddens, A. (1984). The Constitution of Society: Outline of the Theory of Structuration. University of California Press
  31. Gillespie, T. L. (2013). The Relevance of Algorithms? In T. Gillespie, P. Boczkowski & K. Foot (Eds.), Media Technologies: Paths Forward in Social Research. MIT Press.
  32. Goldstein G. M. (25.6.2014) The End of the Internet? How Regional Networks may replace the World Wide Web the Atlantic?
  33. Greenaway, K., Zabolotniuk, S., & Levin, A. (2012). Privacy as a Risk Management Challenge for Corporate Practice Research Assistance Privacy & Cyber Crime Institute. Ryerson University.
  34. Hakim, D. (29.5.2014). Right to be forgotten? Not that Easy. The New York Times.
  35. Halpern, S. (20.11.2014). The Creepy New Wave of the Internet. New York Review of Books.
  36. Hall, S. S. (17.6.2013) . Repairing Bad Memories. MIT Technology Review.
  37. Hende, J. (25.12012). Why Journalists Shouldn't fear Europe's 'Right to be forgotten'. Atlantic.
  38. Hui, K. L., Teo, H. H., & Lee, S. Y. (2007). The Value of Privacy Assurance: An Exploratory Field Experiment. MIS Quarterly, 31(1), 19–33
  39. Inness, J. C. (1992). Privacy, Intimacy and Isolation. Oxford University Press.
  40. Introna, L. D., & Pouloudi, A. (1999). Privacy in the Information Age: Stakeholders, Interests and Values. Journal of Business Ethics, 22 (1), 27–38
  41. Jerome, J. W. (2013). Buying and Selling Privacy: Big Data's Different Burdens and Benefits. Stanford Law Review Online, 47.
  42. Johnson, B., & Vegas, L. (11.1.2010). Privacy no Longer a Social Norm, Says Facebook Founder. The Guardian.
  43. Kozinski, A. (12.4.2012). The Dead Past. Stanford Law Review.
  44. Lanier, J. (2013). Who owns the Future? New York: Simon & Schuster. http://www.jaronlanier.com/futurewebresources.html
  45. Lanier, J. (24.4.2014). Almighty Google: Whoever owns our Data will Determine our Fate. Frankfurter Allgemeine Zeitung.
  46. Lichtblau, E. & Schmidt, M. S. (3.8.2013). Other Agencies Clamor for Data N.S.A. Compiles. The New York Times.
  47. Madden, M., & Smith, A. (2010). Reputation Management and Social Media. PEW Research Center.
  48. Magi, T. J. (2011). Fourteen Reasons Privacy Matters: A Multidisciplinary Review of Scholarly Literature. Library Quarterly, 81(2), 187–209.
  49. Marwick, A. E., & Boyd, D. (2011). I Tweet Honestly, I Tweet Passionately: Twitter Users, Context Collapse, and the Imagined Audience. New Media & Society, 13(1), 114–133.
  50. Marwick, A. E., Murgia-Diaz, D., & Palfrey, J. G. (2010). Youth, Privacy and Reputation (Literature Review). SSRN Scholarly Paper No. ID 1588163. Rochester, New York: Social Science Research Network.
  51. Mason, B. (2012). U.S.S. Privacy. A Journal of Academic Writing. University of Maryland.
  52. Mayer, J. (11.10.2014). The Virtual Interview: Edward Snowden. The New Yorker.
  53. Metro (9.5.2011). What is a Super-Injunction? metro.co.uk.
  54. Midgette, A. (6.12.2010). Sparks but no Flame: Pianist Dejan Lazic at Kennedy Center's Terrace Theater. Washington Post.
  55. Morozov, E. (15.01.2014). More Political Interference! Frankfurter Allgemeine Zeitung.
  56. Morozov, E. (22.11.2013). The Real Privacy Problem. MIT Technology Review.
  57. Moyer, M. W. (1.6.2014). Twitter to Release all Tweets to Scientists. A Trove of Billions of Tweets will be a Research Boon and an Ethical Dilemma. Scientific American, V. 310, Issue 6.
  58. Myers, L. (17.6.2014). Facebook "Likes" and Twitter Followers Predict Personality Traits and more. Brain Blogger.
  59. Nissenbaum, H. (2004). Privacy as Contextual Integrity. Washington Law Review, 79(1), 119–158
  60. Nissenbaum, H. (2010). Privacy in Context. Technology, Policy, and the Integrity of Social Life. Stanford Law Books.
  61. Nissenbaum, H. (2011). A Contextual Approach to Privacy Online. Daedalus, 140 (4), 32–48.
  62. Norberg, P. A., Horne, D. R. &. Horne, D. A. (2007). The Privacy Paradox: Personal Information Disclosure Intentions Versus Behaviors. Journal of Consumer Affairs, 100–126.
  63. Nordal, S. (2013). Privacy as a Social Concept. PhD Thesis, University of Calgary Alberta.
  64. O’Reilly, T. (2013). Open Data and Algorithmic Regulation. In B. Goldstein & L. Dyson (Eds.), Beyond Transparency: Open Data and the Future of Civic Innovation (pp. 289–300). Code for America Press.
  65. Office of the Information & Privacy Commissioner of Ontario (28.4.2010). Privacy Risk Management: Building Privacy Protection into a Risk Management Framework to ensure that Privacy Risks are managed, by default.
  66. O'Hear, S. (13.5.2014). EU Court Rules Google must give Individuals "Right to be forgotten" (or not to be found). Tech Crunch.
  67. Oreskovic, A., Fioretti, J., & Macdonald, A. (21.11.2014). European Parliament may Propose Google break-up in Draft Resolution. Reuters.
  68. O'Toole, J. (10.10.2014). Google rejects 58% of 'Right to be forgotten' Requests. CNN Money.
  69. Pariser, E. (2011). The Filter Bubble: What the Internet is hiding from you. New York: Penguin Press
  70. Parker, A. & Weisman, J. (25.10.2014). For Midterms, Betting on Feet and Good Apps. The New York Times.
  71. Polonetsky, J. & Tene, O. (3.9.2013). Privacy and Big Data. Stanford Law Review.
  72. Posner, R. A. (1978). The Right to Privacy. Georgia Law Review, 12, 393–422.
  73. Post, R. C. (2001). Three Concepts of Privacy. Faculty Scholarship Series. Paper 185. http://digitalcommons.law.yale.edu/fss_papers/185
  74. Ramirez, E. (6.1.2015). Opening Remarks of FTC Chairwoman Edith Ramirez Privacy and the IoT: Navigating Policy Issues International Consumer Electronics Show. Las Vegas, Nevada.
  75. Ramsay, H. (2010). Privacy, Privacies and Basic Needs. Heythrop Journal, 51(2), 288–297
  76. Raul, A. C. (29.4.2014). Don't Throw the Big Data out with the Bath Water. Politico Magazine.
  77. Rifkin, J. (2011). The Third Industrial Revolution: Toward a New Economic Paradigm.
  78. Rifkin, J. (2014). The Internet of Things the Zero Marginal Cost Society: The Internet of Things, the Collaborative Commons, and the Eclipse of Capitalism. Palgrave Macmillan
  79. Rhys, J., Pykett, J., & Whitehead, M. (2013). Changing Behaviours: On the Rise of the Psychological State. Edward Elgar Publishing. http://www.elgaronline.com/view/9780857936875.xml
  80. Rigg, J. (10.10.2014). Blackphone Review: Putting a Price on Privacy. Vengadge.
  81. Rosen, J. (13.2.2012). The Right to be forgotten. Stanford Law Review.
  82. Samuelson, K. (13.1.2014). The Internet of Things: It's Big and it's here to Stay. CNS Wire.
  83. Scola, N. (14.6.2014). Obama, the 'Big Data' President. Washington Post.
  84. Schneier, B. (16.3.2013). The Internet is a Surveillance State. CNN.
  85. Scwartz, J. (12.11.2009). Two German Killers demanding Anonymity Sue Wikipedia’s Parent. The New York Times.
  86. Simitis, S. (1987). Reviewing Privacy in an Information Society. Law Review, 26, 1880. http://scholarship.law.upenn.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=3952&context=penn_law_review
  87. Smale, A. (16.4.2014). In Germany, Strong Words over Google's Power.
  88. Schmidt, E. (9.4.2014). Die chancen des wachstums ("The Opportunities for Growth"). Frankfurter Allgemeine Zeitung.
  89. Solove, D. J. (2007). The Future of Reputation Gossip, Rumor, and Privacy on the Internet. Yale University Press
  90. Solove, D. J. (2008). Understanding Privacy. Cambridge, MA: Harvard University Press
  91. Solove, D. J. (2013). Privacy Self-Management and the Consent Dilemma. Harvard Law Review, 126(7): 1880–1903
  92. Stanford Law Review Symposium (2012) . The Privacy Paradox: Privacy and its Conflicting (V. 2). Stanford, CA.
  93. Taddicken, M. (2013). The 'Privacy Paradox' in the Social Web. Journal of Computer-Mediated Communication, 19(2)
  94. Tapscott, D. & Williams, A. (2010). Wikinomics: How Mass Collaboration changes everything. Portfolio/Penguin
  95. Tylor. M., Hopkins, N. & Kiss, J. (1.11.2013). NSA Surveillance may cause Break-up of Internet. Warn Experts Guardian.
  96. Tucker, P. (2014). The Naked Future. Penguin
  97. Gabriel, S. (20.5.2014). Political Consequences of the Google Debate. Frankfurter Allgemeine Zeitung
  98. The Economist (15.5.2014). Cut that link the European Court of Justice forces Google to remove Links to some Personal Information.
  99. The Economist (17.5.2014). On being forgotten: The Right to be forgotten sounds Attractive, but it creates more. The Economist.
  100. The Economist (19.5.2014). Tooting the Anti-Google Horn.
  101. Yap, J. E., Beverland, M. & Bove, L (2009). A Conceptual Framework of the Causes and Consequences of the Privacy Paradox. ANZMAC.
  102. Zafeiropoulou, A., O'Hara, M., K., Millard, D. & Webber, C. (2012). Location Data and Privacy: A Framework for Analysis. In B. Stiegler (Ed.), Réseaux sociaux: Culture politique et ingénierie des réseaux sociaux. Fyp editions, pp. 185–200.
  103. Zafeiropoulou, A. M., Millard, D. E., Webber, C., & O'Hara, K. (2013). Unpicking the Privacy Paradox: Can Structuration Theory help to explain Location-Based Privacy Decisions? WebSci, 463–472. ACM.
  104. Zarsky, T. (2013). Transparent Predictions. University of Illinois Law Review, 4, 1503–1570.
  105. Warman, M. (25.1.2012). Digital 'Right to be forgotten' will be made EU Law. The Telegraph.
  106. Warman, M. (9.2.2013). EU Fights 'Fierce Lobbying' to devise Data Privacy Law. The Telegraph.
  107. Wathieu, L., & Friedman, A. (2005). "An Empirical Approach to Understanding Privacy Valuation", Proceedings of the Fourth Workshop on the Economics of Information Security (WEIS ’05) (pp. 2–3). Cambridge, MA
  108. Tynan, D. (22.4.2013). Our Internet Privacy is at Risk, but not Dead (yet). InfoWorld.
  109. Singer, N. (15.2.2014). Intel's Sharp-Eyed Social Scientist. The New York Times.
  110. Velazco, C. (21.5.2012). Andrew Keen Weighs in on Privacy: "The Internet hasn't learned how to forget". Techcrunch.
  111. Wood, M. (28.7.2014). OKCupid plays with Love in User Experiments. The New York Times.
  112. Zuboff, S. (13.02.2014). The New Weapons of Mass Detection. Frankfurter Allgemeine Zeitung.

הערות

  1. המאמר הנוכחי הוא המשך למאמרי על "הזכות לחשיפה ברשתות חברתיות" (הכט, 2010). ברצוני להודות לפרופ' מיכאל בירנהק על הערותיו החשובות לטיוטת המאמר ולעורכת הלשונית גילת עירון-בהר. יש לציין כי האחריות לנכתב במאמר כולה שלי.
  2. קיים הבדל בין אירופה לארצות הברית. באירופה, השאלה הראשונה היא אם המידע אנונימי או שניתן לזהות על פיו את האדם. אם המידע אנונימי – אז משטר הגנת המידע האישי (data protection) אינו חל. אם המידע מזהה – אז עדיין מותר לבצע בו כל מיני פעולות, אבל אז הן כפופות למשטר המשפטי, שדורש למשל הודעה, הסכמה, הגבלת איסוף מידע, הגבלת שימושים, סודיות, אבטחת מידע, זכויות למושאי המידע, כמו זכות לגישה למידע ולתיקונו. כיום מדברים על זכויות נוספות, ביניהן הזכות לנשייה.
  3. זכות משפטית שמקורה בעיקרון הקיים במשפט הצרפתי המכונה "הזכות לנְשִׁיָיה" (Checola, 13.10.2010). השופט ריצ'רד פוזנר טען כי הפרטיות בהקשר של הסתרת מידע פירושה מניעת פרסום של מידע אישי (Posner, 1978).
  4. התרגום לעברית לקוח מתוך "חייבים לדבר על הדברים" (הלפרין, 27.11.2014).
  5. וורלה ולאובר (Werlé & Lauber), שריצו את עונשם לאחר שהורשעו ברצח, גילו לאחר שחרורם ששמותיהם מופיעים כשמות הרוצחים בעמוד של הנרצח בוויקיפדיה. הם תבעו מוויקיפדיה שתסיר את שמם מהאתר – לא רק מוויקיפדיה בגרמנית כי אם בכל השפות – מאחר ששילמו את חובם לחברה.
  6. במקרה של מקס מוסלי (Max Mosley) נטען כי הזכות להעלים מהרשת את השתתפותו ב"אורגיה נאצית חולנית" היא מוצדקת אבל בעייתית. הידיעה שהתפרסמה בצהובון הבריטי The Economist מתייחסת לסוגיה של הגבלת פרסום בצו בית משפט על בסיס הטענה של פגיעה בזכות לפרטיות. היא מציגה את הבעייתיות של הוצאת "צו איסור פרסום גורף" על בסיס הטענה כי העבר הניאו-הנאצי של מוסלי כבר אינו רלוונטי ולכן יש למחוק את המידע. מוסלי זכה בינתיים בסיבוב הראשון של מאבק משפטי בגרמניה במטרה לחסום את התמונות המופיעות בחיפושים בגוגל.
  7. פסנתרן קרואטי בשם Dejan Laziæ פנה ל"וושינגטון פוסט" ב-10.10.2014 שיסיר מאתר האינטרנט של העיתון מאמר ביקורת על רסיטל בביצועו, שבו כתבה מבקרת העיתון אן מידג׳ט (Midgette, 6.12.2010) כי הוא נגן מוכשר אך לא מלהיב דיו (בן זאב, 4.11.2014).
  8. דוגמאות לאפליקציות המאפשרות הצפנה, אנונימיות ומחיקה: טור (Tor) – אפליקציה המאפשרת חופש ופרטיות מלאה למשתמשי קצה; אינסטגרם דיירקט (Instagram Direct) –מאפשרת לשלוח מסרים פרטיים ותמונות וידאו לחברים ולבני משפחה עד 15 איש (Matsalla, 12.12.2013); סנאפצ'ט (Snapchat) – אפליקציה של מסרים מיידיים, תמונות וסרטי וידאו המאפשרת למחוק אותם מיד לאחר שהגיעו ליעדם (Bilton, 14.1.2014); טלמסג' (TeleMessage) – חברה ישראלית המתמחה במתן פתרונות טכנולוגיים מגוונים לארגונים ולאנשים פרטיים, בכללם אפליקציה להצפנה; טייגר-טקסט (TigerText) – תוכנה המאפשרת להצפין הודעות ולהשמידן לאחר תקופה מוגדרת מראש. האינטרנט מהווה למעשה ספרייה בהיקף ענקי שלא יתואר וכולל – כמו כל הספריות – חדשות, רכילות, חומר ארכיוני ודברים נוספים שעשויים בדרגות שונות להיות לא רלוונטיים, לא נכונים או מטורפים (The Economist, 17.5.2014). כדי להימנע מקבלת מידע על מוצרים ושירותים שגולשים לא ביקשו (opt-out) אפשר להיעזר באתרים כמו Abine's DoNotTrackMes ,Ghostery,, המאפשרים לסכל את העוקבים. קיימים מנועי חיפוש בעילום שם כמו DuckDuckGo ו-Ixquick, שאינם מקליטים את כתובות ה- IPאו כל מידע אחר שיכול לשמש לזיהוי. האתרים HideMyAss ו-PrivateProxy למשל מסבים את כתובת ה-IP מהאתרים שבהם גולשים. אתרים כמו Privacyscore ו- Priveazyמסייעים לצרכנים לקבל החלטות על אתרים המאפשרים שיתוף וממליצים על יישומים להתקנה (Tynan, 22.4.2013) או לעבור להשתמש ב-blackphone, מכשיר נייד המעמיד את הפרטיות בראש סולם העדיפויות. המכשיר מותאם אישית ומכיל גרסה מאובטחת של אנדרואיד ושפע כלים המותקנים מראש (Rigg, 10.10.2014). ב-iPhone 5s יש חיישן ביומטרי הסורק טביעות אצבע לצורכי אבטחה והגנת המכשיר.
  9. כבר משנת 1990 נעשים מאמצים רבים בעולם לפיתוח שיטות סטנדרטיות לעיצוב ולהערכה של מאפייני הפרטיות של טכנולוגיות המגלמות אינטרסים של פרטיות. לורנס לסיג (Lawrence Lessig), המתמחה בדיני אינטרנט, קניין רוחני וזכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי, הציע בשנת 1999 קוד של פרטיות (Code and Other Laws of Cyberspace), שעודכן בשנת 2006, המיועד להשתלב בתוכנות. עם זאת, כדי להשיג אמון בנכסים דיגיטליים אין די בהנחה כי המידע הוא אמין. יש צורך בעיצוב מערכות מידע המבוססות על ארכיטקטורה והנדסת פרטיות. ואכן, מודלים להצפנת מידע אישי משתלבים כיום בהנדסת תוכנה במערכות IT, לרוב בלי לפגוע במהות המידע.

אודות ד"ר יעקב הכט

ד"ר יעקב הכט הינו חוקר עצמאי בנושאים הקשורים לתרבות הדיגיטאלית.