הכפרים הלא-גלובליים: שימושי אינטרנט בבחירות המוניציפליות במגזר הערבי-פלסטיני בישראל

תקציר

מאמר זה הוא חלק ממחקר חלוצי המנתח את השימוש באתרי אינטרנט בקרב כ-600 מתמודדים לראשות 156 רשויות מקומיות בישראל, במהלך הקמפיינים לבחירות המוניציפליות שנערכו בנובמבר 2008. מהנתונים עולה כי למרות החשיבות המיוחסת לבחירות המוניציפליות במגזר הפלסטיני-ישראלי ועל אף שיעור ההצבעה הגבוה, היקף התחרות במגזר והמקום ההולך וגובר שתופסת בו רשת האינטרנט – השימוש ברשת לצורכי הקמפיינים השונים במגזר היה זעום. לעומת זאת, כ-50% מהמועמדים השתמשו באתרי אינטרנט אישיים ברשויות שהאוכלוסייה בהן מתאפיינת ברוב יהודי. הממצאים מעידים על מכשולים העומדים בפני הטמעת רשת האינטרנט ככלי פוליטי אפקטיבי, וזאת על אף שפערי הגישה לאינטרנט הולכים ומצטמצמים. המאמר מתבסס על ניתוח נתוני השימוש באינטרנט, ועל ראיונות טלפוניים עם מועמדים ועם אנשי פרסום המתמחים במגזר הפלסטיני-ישראלי.

מבוא

שאלת אי-השוויון בנגישות של קבוצות שונות לטכנולוגיה צפה ועולה עם לידתה והטמעתה של כל טכנולוגיה חדשה, ובכלל זה גם של רשת האינטרנט שאינה יוצאת דופן במובן זה (Rogers, 2003). המחקר הנוכחי מתמקד בפער הדיגיטלי המבחין בין פרטים וקבוצות בעלי נגישות פיזית ומיומנויות שימוש בטכנולוגיות תקשורת ומידע – לבין אלו החסרים אותן.¹

פיפה נוריס (Norris, 2001) מתייחסת לשלושה ממדים של הפער הדיגיטלי: הפער הגלובלי, המתייחס לנגישות לא שוויונית למחשב ולאינטרנט כפי שזו מתבטאת במדינות או אזורים שונים בעולם; הפער החברתי, המתייחס להבדלי נגישות למחשב ולאינטרנט של קבוצות שונות בתוך היחידה המדינית; והפער הדמוקרטי, המתייחס להבדלים בשימושים הפוליטיים שעושים פרטים או חברי קבוצות שונות באינטרנט, כגון גיוס תרומות, סיוע בקמפיינים, ושימושים בשירותי ממשל מקוון. המחקר הנוכחי מתמקד בממד השלישי של הפער הדיגיטלי לפי נוריס – דהיינו בהבדלים בין מגזרי אוכלוסייה שונים מבחינת השימוש הפוליטי באינטרנט.

ככל שמתבסס השימוש באינטרנט למטרות פוליטיות – כאשר ארגונים ממשלתיים, קבוצות אינטרס, עמותות, מפלגות ואף יזמים פוליטיים עושים שימוש ברשת לצורך קידום מטרותיהם – כך עולה חשיבותו של "הפער הדמוקרטי". אותם שחקנים פוליטיים אשר מסוגלים להפיק את המרב מהמדיה החדשים עשויים לקדם את תכנית הפעולה שלהם, לעומת שחקנים פוליטיים שאינם מתמקדים בשימושים פוליטיים באינטרנט, שאינם מתמקצעים בהם, או שקהל היעד שלהם "לא שם". יש לציין שהפער הדמוקרטי – נשוא מאמר זה – נבדל מן הפער החברתי: ייתכן מצב, כפי שנראה להלן, שבו הפער החברתי – פער הנגישות לאינטרנט בין חברי מגזרים שונים – מצטמצם בהיקפו, בעוד שפערי השימוש לצרכים פוליטיים נותרים משמעותיים.

חלק הארי של המחקרים האקדמיים על אודות פערים דיגיטליים, ובוודאי בקרב המחקרים המוקדמים שעסקו בנושא, התמקדו בפערי גישה לרשת(DiMaggio et al, 2004; Dimaggio & Hargittai, 2001). ברם, במציאות החברתית והטכנולוגית הנוכחית, שבה יש נגישות למחשב ולאינטרנט ממגוון מיקומים ופלטפורמות ליותר ויותר פרטים ואוכלוסיות, ובתקופה שבה ספקטרום השימושים באינטרנט מרקיע שחקים – התייחסות לפער הדיגיטלי במונחי גישה בלבד אינה מספקת, ודיון על הנגישות לאינטרנט צריך להתייחס למכלול משתנים טכנולוגיים, חברתיים ואחרים(Dimaggio et al., 2004; Mossberger, Tolbert, and Stansbury, 2003) . לשם כך עלינו לבדוק פרמטרים נוספים ברמה האישית, ואף ברמה הקבוצתית או המוסדית, ולשאול, למשל, האם קיים בידי הפרטים הידע הרלוונטי המאפשר להם שימוש יעיל במדיום? כיצד מתמודדים פרטים עם הקשיים שמתעוררים במהלך השימוש באינטרנט? אילו שימושים נעשים בטכנולוגיה? האם היא מאפשרת העצמה אישית וקבוצתית, במיוחד בכל הנוגע להתארגנות ומוביליזציה פוליטיות, או שמא היא מעצימה הבדלים קיימים ובכך גורמת ל"עניים" להפוך ל"עניים יותר"?

ואכן, כיום מתפתחת ספרות שדנה ב"רובדי עומק" של הפער הדיגיטלי, ספרות הנוגעת בגורמים שמעבר לקישור גרידא לאינטרנט, החל מאוריינות, דרך רוחב פס (ראו בהקשר דומה DiMaggio et al. 2004), וכלה בנושאים כגון פערים בשיתוף ויצירת תכנים באמצעות יישומי רשת שיתופיים (Hargittai & Walejko, 2008), וכן פערים בין אוכלוסיות בחיפוש מידע פוליטי (Segev & Ahituv, 2010). מחקר זה מתווסף למחקרים הנדונים ובודק את הפערים בשימושי אינטרנט בקרב מתמודדים פוליטיים מקרב קבוצות אוכלוסיה שונות.

פער דיגיטלי בישראל

זה שנים שהאוכלוסייה הערבית ממוקמת בצד "הלא נכון" של הפער הדיגיטלי, כאחת הקבוצות שבה שיעור החיבוריות לאינטרנט הוא מהנמוך בישראל. במחקר הנוכחי אעמיד טענה זו לבדיקה מורכבת יותר מעבר לבחינת נתוני הנגישות; אבחן את השימושים הפוליטיים באינטרנט במהלך הקמפיינים שקדמו למערכת הבחירות המוניציפלית בנובמבר 2008, על ידי מועמדים לראשות רשויות שבהן האוכלוסייה מתאפיינת ברוב יהודי או ערבי.

מחקרים אשר בדקו את סוגיית הפער הדיגיטלי בין יהודים לערבים מצביעים על פערי חיבוריות ניכרים. כך, גנאים, רפאלי ועזאיזה (2009), משתמשים בנתוני הלמ"ס מ-2004 ומראים כי הגישה לאינטרנט בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל עמדה על 47.8%, לעומת 14.4% בקרב האוכלוסייה הערבית. לפי נתוני רכאז מאותה שנה (2004), שיעור חדירת האינטרנט במגזר הערבי עמד על 17.8%.

נתונים עדכניים יותר מראים שיעור חדירה עולה של האינטרנט במגזר הערבי וצמצום להלכה של הפער בין האוכלוסיות. דו"ח פערים דיגיטליים של משרד האוצר (נתוני 2005; מזרחי ואח', 2005, עמ' 37) מצא שיעור חדירה של 38% במגזר הערבי-פלסטיני-ישראלי; הדו"ח מציין כי בהשפעתו על ההסבר לפער הדיגיטלי, משתנה הלאום הוא משני לעומת משתני ההשכלה, ההכנסה והגיל. מחקר עדכני יותר של לב-און וליסיצה (Lev-On & Lissitsa, 2010), המסתמך על נתוני הדו"ח החברתי של הלמ"ס מ-2008, מצא כי הגישה לאינטרנט בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל עמדה על64%, לעומת 30% בקרב האוכלוסייה הערבית.

יש לציין כי בשנת 2007 מצא מש בסקר טלפוני ארצי שהקיף 1,410 נבדקים אחוזי גישה גבוהים יותר לרשת: לפי ממצאי המחקר, 52%מהאוכלוסייה הערבית בארץ עושה שימוש באינטרנט לעומת 72% מהמגזר היהודי, כאשר הפער בין המגזר הערבי ליהודי מצטמצם ככל שהגיל יורד, דהיינו, האוכלוסייה הצעירה מצליחה לגשר על הפער הדיגיטלי (מש, 2008). בהמשך לכך, בנובמבר 2008 מצא סקר גיאוקרטוגרפיה כי 95%מבני הנוער הערבים גולשים באינטרנט.² ניתן לחוש את ההאצה המהירה בשיעור חדירת האינטרנט בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל גם בדבריו של בסאם ג'אבר, המנהל הכללי של קבוצת "פנורמה" ועורך האתר המוביל במגזר הערבי-פלסטיני בישראל, Panet:³

"האינטרנט הוא לא תופעה חדשה בקרב המגזר הערבי בישראל, [ו] בשנתיים האחרונות יש גידול משמעותי במספר הגולשים במגזר. לפני כשנתיים (2007), חגגנו את העובדה ש-2,000 גולשים שונים ביקרו באתר מדי יום, ואילו היום (2009) מדובר כבר בלמעלה מ-700 אלף גולשים שונים ביום. המספרים הללו מצביעים על ההתפתחות המהירה של האינטרנט במגזר, ממצא שמוביל להיווצרותה של תעשייה חדשה: עסקים המוכרים מחשבים, התרחבות רשתות האינטרנט וכניסה של ספקיות אינטרנט למגזר".⁴

במקביל לחדירתו המואצת של האינטרנט למגזר הערבי-פלסטיני בישראל, ניתן לשער שמצבה הייחודי של האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל – כמיעוט לאומי ותרבותי הממוקם בשוליים הגיאוגרפיים-פוליטיים-תרבותיים של חברת הרוב – עשוי להגביר את המוטיבציה של הפרטים שבה להשתמש באינטרנט כמדיה אלטרנטיבית. כך מצא כבהא (2007) שהאינטרנט משלים את מהפיכת הטלוויזיה הלוויינית, ומשמש ככלי העוקף את הגבולות והסייגים שמנעו מאוכלוסייה זו להתחבר אל המרחב הכלל-ערבי במזרח התיכון, לאחר קרוב לשישה עשורים של ניתוק. לפי כבהא (2007), האינטרנט זוכה לעניין עצום בעולם הערבי, ובשנים האחרונות גם בקרב ערביי ישראל, כמקור לחדשות ולדיונים בענייני דת ואקטואליה. האם זהו גם המצב בזירה הפוליטית? או שמא השימוש באינטרנט ככלי אלטרנטיבי לעקיפת צינורות המידע המסורתיים מוגבל, בשלב זה, לדפוסים של הפקה וצריכת חדשות בלבד?

גורם מרכזי שיכול לצנן את ההתלהבות מצמצום הפער הדיגיטלי בין יהודים לערבים בישראל הוא קיומן של עמדות שליליות ביחס לשימוש באינטרנט בקרב רבים מהאוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל. מש (2008) מצא כי 40% מהנשאלים בקרב האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל הביעו עמדות שליליות בכל הקשור לשימוש באינטרנט, ונמצאה רמה גבוהה של הסכמה עם היגדים המבטאים חשש וחוסר ביטחון. כמו כן, נמצא שרוב המשתמשים סבורים כי עיקר המכשולים להרחבת השימוש באינטרנט בחברה הערבית נובעים מחסמים של מיומנויות, ידע והתמצאות. מעניין יהיה לראות האם וכיצד תשפענה עמדות אלו על מידת ואופני השימוש באינטרנט במהלך אירוע פוליטי מרכזי במגזר הערבי-פלסטיני בישראל: הקמפיינים לבחירות המוניציפליות.

הבחירות לרשויות המקומיות בישראל

הבחירות לרשויות המוניציפליות, המתקיימות במקביל ברחבי המדינה, מאפשרות לבחון ולנתח את השימושים הפוליטיים שנעשים ברשת האינטרנט באופן עמוק ועשיר מאלו הנערכות בבחירות לכנסת, בהן המדינה כולה נחשבת כאזור בחירה אחד. באופן זה ניתן להיחשף לפריסה ארצית ונרחבת של 'מיקרו-החלטות' רבות של מועמדים, ולא רק למעט הכרעות של מפלגות ויועצי תדמית. כתוצאה מכך ניתן ללמוד על הבדלים גיאוגרפיים, סוציו-אקונומיים, תרבותיים ואחרים, אשר עשויים להשפיע על החלטת המועמדים להשתמש באינטרנט, וכן ליצור תמונה נאה בפריסה ארצית שתשרטט את אופי השימוש ברשת למטרות פוליטיות.

הבחירות המקומיות בישראל מתבצעות באמצעות שני פתקים: האחד לראשות הרשות והשני – למועצת הרשות. במקרה שרק מתמודד אחד מגיש את מועמדותו לראשות הרשות, הוא מוכרז כזוכה בראשות המועצה ללא בחירות. במקרה שאיש מהמועמדים אינו מגיע ל-40% מהקולות מתקיים סיבוב שני שבועיים לאחר הסיבוב הראשון. יש לציין כי העובדה שמדובר בקמפיינים מקומיים "קטנים" יחסית, שההכרעה בהם נתונה על פי רוב בידי אלפי או עשרות אלפי בעלי זכות הצבעה בלבד, לא אמורה בהכרח לאיין את השימוש באינטרנט, ואולי דווקא ההיפך הוא הנכון: בשל מספר הבוחרים הנמוך עשויה בהחלט להיווצר סיטואציה שבה מושגת הכרעה על בסיס קולות ספורים, ובמצב דברים זה כל מדיה שמאפשרת להגיע אל הבוחרים ולהשפיע עליהם היא יקרת ערך.⁵

יש לציין כי שיעור ההצבעה בבחירות לכנסת בקרב המגזר הערבי-פלסטיני-ישראלי נמוך משמעותית משיעור ההצבעה בקרב המגזר היהודי. כך, בבחירות לראשות הממשלה שהתקיימו בפברואר 2001 (מעט לאחר אירועי אוקטובר 2000), צנח אחוז ההשתתפות לשפל חסר תקדים של 18%בלבד, ואף כי שב ועלה ל-63% בבחירות 2003, מאז הוא ממשיך ויורד. בבחירות לכנסת ב-2009 מימשו את זכותם להצביע רק 53.4% מבעלי זכות הבחירה במגזר הערבי-פלסטיני-ישראלי (שפרמן, 2009).

לעומת הבחירות לכנסת, מערכות הבחירות המוניציפליות ביישובים הערבים זוכות לעניין רב ולמעורבות גבוהה מאוד של יחידים וקבוצות, ולעתים קרובות הן "חמות" ומותחות. אחוז ההצבעה בבחירות המקומיות בקרב האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל נותר סביב 90% לאורך עשרות שנים (אוסצקי-לזר, 2005; ראו גרף 1), והוא גבוה משמעותית הן מאחוז ההצבעה בקרב האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל בבחירות לכנסת, והן מאחוזי ההצבעה הכלליים בבחירות המוניציפליות.

גרף 1. שיעור ההצבעה בבחירות המקומיות לפי מגזרים, 1978-2008⁶

גרף 2. היסטוגרמה של שיעורי ההצבעה בבחירות המוניציפליות 2008, בחתך מגזרי⁷

אחוז ההצבעה הגבוה משמעותית ברשויות הערביות ניכר גם מגרף 2 אשר מדגים, בין היתר, כי בבחירות 2008 עמד אחוז ההצבעה על 80%ומעלה בקרב יותר מ- 90% מהרשויות במגזר הערבי-פלסטיני-ישראלי: רק בשלוש מתוך 53 הרשויות הערביות שבהן נערכו בחירות ירד שיעור ההצבעה מ-80%, כאשר שיעור ההצבעה הנמוך ביותר דווח בנצרת (72.9%), שבה המספר הגבוה ביותר של בעלי זכות בחירה מבין הרשויות הערביות. לעומת זאת, רק בשלוש מתוך 103 (2.9%) הרשויות במגזר היהודי שבהן נערכו בחירות לראש הראשות היה אחוז הבוחרים גבוה מ-80% מבעלי זכות ההצבעה.

מהם ההבדלים במניעים של שני דפוסי השתתפות פוליטיים אלו, וכיצד ניתן להסביר את הפער העצום ביניהם? הבחירה לכנסת היא ברוב המקרים אידיאולוגית, מפלגתית ולאומית, וחוקרים מייחסים את הירידה ההדרגתית באחוזי ההצבעה למספר גורמים, בהם הירידה הכללית בשיעור ההצבעה בקרב כלל המצביעים (לא רק בקרב המגזר הערבי-פלסטיני-ישראלי), המודעות הגוברת של הציבור הערבי-פלסטיני-ישראלי למידת ההשפעה הזניחה שלו בפוליטיקה הישראלית, ומחאה כנגד התמשכות הסכסוך הישראלי-פלסטיני והאירועים הפוליטיים הקשורים אליו (שפרמן, 2009). הבחירות המוניציפאליות, לעומת זאת, הן אירוע מפתח המאפשר למתמודדים מקומיים נתיב לשליטה במוסדות המנהלים את חיי היומיום של התושבים ולממש אינטרסים אישיים, חמולתיים ומוניציפליים (מוצטפא, 2005).

חוקרים רבים טוענים שהמבנה החברתי ביישובים הערביים וההשתייכות למסגרות מקומיות ובמיוחד לחמולות, הוא הגורם העיקרי לשיעור ההשתתפות הגבוה בבחירות המוניציפליות (לנדאו, 1993; אוסצקי-לזר, 2005; מוצטפא, 2005; (Al-Haj, 1987. חמולות – מבנה חברתי המיוחד לאוכלוסייה הערבית הכפרית במזרח התיכון – מוגדרות כקבוצת אנשים בעלת קרבה לאב ראשוני, שאליה מסתפחים לעתים פרטים ומשפחות על מנת לשאת בחובות וליהנות מזכויות הנגזרות מעצם החברות בחמולה. ביישוב ערבי טיפוסי קיימות בין 2-4 חמולות אשר מתגוררות בדרך כלל בשכונות נפרדות. לפי מגוון מחקרים, ההשתייכות החמולתית היא מרכיב חשוב בהגדרתם העצמית של רבים מהאזרחים הערבים-פלסטינים בישראל(Ben-Bassat & Dahan, forthcoming).

על פי מוצטפא (2005), בבחירות המקומיות שנערכו ב-2003 נבחרו רק 11 ראשי מועצות ועיריות על רקע פוליטי ולפי השתייכותם המפלגתית, בשעה שיתרת 42 ראשי הרשויות הנבחרים הועדפו על רקע שיוכם המשפחתי. ואולם, חשוב לציין שהשייכות החמולתית כמעט ואינה משפיעה על אופן ההצבעה של הפרטים בבחירות הכלליות, והחמולות אינן מהוות יריבות פוליטיות למפלגות הארציות בבחירות לכנסת. יתרה מזאת, לפי מוצטפא (2005, עמ' 20), המפלגות הערביות אינן מנסות להתעמת עם החמולות, אלא במקרים רבים אף מנצלות את המבנה החברתי המקומי, ומשתפות פעולה עם חמולות על מנת לזכות בהישגים ברמה המוניציפלית.

קיימת הסכמה בין החוקרים על כך שהחל מהבחירות המקומיות בשנת 1993 אנו עדים להתחזקות החמולה ככוח פוליטי במישור המוניציפלי (אוסצקי-לזר, 2005; מוצטפא, 2005;Ben-Bassat & Dahan, forthcoming ). אוסצקי-לזר (2005), אשר מנתחת את דפוסי ההצבעה במגזר הערבי-פלסטיני-ישראלי בבחירות המוניציפליות של 2003, טוענת שעל אף ההתקדמות ברמת ההשכלה והמודרניזציה הגוברת של המגזר הערבי, "וחרף המודעות הגבוהה לדמוקרטיה כערך מרכזי בחיי החברה והפוליטיקה, הרי התהליך המסורתי של התכנסות לחיק החמולה והמשפחה גברו גם הפעם. הבחירות העידו על יכולת הגיוס הגבוהה של המשפחה, [ו]האקדמאים משאירים את השכלתם מחוץ לגבולות הכפר ומתנהגים כחלק מן הקולקטיב המשפחתי כשהם חוזרים הביתה" (עמ' 16). לפי המחברת, כוח הגיוס וההנעה של החמולה חזקים יותר מכלים אחרים שבהם נעשה שימוש לצרכים אלה;

"השימוש באמצעים מודרניים ומשוכללים במהלך ההכנות לבחירות אינו מעיד על מודרניזציה שלהן. יש כאן דוגמה מובהקת לשימוש בכלים מודרניים חיצוניים לחיזוק מגמות מסורתיות , מה שמכונה בספרות 'מודרניזציה חלקית'- שהיא אחד מהמאפיינים הבולטים של החברה הערבית בישראל" (שם, שם, ע"מ: 16-17).

מסקנה זו מקבלת חיזוק מטענותיו של מוצטפא (2005), הסבור שעל אף תהליכי המודרניזציה שעברה החברה הערבית-פלסטינית בישראל מאז 1948, הרי שזו עדיין חברה כפרית במהותה, שנמצאת מבחינה גיאוגרפית, כלכלית ופוליטית בשולי המרכז הישראלי-יהודי. למרות שתהליכים סטטוטוריים ומשקיים (כגון הפקעת אדמות, הסתמכות פחותה על חקלאות כמקור פרנסה עיקרי ומעבר לעבודה שכירה במגזר היהודי) החלישו את השייכות החמולתית, שיטת הבחירות המקומיות דווקא חיזקה את מעמד החמולה. בעוד שבמישור החברתי והכלכלי כוחה של החמולה נשחק, הרי שברמה הפוליטית המוניציפלית תפקידה התחזק.

השיוך החמולתי משפיע לא רק על דפוסי ההצבעה אלא גם על אחוזי ההצבעה. במחקר עדכני, מצאו בן-בסט ודהן (Ben-Bassat & Dahan, forthcoming) כי שיעור ההצבעה ביישובים הערביים גבוה יותר משמעותית בהשוואה ליישובים יהודיים גם לאחר שמנטרלים את ההבדלים ברמת ההכנסה, במידת התחרותיות הפוליטית ובגודל אוכלוסיית היישוב. החוקרים תולים את השפעת המבנה החמולתי על ההשתתפות הגבוהה בבחירות המקומיות פחות במניעים חומריים ובלחץ חברתי, ויותר בתחושת סולידריות בקרב בני החמולה. בן-בסט ודהן (Ben-Bassat & Dahan, forthcoming) טוענים שיש בכוחן של הזהות והנאמנות להוות תחליף ראוי לפיקוח יעיל מצד הקבוצה כדי להבטיח שהפרט פועל לטובת הקבוצה כולה, וכך תחושה חזקה של זהות חמולתית מספיקה לגרום לחלק גדול של חברי החמולה להשתתף בבחירות המקומיות במטרה להביא לבחירתו של מועמד החמולה (Ben-Bassat & Dahan, forthcoming) .

אחוז ההצבעה הנמוך בבחירות המוניציפליות במגזר היהודי, לעומת תפיסתן כאירוע פוליטי מרכזי בקרב המגזר הערבי-פלסטיני בישראל, מציב את הבחירות המקומיות כמקרה מעניין לבחינת הפער הדמוקרטי בין מגזרי אוכלוסייה שונים. השערה סבירה תהיה ששיעורי ההצבעה הגבוהים והעניין הרב בבחירות המקומיות במגזר הערבי-פלסטיני-ישראלי יביאו בין היתר לשימוש נרחב באינטרנט על מנת להגיע לבוחרים, להפעילם ולשכנע אותם להצביע עבור המועמדים בקלפי. אם, לעומת זאת, ניווכח בפער בשימושי אינטרנט "לטובת" האוכלוסייה היהודית (אשר מצביעה מסורתית באחוזים נמוכים משמעותית בבחירות אלו) לעומת האוכלוסייה הערבית-פלסטינית-ישראלית, הרי שהתחרותיות לבדה אינה יכולה להסביר את פערי השימוש לצרכים פוליטיים, ונידרש להסבר חלופי.

השערות

במחקר נבדקו שימושי האינטרנט בקמפיינים לקראת הבחירות לראשות הרשויות המקומיות שנערכו בנובמבר 2008. תהליכים היסטוריים, שהחלו עוד לפני הקמת מדינת ישראל, הובילו למגורים נפרדים כמעט מלאים של האוכלוסייה היהודית והערבית, מה שמאפשר להשוות בין קמפיינים לרשויות שבהן רוב לאוכלוסייה יהודית לבין רשויות שבהן רוב האוכלוסייה היא ערבית-פלסטינית-ישראלית.⁸

הנאמר עד כה ממחיש את הסביבה המסורתית שבתוכה מתנהלת הפוליטיקה המוניציפלית במגזר הערבי-פלסטיני בישראל, כמו גם את חשיבות הבחירות המקומיות בהקשר זה, כרקע להבנת חדירת האינטרנט למגזר ככלי תקשורתי בכלל, וכאמצעי לשיווק פוליטי בפרט.

על סמך החדירה הגוברת של האינטרנט למגזר הערבי-פלסטיני בישראל, במיוחד בקרב שכבות הגיל הצעירות (מש, 2008), ועל בסיס הנכונות הגדלה להשתמש ברשת כבמה פרסומית ושיווקית וכמרחב תקשורתי אלטרנטיבי לתקשורת הישראלית (כבהא, 2007), ניתן לשער כי נראה שימוש פוליטי נרחב באינטרנט בקרב המועמדים לבחירות המקומיות במגזר הערבי, אך עדיין במידה פחותה בהשוואה לשימוש הפוליטי שייעשה באינטרנט בקרב המועמדים ברשויות מהמגזר היהודי.

ישנם מספר גורמים נוספים המחזקים את ההשערה שבמגזר הערבי-פלסטיני בישראל ייעשה שימוש פעיל באינטרנט במהלך מערכת הבחירות המוניציפלית: ראשית, ממוצע מספר המועמדים לראשות הרשויות מהמגזר הערבי-פלסטיני-ישראלי גבוה יותר מממוצע מספר המועמדים שהתמודדו לראשות רשויות מהמגזר היהודי (4 לעומת 3.7), כלומר הבחירות המקומיות הן בממוצע תחרותיות יותר. שנית, כפי שפורט ברקע התיאורטי לעיל, הבחירות המקומיות מעוררות עניין רב יותר במגזר הערבי, והראיה לכך היא אחוז השתתפות גבוה בהרבה (מוצטפא, 2005). בבחירות שנערכו ב-2008 עמד אחוז הקולות הכשרים ביישובים הלא-יהודיים על 83.5% מכלל בעלי זכות ההצבעה, לעומת 45.8% בלבד במגזר היהודי.כיוון שכאמור מדובר במגמה מתמשכת, ניתן להניח כי ייעשה שימוש משמעותי באינטרנט, כמדיום עדכני לקמפיינים פוליטיים, על ידי מועמדים לא-יהודים.

מתודולוגיה

מיד לאחר קבלת שמות המועמדים ממשרד המפקח הארצי על הבחירות במשרד הפנים, פתחנו בחיפוש ברשת אחר כל מועמד בעזרת מנועי חיפוש, כנהוג במחקרים מסוג זה. חיפשנו מספר פעמים, לאורך מסע הבחירות ומיד לאחריו, את אתרי המועמדים בין 500 התוצאות המובילות במנוע החיפוש של גוגל (תוך שימוש בשם המועמד בנוסחים שונים). בנוסף, חיפשנו מידע על אודות אתרי המועמדים בפורומים מקומיים באינטרנט, שבהם פרסמו חלקם פרטים אישיים ומקצועיים, ובכלל זאת כללו הפניה לאתר שלהם. האתרים שאותרו גובו בעזרה תוכנה ייעודית, וניתנים לצפייה באתר.

בחרנו לכלול במחקר גם ראיונות טלפונים עם המועמדים או באי כוחם משני טעמים: ראשית, לעתים לא ניתן למצוא את כתובת האתר היות והוא לא מקודם היטב, או בכלל, במנועי חיפוש, וייתכן כי יהיה ניתן להגיע למידע זה באמצעות הריאיון. שנית, התעניינו גם בתפיסותיו של המועמד ושל אנשי הקמפיין שלו לגבי מקומו של האינטרנט ככלל, ואתר האינטרנט בפרט, כחלק מהאסטרטגיה התקשורתית שלהם – מידע אשר לא ניתן להסיק מצפייה באתר בלבד. את שיחות הטלפון הקפדנו לערוך זמן קצר לאחר הבחירות, כאשר הפרטים עדיין טריים בזיכרון המרואיינים. הקפדנו שלא להתקשר לפני הבחירות, על מנת שלא להשפיע על שיקול דעתם של מתמודדים לגבי הקמת אתר או הוספת תכונות מסוימות לאתר. במקרים שבהם התקיים סיבוב שני, התקשרנו לכל המועמדים לראשות אותה מועצה לאחר הסיבוב השני. על מנת להימנע מאי הבנות במהלך הראיונות בגלל מכשול השפה, מי שראיינה את המועמדים מהמגזר הערבי הייתה ערבייה-ישראלית, שערבית היא שפת האם שלה.

במחקר נבדק, בדומה לליימן-וולציג (Lehman-Wilzig, 2004) האם היה למועמדים אתר, ואילו שימושים נעשו בו: שימושים סטטיים (מידע על אודות המועמד, חזון, סקרים, גרפים), תוכני מולטימדיה (אודיו, וידיאו), אינטראקטיב (כגון פורומים וצ'אט עם המועמד), שפות שונות וכן שימושים לקראת יום הבחירות: גיוס פעילים, שיתופם בפעילויות הקמפיין וסיוע בהבאת מצביעים לקלפיות. כמו כן, שאלנו לדעתם של המועמדים מהי התועלת שבשימוש באינטרנט, והאם ניתן היה לדעתם, בדיעבד, להפיק מהאינטרנט יותר משנעשה, בהתחשב בנסיבות הקיימות.

בנובמבר 2008 התקיימו בחירות ב-156 רשויות מקומיות, מתוכן 53 מערכות בחירות נערכו ביישובים לא-יהודיים (52 ערבים ו-1 צ'רקסי) שעל ראשותם התמודדו 213 מועמדים. בנוסף לחיפוש ולבחינת האתרים, נערכו ראיונות טלפוניים עם 117 מתוך 213 המועמדים במגזר הערבי-פלסטיני-ישראלי. שאר המועמדים לא היו זמינים מסיבות טכניות ומעטים לא היו מעוניינים להתראיין. יש לציין שמבין הראיונות שערכנו היה מקרה בודד של מועמד שאמר לנו שהיה לו אתר אשר לא הצלחנו לאתר בעצמנו, כך שניתן להניח בסבירות גבוהה שבמקרים שבהם לא התקיים ריאיון ולא מצאנו אתר אינטרנט בבדיקה העצמאית שערכנו – אכן לא היה אתר בנמצא, ואם אכן היו אתר או שניים שנעלמו מעינינו – הרי שמדובר בהטיה שולית של התוצאות.

כדי להעמיק את הבנתנו לגבי הסיבות לשימוש או להיעדר השימוש באתרים אישיים בקרב המועמדים, הוספנו וביצענו מספר ראיונות טלפונים עם אנשי שיווק ופרסומאים ערבים ויהודים שמתמחים במגזר הערבי-פלסטיני בישראל. את ריכוז המרואיינים בחלק זה של המחקר בנינו באמצעות מאגר המידע של חברת מחקרי המדיה "יפעת", שסייע לנו באיתור משרדי פרסום ושיווק המתמחים במגזר הערבי-פלסטיני-ישראלי. בהמשך, באמצעות שיטת 'כדור השלג' הופנינו על ידי מרואיינים למשרדים נוספים המתמחים במגזר הערבי. בסה"כ אותרו 13 משרדי פרסום ושיווק שעמם יצרנו קשר, ונערכו שמונה ראיונות (מרואיין אחד מכל משרד שהסכים לשתף פעולה עם המחקר).

הראיונות עסקו בסיבות האפשרויות לשימוש המועט שעשו המועמדים הערבים-הפלסטינים-ישראלים בבחירות המוניציפליות באינטרנט, ובדקו האם מתבצעים שימושים במדיום זה לצרכים מסחריים ומהם, וכן האם המרואיינים סבורים שהאינטרנט יהפוך לכלי שיווק פוליטי במגזר הערבי. כמו כן, ביקשנו מן המרואיינים להסביר את הפער בין השימוש הנעשה באינטרנט במגזר הערבי-פלסטיני בישראל לצרכים מסחריים, לבין מיעוט השימוש בו בקמפיינים פוליטיים.

ממצאים

ממצאי מחקר זה מפתיעים בעוצמתם ומעלים שאלות רבות על אודות ממדיו השונים של הפער הדיגיטלי. מתוך 213 המועמדים הערבים שהתמודדו בנובמבר 2008 על ראשות הרשות המקומית בבחירות המוניציפליות בישראל רק ל-8 (!) מועמדים, פחות מ-5% מכלל המועמדים, היה אתר אינטרנט. נתון זה מעניין במיוחד בהשוואה לתוצאות שהתקבלו בקרב המועמדים היהודים (Lev-On, forthcoming): מבין 381 המועמדים לראשות הרשויות המקומיות, ל-191 היה אתר אינטרנט (50.1%), לעומת 190 נטולי אתר (49.9%).

איור 1. אתר הקמפיין של עלי עאסלה מעראבה, אחד מתוך שמונת האתרים שאותרו במחקר

שמונת האתרים שנמצאו היו למטרת קידום מועמדים משמונה יישובים שונים (כלומר, לא הייתה רשות בה היה יותר מאתר אינטרנט אחד עבור המועמדים). מבין ארבע הרשויות הגדולות שבהן נערכו בחירות בקרב יותר מ-20,000 בעלי זכות הצבעה (נצרת, אום-אל-פחם, שפרעם ורהט), לא איתרנו ולו אתר אינטרנט אחד (סך הכול התמודדו 13 מועמדים לרשות ארבע הרשויות הנדונות).⁹ לא מצאנו חוקיות כלשהי בהתפלגות המספר הקטן של האתרים, ומן הראיונות ניכר כי רובם היו מעין "אלתור", פרי יוזמה מקומית של המועמדים או מקורבים להם. נציין כי במגזר היהודי נצפה שימוש ניכר יותר באינטרנט ברשויות שהתאפיינו במספר גבוה יותר של בעלי זכות הצבעה (Lev-On, forthcoming). ועם זאת, גם ברשויות בעלות מספר דומה של בעלי זכות בחירה לאלו שברשויות הערביות שבהן נמצאו אתרים, נמצא שימוש משמעותי יותר במובהק במגזר היהודי (מה שלא מפתיע לנוכח השימוש הזעום באינטרנט). אי לכך, מספר בעלי זכות ההצבעה הנמוך יותר בממוצע ליישוב אינו מסביר את השימוש הזעום באינטרנט במגזר הערבי-פלסטיני-ישראלי לעומת המגזר היהודי.

היעדרו הכמעט מוחלט של השימוש הפוליטי באינטרנט במגזר הערבי-פלסטיני בישראל הוא תופעה מעניינת, אשר לא ניתן להסבירה על ידי פערי גישה בלבד, אלא יש צורך להבין אותה על רקע האקלים הפוליטי וההקשר החברתי של ההצבעה. מן הראיונות הטלפוניים עלו מספר סיבות מרכזיות המסבירות מדוע החליטו המועמדים שלא להשתמש באתר אינטרנט אישי במהלך הקמפיין לראשות הרשות המקומית.

אחת הסיבות חזרה והופיעה לאורך מרבית הראיונות: הרשות המקומית כוללת מספר מועט יחסית של בעלי זכות בחירה, ובה "כולם מכירים את כולם באופן אישי". לכן, כפי שטענו המועמדים שהתראיינו, אין טעם בהשקעת זמן ומשאבים בבניית אתר אינטרנט ועדיף להשקיע את המשאבים בפרסום בדרכים אחרות, כגון שילוט, פליירים ועיתונות (בהקשר נזכיר שוב כי ברשויות בעלות אוכלוסייה יהודית בהיקף דומה נרשם שימוש גבוה בצורה משמעותית באינטרנט).

"הכפר שלנו קטן, אנשים עשו צחוק מזה שהתכוונו לפרסם באינטרנט, הרי כולם מכירים את כולם – בשביל מה צריך אינטרנט?" (מתוך הריאיון עם בא כוחו של דחבור חובאללה, מתמודד לראשות מועצת מעיליא. ברשות היו 2,171 בעלי זכות בחירה).

לעתים קרובות קישרו המועמדים בין עובדת היות הכפר קטן ובין החשיבות העצומה שיש לקשר האישי עם הבוחרים. פעילות השטח והקשר האישי עם הבוחר נתפסו על ידי רוב המועמדים כחשובים לאין ערוך מקיומו של אתר אינטרנט אישי.

"לא ראינו צורך בשימוש באינטרנט כל עוד שיש אפשרות לקשר אישי" (מתוך הריאיון עם עוזרו של יוסף מחא'גנה מאום אל פאחם, עיר בעלת 25,804 בעלי זכות בחירה).

"העבודה בשטח והפרסום בעיתונות ובשלטי חוצות הוכיחו יעילות רבה יותר" (מתוך הריאיון עם עוזרו של מאזן גנאים מסחנין, 16,021 בעלי זכות הצבעה).

"מערכת הבחירות בכפר ממש קטנה, ועדיף להגיע אל הבוחרים באופן אישי על מנת שלא להפסיד בוחרים. האינטרנט לא מגיע לכל אחד בכפר, ובעיקר לא לקהילה הבוגרת יותר" (מתוך הריאיון עם שנאס אבזאק נהאד מכפר קמא, 2,139 בעלי זכות הצבעה).

הפער הדיגיטלי, כפי שעולה מהציטוט האחרון, בולט בלא מעט מהראיונות, והוא בא לידי ביטוי בשני אופנים משלימים: מצד אחד, עולה שהמועמדים ועוזריהם מכירים את קהל הבוחרים שלהם ויודעים שחלקם כלל לא יודעים כיצד להשתמש באינטרנט, במיוחד האוכלוסייה הבוגרת יותר. מצד שני, עולות מהראיונות עדויות לא מבוטלות של המועמדים ועוזריהם ,לפיהן אין להם הבנה מספקת כיצד להפוך את האינטרנט לכלי עבודה, ולמיעוטם אף אין מחשב/ אינטרנט.

"אנחנו עדיין לא מתמצאים באינטרנט ולא יודעים להשתמש בכל האפשרויות שבו" (מתוך הריאיון עם העוזר של בשיר מוחמד מסחנין).

"לא היה צורך באתר אישי מכיוון שהאינטרנט עוד לא חזק כל כך במגזר" (מתוך הראיונות עם שיבלי נעים משבלי – אום אל ע'נם, עם העוזר של גאנם מסארוה מכפר קרע ועם העוזרת של מחמוד אבו ליל מעין מאהל).

"לא ראינו צורך להשתמש באינטרנט, כי הקהל מבוגר וכמעט ולא משתמש באינטרנט" (מתוך הריאיון עם העוזר של אבגאנה ממדוח מכפר קמה).

סיבות נוספות שהועלו על ידי מספר מועט של מרואיינים היו היעדר זמן ומשאבים כספיים. לעומת זאת, סיבה מרכזית שהועלתה על ידי מרבית המרואיינים הייתה השפעת החמולה על ההצבעה. המרואיינים טענו כי:

"אין צורך באינטרנט, כי ההצבעה היא על בסיס משפחתי" (מתוך הריאיון עם העוזר של נדיר זחאלקה מכפר קרע).

"ההצבעה היא לפי משפחות, ולכן פרסום באינטרנט לא יעזור" (מתוך הריאיון עם העוזר של חוסיין סלימאן ממשהד).

כפי שהוסבר קודם לכן, לחמולה השפעה מכרעת לא רק על עצם ההשתתפות בבחירות אלא גם על בחירת המועמד. מצב זה מצריך ערוצי שכנוע שונים מאלו המקובלים בזירה הארצית. לכן, היעדר השימוש באינטרנט מורכב ממספר רבדים: הפער הדיגיטלי שגורם לחוסר מודעות ליכולות של המדיום ולחוסר ידע בתפעולו; עמדות שליליות וחוסר אמון באינטרנט; ומעל לכל, האקלים הפוליטי והרקע החברתי של הבחירות הופכים במידה רבה את השימוש באינטרנט למיותר, ואף ללא רלוונטי לתפיסת מרבית המתמודדים לראשות הרשות המקומית. היטיבו לנסח זאת שני מרואיינים ממשרדי פרסום המתמחים בעבודה עם המגזר הערבי:

"מקבלי ההחלטות לא נמצאים באינטרנט. בבחירות מי שקובע לבני המשפחה במי לבחור זה המשפיע במשפחה, אחד שמוביל את דעת הקהל בבית, ולכן הוא זה שמתמקדים בו. בתחום הפוליטי בני המשפחה הולכים להצביע לפי מה שמעצב דעת הקהל בבית החליט, וגם ישנה פחות מודעות לאינטרנט בתחום הפוליטי. זאת לעומת השיווק המסחרי שם כל אחד בוחר לעצמו איזה מוצר לרכוש" (מתוך הריאיון עם מוחמד, סופרויזר ממשרד פירסום "אפאק").

"בתחום הפוליטי המפלגות הארציות שרצות לכנסת פונות דרך האינטרנט על מנת להגיע לקהל הרחב. בידיהם של המועמדים בבחירות המקומיות של היישובים הערבים יש כבר 30%-40% מצביעים בטוחים שבאים מהחמולה שלהם, ככה שנשאר להם לעשות קצת פרסום ביישוב שלהם. פרסום מסורתי מגיע לכולם ולכן אינו שימושי, אבל גם האינטרנט הוא לא הכלי עבורם, הם רוצים קשר פנים אל פנים" (מתוך הריאיון עם ג'לאל בנא, מנהל משרד לייעוץ תקשורתי ויחסי ציבור "ג'לאל בנא").

על רקע דברים אלו ניתן להבין מדוע הרוב המכריע של המועמדים בחרו שלא לבנות לעצמם אתרים אישיים ולא להפנות משאבים לנוכחות מקוונת. גם שניים מבין שמונת בעלי האתרים טענו כי ההשקעה באינטרנט לא החזירה את עצמה:

"גם במעט שעשיתי אנשים לא ידעו להשתמש, מה גם שההצבעה היא לפי משפחות" (מתוך הריאיון עם חסן ח'דר מסאג'ור, שניהל בלוג וכעבור זמן מה הוריד אותו).

"הפעילות שעשינו מספיקה כי אין הרבה גולשים באינטרנט מקהל המצביעים שלנו – מקסימום 10%" (מתוך הריאיון עם העוזר של קאסם אבו אלהיג'א מטמרה).

עם זאת, כל המפרסמים שראיינו היו תמימי דעים כי כבר בבחירות הבאות (2013) יהיה שימוש משמעותי באינטרנט, בעיקר על ידי מועמדים צעירים שכבר כיום נוכחים הרבה ברשת, וירגישו בנוח להעביר אליה גם חלק משמעותי מפעילות הקמפיין שלהם.

דיון וסיכום

האינטרנט נתפס יותר ויותר כגורם הכרחי בניהול קמפיינים עכשוויים (ראו למשל אטמור וסיאני, בדפוס; Pew Internet and American Life Project, 2009), ואולם, כפי שנמצא במחקרים קודמים (Brooks and Peterson, 2008; Gaziano and Liesen, 2009), השימוש הכמעט-אוניברסאלי באינטרנט בקמפיינים בעלי נראות גבוהה, אינו בהכרח "זולג" ומשפיע על השימוש ברשת בקמפיינים בעלי נראות נמוכה. ממצאי המחקר הנוכחי מחזקים את הטענה כי היעדר שימוש ברשת באזור או במגזר מסוים עשוי להשפיע באופן שלילי על החלטת המועמדים להקים אתרי אינטרנט במסגרת הקמפיין (Herrnson, Stokes-Brown and Hindman, 2007).

במקרה שלפנינו עולה כי המבנה החברתי והאקלים הפוליטי הייחודי לקהילה מסוימת משפיע על אופני השימוש במדיום. במקרה הנידון של האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל, הצביעו מחקרים רבים (Ben-Bassat & Dahan, forthcoming; אוסצקי-לזר, 2005; מוצטפא, 2005;Al-Haj, 1987 ) על התפקיד המכריע שממלאת החמולה במהלך הבחירות המוניציפליות, הן בהשפעתה על עצם ההשתתפות והן בהשפעתה על בחירת המועמד והרשימה. נראה כי דפוס התנהגות פוליטית זה מושרש עמוק בחברה הערבית-פלסטינית בישראל, ועד כה לא שינתה חדירת האינטרנט למגזר את התנהלות המועמדים באופן משמעותי. תהליכים חיוניים לכל קמפיין – הנוגעים למשל לגיוס פעילים, להעברת מסרים ולשכנוע – נותרו כשהיו, למרות שניתן היה לייעל אותם באופן ניכר. אולם, המבנה החברתי שבו מעוגנים הקמפיינים מאפיל על התמריצים הקיימים אצל המועמדים להקמת אתרי אינטרנט. חשיבות הקשרים החמולתיים והבינ-אישיים, בשילוב עם עמדות שליליות ביחס למדיום בקרב רבים מהמצביעים, הופכים את משימת הקמת אתר האינטרנט לנטולת ערך וללא משתלמת, כך לפחות לתפיסת המועמדים ויועציהם.

מסקנה נוספת שעולה מן הראיונות היא שחדירה של מדיום ככלי שיווקי בתחום הצרכנות באופן כללי, אינה זולגת בהכרח לזירת השיווק הפוליטי. המקרה של המיעוט הערבי בישראל הוא דוגמא טובה לכך: כפי שעולה מהריאיונות שערכנו, בעוד שהאינטרנט נתפס כזירה שיווקית לגיטימית ומשמש כבמה לקידום ולמכירה של מוצרים, הרי שבזירה המוניציפלית הוא נתפס, במקרה הטוב, ככלי לא יעיל, ובמקרה הפחות טוב – כמעמסה מיותרת על התקציב.

מחקר זה המחיש את הממדים השונים של הפער הדיגיטלי ואת ההבחנה בין פערי גישה לפערי שימוש, ובין פערי שימוש מסוגים שונים. ככל שהטכנולוגיה תהפוך זולה ונפוצה יותר, ניתן להניח כי פערי הנגישות בין קבוצות שונות יצטמצמו. עם זאת, במקביל לצמצום פערי הנגישות עשויים להמשיך ולהתקיים, ואולי אף להעמיק, ממדים אחרים של הפער הדיגיטלי, ובמקרה שלפנינו – פערי שימוש לצרכים פוליטיים.

המחקר הנוכחי מחזק את טענותיהם של דימאג'יו ואחרים (Dimaggio et al., 2004), כי ניתוח של סוגיית הפער הדיגיטלי לא יכול להסתפק רק בשאלת הנגישות הפיזית לטכנולוגיה החדשה. כשמדובר בשימושי אינטרנט לצרכים פוליטיים, בעוד ש-50% מהמועמדים היהודים לראשות רשויות מקומיות ניהלו אתרי אינטרנט אישיים, הרי שפחות מ-5%, מהמועמדים הערבים לראשות הרשויות המקומיות ניהלו אתרי אינטרנט אישיים.על פניו, אם היינו מסתפקים רק בנתוני הגישה ניתן היה לחשוב שמדובר בעניין של זמן ובקרוב ייעלם כמעט לגמרי הפער הדיגיטלי בין ערבים ויהודים במדינת ישראל, אך מבט מעמיק יותר מגלה שהפער רחוק מאוד מלהיעלם.

מהמחקר הנוכחי עולה גם כי האקלים הפוליטי והמבנה החברתי של ציבור הבוחרים עשויים לשפוך אור, לא רק על ההתנהגות הפוליטית מחוץ לרשת, אלא גם על ההתנהגות הפוליטית המקוונת. במקרה של החברה הערבית-פלסטינית בישראל, קיימת השפעה עצומה לחמולה על עצם ההשתתפות בבחירות המוניציפליות ועל דפוסי ההצבעה. בכוחה של עובדה זו, יחד עם קיומו של הפער הדיגיטלי בחברה הערבית, להסביר את מיעוט האתרים האישיים בקרב המועמדים לראשות הרשויות המקומיות. נראה כי המידע הנדרש לבוחרים על מנת להחליט על אודות אופן ההצבעה בבחירות המוניציפליות מגיע אליהם בעיקר מבני המשפחה הקרובה ובמסגרת החמולה (מוצטפא, 2005), ויכולת העברת המידע הפוליטי, כוח הגיוס וההנעה של החמולות מייתרים את השימוש באתרי אינטרנט.

מנקודת המבט של תיאוריית השימושים והסיפוקים, בחירות ושימושי המדיה של הצרכנים הם סלקטיביים, ומונעים על ידי הערכות הפרט לגבי האופנים הראויים למילוי צרכיהם, והציפייה כי ניתן יהיה למלא אותם על ידי שימוש באפיק תקשורת מסוים (Prior, 2007; Ruggiero, 2000). צרכי הנמענים בתורם מתגבשים מתוקף נסיבות אישיות וחברתיות. נראה כי התנאים החברתיים מייתרים את האינטרנט כאפיק להעברת מידע ומסרים על אודות מועמדים בבחירות המקומיות. המבנה החמולתי פועל כאן כנגד חדירת האינטרנט ככוח פוליטי, ומנציח פערי שימוש ברמה הפוליטית. עם זאת, טענה זו דורשת ביסוס מחקרי נוסף.

מעניין יהיה לבחון במחקרי המשך האם ולאורך כמה זמן האינטרנט, הנתפס לעתים ככלי נוסף התורם לפרסונליזציה של קמפיינים ושל הפוליטיקה בכלל (Gibson & Ward, 2009), יעמוד בצל עליונותן של החמולות מבחינת יכולת גיוס וניוד של בוחרים, והאם המבנה החמולתי ימשיך להאפיל על השימוש הפוליטי באינטרנט ויגרום למועמדים לנטוש אותו ככלי פוליטי. כמו כן יהיה מעניין לבחון את ההיזון החוזר: לא רק האם המבנה החברתי ימשיך להשפיע על שימושי תקשורת, אלא גם האם חדירת האינטרנט תשפיע על המבנה החברתי במגזר הערבי-פלסטיני בישראל: אם אכן עם הזמן חדירת האינטרנט ככלי פוליטי מוניציפלי היא בלתי נמנעת (כפי שטענו רבים מהמרואיינים, הן המועמדים ובאי-כוחם והן אנשי השיווק), האם הוא יתפקד כמשקל נגד ליכולת הגיוס והשכנוע של החמולות המקומיות, ויתרום לפרסונליזציה של הפוליטיקה במחיר שחיקת כוחה של החמולה.

מחקרי המשך יוכלו גם לבדוק האם במערכות הבחירות המוניציפליות הבאות, כאשר האינטרנט ימשיך ויחדור עמוק יותר למגזר הערבי-פלסטיני-ישראלי, יזהו הפוליטיקאים את הצורך גם בנראות מקוונת. עוד מעניין יהיה לערוך ראיונות עומק עם ראשי חמולות ומצביעים, ולהשוות את שימושי האינטרנט הפוליטיים במגזר הערבי-פלסטיני-ישראלי לאלו של מגזרים נוספים בציבור הישראלי, וכך להעמיק את הבנתנו לגבי המתח שבין צמצום פערי הגישה לטכנולוגיה מחד גיסא, והתמשכותם של פערי שימוש לצרכים פוליטיים מאידך גיסא.

מקורות

1. אטמור, נ', וא' סיאני. בדפוס. אתרי מפלגות בבחירות 2009: מבט השוואתי. בתוך מקושרים: פוליטיקה, טכנולוגיה וחברה בישראל, בעריכת א' כהן וא' לב-און. הוצאת האגודה הישראלית למדע המדינה.
2. אוסצקי-לזר, ש'. 2005. הבחירות לרשויות המוניציפליות הערביות -2003 מבט כללי. בתוך הבחירות המוניציפליות ביישוב הערבי והדרוזי (2003): חמולתיות, עדתיות ומפלגתיות, בעריכת א' רכס וש' ואוסצקי-לזר, עמ' 11-17 תל אביב: אוניברסיטת תל אביב וקרן אדנאואר.
3. גנאים, א', ש' רפאלי ופ' עזאיזה. 2009. פער דיגיטלי: השימוש באינטרנט בחברה הערבית בישראל. מגמות, 36, 164-196.
4. כבהא, מ'. 2007. רשתללאגבולות: שימושיהאינטרנטוהעיתונותהמקוונתבקרב האוכלוסייה הערבית בישראל. בתוך עתונות דוט.קום: העיתונות המקוונת בישראל, בעריכת ת' שוורץ-אלטשולר, עמ' 177-198. המכון הישראלי לדמוקרטיה ומרכז בורדה לתקשורת חדשנית באוניברסיטת בן–גוריון בנגב.
5. לנדאו, י' מ'. 1993. המיעוט הערבי בישראל, 1991-1967: היבטים פוליטיים. תל-אביב: עם עובד.
6. מוצטפא, מ'. 2005. הבחירות המקומיות בקרב המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל: התחזקותה של החמולה ושקיעת המפלגות. בתוך הבחירות המוניציפליות ביישוב הערבי והדרוזי (2003): חמולתיות, עדתיות ומפלגתיות, בעריכת א' רכס וש' ואוסצקי-לזר, עמ' 18-24. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב וקרן אדנאואר.
7. מזרחיי',נ'בר, א'חצרנוב ונ'אורון (עורכים). 2005. סקר מוכנות דיגיטלית ופערים דיגיטליים בישראל.ירושלים: משרד האוצר.
8. מש, ג'. 2008. הפער הדיגיטלי בישראל: הבדלים אתניים. הרצאה בכנס השנתי ה-12 של איגוד האיטרנט הישראלי, כפר המכביה, רמת גן.
9. מש, ג', וא' תלמוד. 2008. הבדלים תרבותיים בנגישות לטכנולוגיות תקשורת ובשימוש בהן: מתבגרים יהודים וערבים בישראל. מגזין ברשת,
10. שפרמן, ק' ת'. 2009. השתתפות, הימנעות והחרמה: מגמות בהשתתפותם של הערבים אזרחי ישראל בבחירות לכנסת. פרלמנט 61.

References

1. Al-Haj, M. 1987. Social change and family processes. Boulder & London: Westview Press.
2. Ben-Bassat, A., & M. Dahan, Forthcoming. Social Identity and Voting Behavior. Public Choice.
3. Brooks, S., & J. Peterson. 2008. All politics is local: Campaign communication in urban elections. Paper presented at the annual meeting of the Midwest Political Science Association, Chicago.
4. Dimaggio, P. & E. Hargittai. 2001. From the Digital divide to digital inequality: studying internet use as penetration increase. Center for Arts and Cultural Policy Studies: Working Paper #15.
5. DiMaggio, P., E. Hargittai, C. Celeste & S. Shafer. 2004. Digital inequality: From unequal access to differentiated use. In K. M. Neckerman (Ed.), Social Inequality, pp. 355–400. New York: Russell Sage Foundation.
6. Gaziano, J., & L. Liesen. 2009. Use of campaign websites by candidates running for state and local office. Paper presented at the annual meeting of the Midwest Political Science Association, Chicago.
7. Gibson, R., & S. Ward. 2009. Parties in the digital age: A review article. Representation 45(1): 87-100.
8. Hargittai, E., & G. Walejko. 2008. The participation divide: Content creation and sharing in the digital age.Information, Communication and Society 11(2):239-256
9. Herrnson, P. S., A. K. Stokes-Brown & M. Hindman. 2007. Campaign politics and the digital divide: Constituency characteristics, strategic considerations, and candidate Internet use in state legislative elections. Political Research Quarterly 60 (1):31-42
10. Lehman-Wilzig, S. 2004. Worth an agora? 2003 E-lection party sites and public discourse. Israel Affairs 10 (4): 242-262.
11. Lev-On, A. Forthcoming. Online Campaigning: A Country-Wide Perspective. Policy and Internet.
12. Lev-On, A., & S. Lissitsa. 2010. Digital divide: Access and usage gaps, Israel 2008. Proceedings of MCIS2010(5^thMediterranean Conference on Information Systems), September 12-14, Tel Aviv-Jaffa.
13. Mossberger, K., C.J. Tolbert & M. Stansbury. 2003. Virtual inequality: Beyond the digital divide. Washington, DC: Georgetown University Press.
14. Norris, P. 2001. Digital divide: Civic engagement, information poverty, and the Internet worldwide. New York: Cambridge University Press.
15. Pew Internet and American Life Project. 2009. The Internet's role in campaign 2008.
16. Prior, M. 2007. Post-broadcast democracy. New York: Cambridge University Press.
17. Rogers, E. M. 2003. Diffusion of innovations (5th ed.). New York: Free Press.
18. Ruggiero, T. 2000. Uses and gratifications theory in the 21st century. Mass Communication & Society, 3(1): 3-37.
19. Segev, E. & N. Ahituv. 2010. Popular searches in Google and Yahoo!: A “digital divide” in information uses? The Information Society, 26(1), 17-37.

הערות

1. תודה רבה לחן סבג, קרן סרנו, ובמיוחד לאליה דוד ואימאן חדאד על עבודת הנמלים של איתור וליקוט הנתונים, והכנת כתב היד לדפוס. כמו כן, תודות לפרופ' גוסטבו מש על הערותיו המועילות. גרסתו האנגלית של המאמר תופיע בקרוב בגליון מיוחד של כתב העת Israel Affairsהעוסק באוכלוסיה הערבית בישראל.
2. אפרת נחושתאי, "ערבים מתנגדים לאינטרנט? לא בטוח"
3. ראו גם מש ותלמוד (2008) על אודות שימושי בני נוער במגזר הערבי-פלסטיני באינטרנט.
4. נועה פרג, "סקר במגזר הערבי: 40% מביעים עמדות שליליות בנוגע לשימוש באינטרנט"
5. בבני עי"ש, למשל, הבדילו עשרה קולות בין ראש המועצה הנבחר למועמד שסיים שני (בסבב השני של הבחירות); בחצור הגלילית – 33 קולות; מצפה רמון – 37 קולות; בטירת הכרמל – 43 קולות. במספר מקומות שבהם נערך סבב שני של בחירות, הפריד מספר קולות קטן ביותר בין המועמד שסיים שני לזה שסיים שלישי ולא המשיך לסבב השני של הבחירות: 6 קולות בבני עי"ש, 24 קולות בקרית שמונה, וקול אחד (!) במטולה.
6. מקור: Ben-Bassat & Dahan, forthcoming. נתוני 2008 עודכנו על סמך נתוני משרד הפנים.
7. מקור: נתוני משרד הפנים.
8. בחירות מקומיות נערכו גם בכפר כמא, שם האוכלוסייה צ'רקסית. בשל היות האוכלוסייה לא-יהודית ודומה במאפייניה הסוציו-אקונומיים למגזר הערבי-פלסטיני, כללנו גם את תשעת (!) המתמודדים ביישוב הקטן באוכלוסיית המחקר.
9. יש לציין כי שלושה מועמדים לא-יהודים התמודדו ברשויות "מעורבות" בעלות רוב יהודי: חיפה, עכו, ותל אביב-יפו. למועמדת בת"א-יפו היה אתר אינטרנט.