מגפת הקורונה הובילה ממשלות להטיל מגבלות חסרות תקדים על החיים של כולנו במטרה למנוע מפגשים והתקהלויות שגורמים להדבקה המונית. בין השאר, מגבלות הסגרים והריחוק החברתי הפתאומיים הכריחו בתי ספר ברחבי העולם לאמץ למידה מרחוק, הקשו על שיטות עבודה ודרשו ממורים להתאים את עצמם לקריסת סביבות הלמידה המסורתיות ולשימוש בטכנולוגיות דיגיטליות. במעבר המהיר להוראה מרחוק צפינו בהאצה יוצאת דופן של תהליכי הטמעת טכנולוגיות בבתי ספר. תשומת לב רבה הוקדשה לאתגרים שבשימור רצף ושגרת הלימודים, התאמת מודלים פדגוגיים לסביבות מקוונות ומעקב אחר מצבם הנפשי של תלמידים.
אף שהתקשורת והשיח הציבורי עסקו רבות בפרטיות לנוכח המאמצים של ממשלות ותאגידים לעקוב אחר הדבקות, מעטים הקדישו תשומת לב לשאלות של פרטיות בהקשר של ההטמעה המהירה של הוראה מקוונת בבתי ספר. תהליך האימוץ המואץ חשף והבהיר את הנורמות ואת שיטות העבודה בתחום הפרטיות במדינות השונות ויצר הזדמנות ללמוד על היחס התרבותי לפרטיות בישראל ובגרמניה.
א. מסגרת המחקר ההשוואתי
במחקר זה, שתוצאותיו פורסמו בכתב העת הבינלאומי Learning, Media and Technology (בקשו את הטקסט מהמחברים), בחנו כיצד השתלבו שיקולי הפרטיות באתגרים המעשיים שעלו בתחום החינוך בשלביה הראשונים של המגפה. לשם כך שוחחנו עם מורים משתי מדינות, גרמניה וישראל, בין החודשים אפריל ואוגוסט 2021. ההתמקדות במורים נבעה ממעמדם הייחודי בחזית התיווך והיישום של טכנולוגיות ומדיניות הלמידה מרחוק. מעמד זה אילץ אותם להפעיל שיקול דעת וגמישות פרשנית בעיצוב גבולות הפרטיות של התלמידים אל מול בתי הספר, גורמים שלישיים כגון ספקיות הטכנולוגיה ואף אל מול המורים עצמם.
קיימנו ראיונות חצי-מובנים עם מורים בבתי ספר תיכוניים: שבעה מורים מחמישה בתי ספר בארבע פדרציות שונות בגרמניה, ושישה מורים מארבעה בתי ספר ציבוריים חילוניים במרכז הארץ בישראל. הראיונות תומללו ונותחו על ידי הצוותים המקומיים, תוך כדי היועצות שוטפת והשוואת הממצאים. המחקר קיבל את אישורה של ועדת האתיקה של האוניברסיטה העברית וכל שמות המורים שמוזכרים בהמשך, הם שמות בדויים.
הבחירה בישראל וגרמניה איננה מקרית. לשתי המדינות יש הרבה מן המשותף – הן מדינות מתועשות, מודרניות, דמוקרטיות ובעלות תשתית טכנולוגית מפותחת, כזו שאמורה לאפשר למידה מרחוק. עם זאת, ההקשרים התרבותיים והחוקיים בהקשר של פרטיות שונים מאוד בשתי המדינות. בישראל משטר הגנת הפרטיות הדגיש איזון בין הגנה על פרטיות כזכות יסוד לבין הצרכים העסקיים של חברות הטכנולוגיה והצרכים הבטחוניים של המדינה. כמו כן, מדיניות הפרטיות לוקה מבחינת התאמתה לתמורות הטכנולוגיות שחלו בעשורים האחרונים. המדיניות של האיחוד האירופי, ומדיניות הפרטיות של גרמניה באופן ספציפי, ממוקדות יותר בזכויות הפרט. היום הן מושפעות מאוד מחוק הגנת הפרטיות האירופי (GDPR) שנכנס לתוקף ב-2018 ושם דגש רב על הגנת זכויות צרכנים. מעבר לכך, כפי שהראו פרינס ו-וולסטן (2021), גרמנים מעריכים את הפרטיות שלהם יותר מאזרחי מדינות אחרות באיחוד האירופי, בייחוד מול תאגידים מסחריים ובעלי כוח. ישראלים, לעומת זאת, רגישים פחות לפגיעות בפרטיות, מסיבות הקשורות לאתוס הקולקטיבי שעמד מאחורי הקמת המדינה, והמקום המרכזי שצרכים בטחוניים תופסים בחברה האזרחית (ריבק 2019). בשל כך, ישראל וגרמניה הן מקרים דומים מבחינת רמת פיתוח חברתי-כלכלי והפוטנציאל הטכנולוגי, אך שונים מבחינת ההסדרים החוקיים ותרבות הפרטיות שלהם.
ב. ממצאי הראיונות עם מורים בגרמניה ובישראל
כל המורים ששוחחו איתנו תיארו את השבועות הראשונים של הסגר בחודש מרץ 2020 באופן דומה למדי. ג'ואנה, מורה מגרמניה, סיפרה על "הכאוס המוחלט" של השבועות הראשונים. אילנית, מורה מישראל, תיארה את הימים הראשונים של הסגר כמאמץ "לעבור את היום" ו"להשאיר את הראש מעל המים". עבור מורים בשתי המדינות, הסערה הזו סבבה שני נושאים: שמירת קשר עם תלמידים ומחסור ביכולות טכנולוגיות.
החשש מהקושי לשמור על קשר עם תלמידים היה קל יותר לגישור בישראל מאשר בגרמניה. כל המרואיינים הישראלים כבר היו בקשר עם תלמידים והורים באמצעות היישומון WhatsApp. לבתי הספר היו כתובות הדוא"ל של התלמידים והוריהם. מעבר לכך, הרעיון של למידה מרחוק לא היה לגמרי זר למשתתפים והמשתתפות הישראליים: גם לפני הקורונה, כחלק מהיערכות למקרי חירום, בתי הספר הישראליים ניהלו תרגילים שנתיים שבהם תלמידים התחברו למערכות ללמידה מרחוק והשלימו משימה פשוטה. כלומר, כבר הונחו תשתיות להמשך תקשורת בין מורים ותלמידים, וגם לרמה מסוימת של למידה מרחוק.
בגרמניה, נקודת ההתחלה הייתה מורכבת יותר עבור המורים. לבתי ספר גרמנים רבים לא היו כתובות הדוא"ל של התלמידים (או של הוריהם), בעיקר בגלל רגולציה של ה-GDPR הנוגעת לאיסוף מידע פרטי והמורים נאלצו להפגין תושיה מיוחדת כדי להגיע לתלמידיהם. שניים מהמורים הגרמנים סיפרו שכמה מהעמיתים שלהם רכבו על אופניים ברחבי העיר כדי להעביר חומרי לימוד לבתי התלמידים, כי לא הייתה להם דרך ליצור איתם קשר באופן מקוון. פאולה הייתה המרואיינת היחידה שהשתמשה ב- WhatsApp- אפליקציה אשר נמצאת בבעלות ענקית הטכנולוגיה מטא, הידועה ביחסיה המתוחים עם הגנה על פרטיות. פאולה הייתה אמורה להשתמש באפליקציית הודעות שמאושרת על ידי בית הספר (Threema), אבל כיוון שהתלמידים השתמשו ב-WhatsApp היא ענתה להודעות גם באפליקציה זו.
בשלבים הראשונים של המגפה, ככל שדובר באימוץ טכנולוגיות חדשות או הגברת השימוש בפתרונות קיימים, התחילו להתבהר הבדלים תרבותיים בין ישראל לגרמניה ביחס לפרטיות, במיוחד ביחס לתפקידן של חברות הייטק מסחריות במסגרות חינוכיות. במקרה הישראלי שיקולי פרטיות בקשר לענקיות טכנולוגיה מערביות נעדרו לחלוטין. המורים סיפרו על כך שבתי הספר שלהם אימצו במהרה פתרונות של חברות כגון גוגל ומייקרספוט, הרבה פעמים בעידוד משרד החינוך וחברי סגל בתי הספר שפשוט ידעו לתפעל מוצר כזה או אחר. בגרמניה, אספקטים של פרטיות מול תאגידים בינלאומיים נדונו באופן מרומז. למשל, בתי ספר עודדו את השימוש באפליקציות תקשורת ידידותיות לפרטיות כגון Threema מתוצרת מקומית, ומעט מן המורים העירו כי כבר היו בבתי הספר שלהם פלטפורמות למידה מקוונת העומדות בדרישות ה-GDPR ומאחסנות את נתוני התלמידים על שרתים בבעלות ובתפעול המחוז. ככלל, רוב המורים הגרמנים הזכירו חששות בנוגע לפגיעה בפרטיות, והפגינו רגישות מוגברת לפגיעה בפרטיות בידי חברות הייטק זרות, רגישות שלא עלתה כלל בראיונות עם הישראלים. בישראל, מורים לא הראו כל חשש לגבי התפקיד של חברות טכנולוגיה מסחריות זרות בבתי הספר.
בהתאם לכך, בתחילת המגפה השתמשו בגרמניה בעיקר באי-מייל, בעוד שבישראל תיארו מורים מעבר מהיר ללימוד באמצעות תוכנות וידאו מקוונות. מורים גרמניים נאלצו להיות יצירתיים בהעברת התוכן לתלמידים: פביאן דיווח שבית הספר שלו העלה חומרי לימוד לעמוד הבית של אתר בית הספר; ג'ואנה, בעלת כישורים טכנולוגיים מתקדמים יחסית, בנתה עמוד בית אישי כדי לפרסם חבילות לימוד, והאנה אמרה שלבית הספר שלה הייתה גישה רק ללוח הורים וולונטרי מקוון שהפיץ דוא"ל להורים, ואלה עדכנו את ילדיהם.
הבדל בולט נוסף בין מורים גרמנים וישראלים היה בעמדתם כלפי Zoom. בישראל, דקל תיאר כי בתחילה השתמש בפלטפורמה מקומית שקודמה על ידי משרד החינוך, אך די מהר עבר להשתמש ב-Zoom כפתרון נוח ועמיד יותר. במהלך הסגר הראשון רכש משרד החינוך רישיונות Zoom מוסדיים ללא הגבלה ואימץ באופן רשמי את Google Classroom כפתרון לניהול כיתה מקוונת. בגרמניה, רק ג'ואנה והאנה דיווחו שחלק מהקולגות שלהן השתמשו ב-Zoom; מכיוון שהשרתים שלה ממוקמים מחוץ לאירופה, השימוש בתוכנה לא עמד בדרישות ה-GDPR, והמרואיינים בגרמניה סיפרו שהם נמנעו מלהשתמש בה.
כמעט כל המורים הגרמנים עברו בסופו של דבר לאחת הפלטפורמות המקוונות הרשמיות שהומלצו על ידי המדינה, שמותאמות לכללי ה-GDPR, מה שנתן למורים ביטחון שהכלים שבהם הם משתמשים תואמים את החוק הגרמני ועומדים בציפיות שלהם ושל תלמידיהם לגבי ההגנה על הפרטיות. לעומת זאת, בישראל התבסס השימוש ב-Zoom וב-Google Classroom. המורים הישראלים לא הביעו התנגדות ל-Zoom, ולא הביעו חששות בנוגע לגורל המידע שנאסף עליהם או על התלמידים שלהם בידי Zoom, Google, Padlet (שירות מקוון לשיתוף תכנים) או כל אחד מהיישומים המסחריים האחרים אותם אימצו לצורך הוראה מקוונת.
ג. סיכום
נדמה כי פרטיות היא קורבן שקט של השינויים המהירים שהתרחשו בעת המגפה. שיקולי פרטיות נעדרו כמעט לחלוטין בשלביה הראשונים של המגפה אשר אופיינו בחוסר ודאות. עם זאת, כבר בשלב זה ניתן היה לראות אלמנטים של תרבות הפרטיות הגרמנית, שהתבטאו בהיסוס לאמץ פתרונות מסחריים של ענקיות הטכנולוגיה. אנחנו מפרשים זאת כרגישות מוגברת סביב פגיעה בפרטיות ומתן דגש גדול יותר על זכויות צרכנים בגרמניה, במיוחד בהשוואה למקרה הישראלי.
גם בעת אימוץ טכנולוגיה בבתי ספר התחדדו ההבדלים בין מורים ישראלים וגרמנים בנוגע לשיקולי הפרטיות שלהם, והתחדדו גם המחירים של הרגישות לפרטיות. בישראל התחילה הלמידה המקוונת מהר יותר מאשר בגרמניה, כיוון שפלטפורמות מסחריות שאומצו על ידי משרד החינוך כבר היו נגישות ברמה הלאומית, ושיקולי פרטיות לא קיבלו משקל בקבלת ההחלטות של בתי הספר.
עם התקדמות המגפה הוקדשה מחשבה רבה יותר לא רק לטכנולוגיה אלא גם לתנאי השימוש בה ולמגבלותיה. בישראל פיתחו מורים שיטות עבודה לשליטה על הגישה לשיעורים והיכולת לשתף מסכים. בנוסף, בתי ספר פרסמו הנחיות לגבי התמודדות עם נוכחות בשיעורים, הפרעות מקוונות בכיתה ושימוש התלמידים במצלמה. משרד החינוך קבע כללים לשימוש במערכות לשיחות וידאו – אך הכללים האלו היו פתוחים לפרשנות רבה מצד המורים, שלקחו אותם יותר כעצה מאשר כרגולציה מחייבת. המחסור במודעות לפרטיות בקרב המורים בישראל השתקפה גם בגישות לשימוש התלמידים במצלמות ובמיקרופונים. חלק מהמורים בישראל לא התעקשו שהתלמידים שלהם יפעילו מצלמות בשיעורים שהתקיימו ב-Zoom, וחלקם כן. גם בגרמניה היה מחסור בהנחיות ברורות לגבי השימוש במצלמות ובמיקרופונים, ולכן נאלצו מורים לקבל החלטות בעצמם. להבדיל מעמיתיהם הישראלים, המורים הגרמניים נטו ככלל בגישה שכיבדה את המרחב הפרטי של תלמידיהם ולא התעקשו על הפעלת המצלמות. בשתי המדינות הייתה למורים אוטונומיה מסוימת בדרכים שבהן בחרו להשתמש בכלים ללמידה מרחוק, אך הכיוון שבו בחרו שיקף את תרבות הפרטיות המקומית. בישראל ההתלבטות הייתה פדגוגית בלבד, והתייחסה בעיקר לאפקטיביות של שימוש במצלמות רשת ללמידה משותפת. מורים גרמנים התלבטו דווקא אם הם ידליקו את המצלמות, והשאירו את שאלת המצלמות של התלמידים בידיהם.
מורים גרמנים נדרשו להתאים את עצמם לרגולציה של חוקי ה-GDPR. ההשפעה של חוקים אלו אינה מסתכמת בכללים המרכיבים אותם, אלא גם בהפנמת העקרונות שעליהם הם מבוססים בקרב האוכלוסייה הגרמנית בכלל, והמורים הגרמנים בפרט. זאת, בשילוב הכלים הטכנולוגיים המועטים שהיו בשימוש לפני הקורונה, הובילו לכך שההסתמכות (או אפילו התלות) בפתרונות של ענקיות טכנולוגיה הייתה נמוכה יותר בגרמניה מאשר בישראל.
הכלים ושיטות העבודה שהפכו בסופו של דבר לנורמה מדגימים גם הם את ההבדלים בין תרבויות הפרטיות. למשל, אימוצו הכמעט מלא של Zoom בישראל, כולל רכישת רישיונות מוסדיים על ידי משרד החינוך, עומד בניגוד גמור לגרמניה. שם, הרגולציה של ה-GDPR הובילה לכך ש-Zoom לא נחשבה כלל לאופציה ראויה, ושימוש בה היה מחוץ לנורמה. מורים ישראלים הרגישו בנוח לבסס את ההוראה המקוונת שלהם על תוכנה מסחרית (אמריקאית ברובה) שאוספת מידע אישי ומאחסנת אותו מחוץ למדינה, ומשתמשת בו לצרכים מסחריים. חשיבות החלטות אלו, אשר התקבלו בעת משבר, תמונה בכך שהן מנתבות את קבלת ההחלטות ואת ההתנהגויות העתידיות. אימוץ פתרונות טכנולוגיים בעת משבר מנרמלת את השימוש בהם ומקבעת את מערכות היחסים בין המשתמשים (מורים ותלמידים במקרה שלנו) וספקיות של אותם הפתרונות. לכן, חשוב ששיקולי הפרטיות יהיו חלק מהשיח של מקבלי ההחלטות גם בעתות משבר וגם בשגרה.
