אינטרנט, קהילות וירטואליות ודעת קהל

הקדמה

וולמן והיית'ורנווייט (Wellman and Haythornthwaite, 2002), עורכיו של הספר האינטרנט וחיי היומיום (The Internet and Everyday Life) מזכירים בספרם 19 מחקרים שנערכו לאחרונה, מהם עולה הצהרה רבת חשיבות לגבי האינטרנט כתחום חברתי. המחקרים הללו עוסקים הן בהטמעת האינטרנט, כטכנולוגיית תקשורת, בחיי היומיום והן בצורך להציג שאלות ומתודולוגיות חדשות במחקרי הדור הבא על האינטרנט והשלכותיו החברתיות. המחקרים בספרם הערוך של וולמן והיית'ורנווייט קוראים תיגר על גישות מקובלות בנות זמננו לאינטרנט, הטוענות לקיומה של הפרדה מוחלטת בין קהילות מקוונות לבין קהילות שבמציאות הפיזית. "בעוד אמצעי התקשורת העממיים ממשיכים להתמקד במידה מופרזת במוזרויות של התופעה המסעירה הזאת…" כותב המבקר רוברט ווד ( Robert Wood), "עוסקים אנשי מדעי החברה ללא לאות בקעקוע המיתוסים המוקדמים והתפיסות המוטעות הקשורים במה שמכונה העולם הווירטואלי. למעשה, הממצא העיקרי של מחקריהם הוא שמרבית הפעולות המקוונות משתלבות היטב בפעילויות יומיומיות אחרות, וכלל אינן מהוות בריחה לעולם אחר" (2004, ע' 1213).

המאמר שלפניכם מקבל את כיווני המחשבה הללו כנקודת מוצא, וממשיך אותם תוך שימוש בידע המצוי בידינו על קהילות ווירטואליות ועל היחסים בין קהילות וירטואליות לקהילות מקומיות. הנושא המעסיק אותנו במיוחד בהקשר זה הוא כיצד נתפס המושג "דעת קהל" בעידן האינטרנט.

סקירה ספרותית – קהילות וירטואליות

יחסים חברתיים פורחים ברשת מאז ימיו הראשונים של המחשוב האינטראקטיבי (Baym, 1998, p. 35). בעיניהם של רבים מהאנשים המשקיפים מהצד על יחסי הגומלין המתקיימים באינטרנט, או נוטלים בהם חלק פעיל, קהילה נתפסת כמושג מתאים לתחומים החברתיים החדשים שנוצרים כתוצאה מיחסי גומלין אלה. המושג "קהילה" מקפל בתוכו תחושה של קשר בינאישי בד בבד עם ארגון פנימי. אין כל דרך להעריך את מספרם של משתמשי האינטרנט הרואים את עצמם כחלק מקהילות וירטואליות, אבל ניתן לקבוע בוודאות שרבים מהמשתמשים משקיעים את מיטב זמנם ואונם בקבוצות הדיון של Usenet, ברשימות התפוצה, בפורומים ובצ'טים, במשחקי אינטרנט המאפשרים למשתמשים רבים להיות פעילים בהם בו זמנית (MUDs), ובצורות אחרות של קבוצות מקוונות.

בספרו של ריינגולד (Rheingold, 1993) שהוא, ללא ספק, הספר הנקרא ביותר על נושא זה, מתייחס המחבר לקהילות וירטואליות כאל "התלכדויות חברתיות, הצצות ברשת כאשר מספיק אנשים ממשיכים להשתתף בדיונים פומביים אלו לאורך זמן, תוך שהם משקיעים בהם את מיטב רגשותיהם האנושיים עד כדי טוויית מארג של יחסים אישיים ביניהם" (מצוטט מ-Baym, 1998, p. 36). מרבית הביקורות שכוונו נגד תפיסה זו של קהילות וירטואליות שיקפו דאגה אמיתית. המבקרים טענו בלהט שבעולם הלא מקוון, ההולך ומתפורר, קהילות מקוונות מהוות תחליף לקהילות "אמיתיות" (כלומר, לקהילות הקיימות במרחב הגיאוגרפי), המגלות אוזלת יד מבחינות רבות השזורות אלה באלה. הקהילות המקוונות מואשמות בעיקר בכך שהן הטרוגניות מדי ונעדרות כל מחויבות מוסרית. "רוב האינטראקציה דרך האינטרנט בנויה על אינטרסים, המאפשרים לאנשים ליצור קבוצות על-פי הדמיון ביניהם," מציין הילי (Healy, 1997). ומכיוון שכל משתתף יכול לפרוש כל אימת שירצה בכך, בלחיצת מקש אחת, הקהילות המקוונות "אינן מחייבות את משתתפיהן להתמודד עם שוני" ( ע' 63).

טיעונים אלו עוסקים בעיקר בשאלות האם קבוצות מקוונות זכאיות להיקרא בשם "קהילה", וכיצד משפיעות קבוצות אלו (יהיה שמן אשר יהיה) על קהילות לא מקוונות. אנדרסון ( Anderson, 1983/1991) טוען כי כל הקהילות שבהן לא מתקיים המגע הראשוני של פנים-אל-פנים הן מדומות, ואינן אלא תהליך שהוא יציר כפיה של תקשורת ההמונים. במקום לשאול אם קהילה וירטואלית אינה ישות אותנטית, מדעני ה-CMC המושפעים מאנדרסון מציינים כי הסוגייה המעניינת אותם ביותר היא "כיצד מדמים המשתתפים את הקהילות שלהם." (Anderson, 1983/1991, p. 6).

ביים (Baym, 1998) יוצאת מן ההנחה כי "סגנון" של קהילות וירטואליות הוא תוצר של תבניות קודמות, שאותם מייבאים המשתתפים, הכוללות הקשרים חיצוניים, דפוסי הזמניות (האם התקשורת היא סינכרונית – בו זמנית – כמו ב-MUDs ובפורומים או א-סינכרונית כמו בדואר האלקטרוני), תשתיות טכנולוגיות (תצורת מחשבים, רוחב פס ומהירות ביצועים, תוכנות וכדומה), מטרות הקבוצה, ומאפייני המשתמשים. ממחקרה של ביים (Baym, 1998), שהתמקד בקבוצות דיון של Usenet העוסקות בבידור, אמנויות, טלוויזיה ואופרות סבון (r.a.t.s), ובניתוח קבוצות מקוונות אחרות, עולה כי במקרה של אינטראקציה מתמשכת "המשתתפים מנכסים לעצמם מבחינה אסטרטגית את המקורות והכללים שמסגרות אלה מעמידות לרשותם, ומיטיבים לנצל אותם" (Baym, 1998, p. 38). התוצאה היא מערכת דינמית של משמעויות חברתיות שיטתיות, המאפשרות למשתתפים לראות את עצמם כקהילה. המחקר שביים מדברת עליו הוא "פרי 3 שנים של תצפיות אתנוגרפיות בקבוצות שדיוניהן מוקדשים לאופרות הסבון המוקרנות בטלוויזיה בשעות היום (r.a.t.s)"
(1998, ע' 38) המסקנה החשובה ביותר שביים מגיעה אליה כתוצאה מניתוח קבוצות הדיון של r.a.t.s היא, שהאינטראקציה דרך האינטרנט יוצרת דפוסי התבטאות, זהויות, מערכות יחסים ומוסכמות מקובלות ייחודיות לחברי הקבוצה. מכאן מסיקה ביים שקהילות וירטואליות הן קהילות מדומות, בהתאם למושגיו ולהגדרותיו של אנדרסון. מסקנה חשובה יותר, העולה ממחקרה של ביים (Baym, 1998) היא שלעיתים קרובות קבוצות נוטות יותר להשתלב במרקם החיים הלא מקוונים מאשר להוות גורם מתנגד. וביים מסכמת ואומרת,

משתתפי ה-CMC מפתחים צורת התבטאות המאפשרת להם להעביר ביניהם מידע חברתי, ליצור משמעויות מיוחדות לקבוצה, לקדד אותן, לפתח לעצמם זהויות שהן ייחודיות לקבוצה, ולגבש יחסים המתפרשים בין יריבות שובבה לחיבה עמוקה. הם נעים בין אינטראקציה ברשת לבין מגע פנים-אל-פנים, ויוצרים נורמות המשמשות אותם לארגון המגעים ביניהם ולשמירה על האקלים החברתי הרצוי [ת.ה.] (Baym, 1998, p. 62).

בהמשך לתצפיותיה ולמסקנותיה של ביים, ניתחו חוקרי האינטרנט לפחות עוד חמישה מקורות השפעה על תקשורת-מתווכת-מחשב (CMC), שלכל אחד מהם יש השלכות על התקשורת בקבוצה נתונה: הקשרים חיצוניים, דפוסי הזמניות, תשתיות טכנולוגיות, מטרות הקבוצה, ומאפייניהם האישיים של המשתתפים. חוקרים, שהמשיכו את קו המחשבה של ביים, לא הגדירו בצורה ברורה את הגורמים ששילובם עשוי להשפיע על תוצאות ה-CMC בקבוצה ספציפית. לדבריהם, לפני תחילת המגעים בפועל לא ניתן לדעת איזה שילוב של גורמים יפעל במקרה ספציפי, ועל אחת כמה וכמה מה תהיה השפעתם. דפוסי הניכוס שייווצרו בקבוצות ה-CMC השונות עשויים, אפוא, להיות יציבים, להתרחש באופן מחזורי, או להיות אקראיים, עקב התלות בהתאמה בין הגורמים שנמנו לעיל: הקשרים חיצוניים, דפוסי הזמניות, תשתיות טכנולוגיות, מטרות הקבוצה, ומאפייניהם האישיים של המשתתפים. ניכוס, פירושו שמשתתפי ה-CMC בוחרים את הרצוי להם מתוך המצוי; לעתים הם פועלים בדרכים בלתי צפויות, ולעתים אין הם מנצלים כלל חלק מהאופציות העומדות לרשותם. מכל מקום, אם וכאשר מתפתחים המאפיינים הצומחים תוך כדי האינטראקציה דרך האינטרנט לכלל הבנות יציבות וייחודיות לקבוצה, ייתכן שקבוצת ה-CMC תיתפס כקהילה. המאפיינים המייחדים קהילה זו יהיו תערובת של צורות ביטוי חדשניות וזהויות וירטואליות (כלומר, אנונימיות מוחלטת המתבטאת בהסתתרות מאחורי זהות פיקטיבית, או "אני" וירטואלי העולה בקנה אחד עם הזהות הלא מקוונת). משתתפי ה-CMC עשויים לגבש לא רק זהויות משל עצמם, אלא גם לפתח יחסי קרבה עם משתתפים אחרים. עקב כך, נוטות קבוצות CMC לפתח, בטווח הארוך, נורמות התנהגות בנוסף למשמעויות, לזהויות וליחסים המשותפים.

אם נסתכל על קהילות וירטואליות כעל קהילות מדומות בהתאם למושגים ולמשמעויות של אנדרסון (Anderson, 1983/1991), כי אז עשויות להיות ל-CMC השלכות חברתיות מרחיקות לכת על התהליך הדמוקרטי ועל עיצוב דעת הקהל. הדרך הטובה ביותר לבחון היתכנות של השלכות מסוג זה היא לעיין בספרות מאוחרת על נושא תרבות האינטרנט, ולחפש בה את המושגים הרלבנטיים ביותר. יתר על כן, בעקבות קו המחשבה של ולמן והייתורנוויט ( Wellman & Haythornthwaite, 2002), גם אנו סבורים שמוצדק לנסח שאלות אלטרנטיביות ולאמץ גישות חדשות בכל הנוגע למושגים כמו "קהל" ו"דעת קהל". פרסומים מהעת האחרונה, כמו למשל של ביים (Baym, 1998) ושל ולמן והייתורנוויט ( Wellman & Haythornthwaite, 2002), מציעים גישה אלטרנטיבית כזאת, ההופכת על פיהן את התפיסות המקובלות כיום למושגים "קהל" ו"דעת קהל". גישה אלטרנטיבית זו מגדירה תקשורת באמצעות האינטרנט כפעילות חברתית בעלת זיקה לקהילות מקומיות. השאלות המתאימות תהיינה, אפוא, אלה המשקפות את הספרות העכשווית, שמתייחסת לנושא האינטרנט כאל גורם בעל חשיבות ניכרת באינטראקציה חברתית וביצירת קבוצות.

הדיון הבא פותח בפרק המספק סקירה קצרה על המושג בן זמננו "דעת קהל". אחרי פרק זה יבוא הפרק המרכזי, שבו נתמקד (א) בשתי גישות עיקריות בנות זמננו לאינטרנט כתחום חברתי, המנוגדות זו לזו, (ב) בשלוש מהקטגוריות המצויות בספרות ובמחקרים של העת האחרונה על תרבות האינטרנט: "סובייקטיביות", "מרחבים רטוריים" ו"העצמה". לסיכום המאמר נביא שתי תובנות חדשות על יחסי הגומלין בין האינטרנט לבין הקהילות הווירטואליות, וההשלכות שיש להן על "דעת הקהל" כמושג.

המרחב הציבורי ודעת הקהל – התפיסה העדכנית

הגישה למרחב הציבורי פתוחה בעיקרון בפני כל האזרחים… אזרחים פועלים כציבור כאשר הם עוסקים בנושאים בעלי עניין כללי באורח חופשי מכפייה… המונח "דעת קהל" מתייחס לתפקידו של הציבור בפיקוח על הרשויות המדיניות המאורגנות ובביקורת שהוא משמיע באופן רשמי ובלתי רשמי במהלכן של תקופות בחירות.
(Habermas, 1991, p. 399).

יורגן הברמאס (Habermas, 1991) היה הראשון שבדק בהרחבה את עליית מעמד הביניים באנגליה, צרפת וגרמניה של המאה ה-18. לפי אחת ממסקנותיו המוקדמות, "אין זה מקרה שהמושגים מרחב ציבורי ודעת קהל לא נוצרו לפני המאה ה-18, שכן הם שואבים את משמעותם הספציפית ממצב היסטורי קונקרטי." (Habermas, 1991, p. 399). השקפותיו של הברמאס על המושגים "מרחב ציבורי" (במובן של מרחב חברתי בו נוצרת דעת קהל) ו"דעת קהל", סיפקו תובנות רבות ערך לחוקרים בתחומים שונים. מחקריו על החברות הדמוקרטיות של המאה ה-18 נחשבים ליצירות מופת עד עצם היום הזה.

בעת שחקר בהרחבה את החוקות המודרניות הראשונות, הבחין הברמאס שחלקים מהן כוללים זכויות יסוד המרכיבות "את תמונת הדגם הליברלי של המרחב הציבורי." החוקות המודרניות הבטיחו "חברה כמרחב של אוטונומיה אישית." מול מרחב זה ניצב "מוקד עוצמה ציבורי המוגבל למספר תפקידים." לפי הגדרתו של הברמאס, החלל בין שני מרחבים אלה הוא "המרחב הציבורי," כלומר, "המרחב שבו אנשים פרטיים נפגשים וכולם יחד יוצרים ציבור." (Habermas, 1991, p. 401).

הברמאס (1989-1962) מציין עוד כי "הציבור" המודרני מקיים תהליך תקשורת מבוזר מבחינה פיזית, שנמצא מחוץ להישג ידן של רשויות הכנסייה והמדינה. בהמשך הוא טוען כי האמצעי הבולט ביותר בתהליך זה הוא העיתונות הכתובה, שאפשרה שיח רחב היקף ותפסה את מקומה של חצר המלוכה כאתר מרכזי להפצת דעות. (עמ' 26-15, 181). בתחילה, אידיאולוגיית היסוד של העיתונות הפוליטית שיקפה את מודל "הזרימה הדו-שלבית" של כץ ולזרספלד (1955): היא ראתה עצמה כמתזמרת הידברות בקנה-מידה גדול בין האזרחים; שהרי היא מאפשרת את הצעד הראשון, ומודעת לכך שאינה יכולה להגיע לכלל שלמות בלי קיומו של דו-שיח נוסף בין ציבור האזרחים. מכל מקום, הברמאס
(Habermas, 1983/1991) מציין שבמהלך המחצית השנייה של המאה ה-18, "העיתונות היומית הפוליטית החלה למלא תפקיד חשוב… בעיצוב דעת הקהל" (ע' 402). וכך מתאר קרל בוצ'ר (Karl Bucher) את השלבים העיקריים של התפתחות זו: "ממוסדות פשוטים לפרסום חדשות היום, הפכו העיתונים לאמצעי בפני עצמו ולמעצבי דעת קהל… ושוב אינם סתם מכשיר להפצת מידע…" (ציטוט מ-Habermas, 1983/1991, p. 402).

הברמאס הסיק ממחקריו, כי בחברה המערבית המתועשת "עיתונים וכתבי עת, רדיו וטלוויזיה… הם אמצעי התקשורת של המרחב ציבורי" (1991, ע' 398). "דעת הקהל" מתיימרת לייצג את עמדת "הקהל" כביטוי לרצונו של העם; בפועל, לעיתים קרובות היא מציגה בפומבי רק פיקציה חזותית החולפת לנגד עיניהם של האנשים. קהל קוראי העיתונים קורא בעצם על עצמו, ובאופן זה מכריז על עצמו כמציאות קיימת. עם זאת, הברמאס מוסיף ומציין שהדגם הליברלי של המרחב הציבורי "ממשיך להאיר את עינינו בכל הקשור לטענת הנורמטיביות הטבועה בהיגד הממוסד של הפומביות … אבל אין הוא [הדגם הליברלי, ת.ה.] ישים לגבי יחסים המתקיימים בפועל בדמוקרטיה מערבית מתועשת" (1991, ע' 403).

מובן מאליו כי ההשלכות של האמור לעיל על המושג "ציבור" דמוקרטי הן שיש לציבור זה גישה מינימלית בלבד או מוגבלת "למרחב הציבורי". בחברת ההמונים נתפס הציבור כגוש של צופים מהצד, בעוד "דעת הקהל" נחשבת למשהו שבו שולטות בעיקר האליטות של אמצעי התקשורת. זאת ניתן להסיק מהספרות הנרחבת שהתפתחה בהמשך למסגרת החשיבה שסיפק הברמאס, ולהמשגותיו את "המרחב הציבורי" ואת "דעת הקהל." בולטת ביותר בספרות זו ההנחה המשותפת לכל המלומדים, הקשורה לתיאוריה הדמוקרטית של "שלטון העם". כולם מצפים מהציבור לקחת חלק פעיל בשיח הפוליטי ובתהליך קבלת ההחלטות, אף-על-פי שבחברות ההמונים הציבור מעורב בדברים אלה לעתים נדירות בלבד, כפי שהברמאס עצמו הודה.

על אף הדיון הנרחב בדגם האידיאלי של "דעת קהל", המציאות הוכיחה שבחברת ההמונים מעורבות הציבור בעיצוב "דעת הקהל" היא מוגבלת, וקידמה תפיסות מלומדות דוגמת התפיסה בדבר קיומו של "מתח" בין שני מאפיינים של "קהל": המאפיין החברתי-פוליטי והמאפיין החזותי-אינטלקטואלי. דיון "במתחים" אלו מוסיף להתקיים בספרות עד ימינו אנו. למושג "ציבור" ניתן כאן מובן תיאטרלי ופוליטי כאחד. להבחנות אלה יש שורשים ביוונית ובלטינית, בהן המילה "קהל" (public) נחלקת לשתי מגמות מרכזיות של משמעויות ומאפיינים. בכל הקשור ל"פוליס" היוונית, או לעם בכללותו, המילה "קהל" היא בעלת משמעות חברתית-פוליטית, בעוד שבכל הקשור לפרסום או להצגה פומבית המילה "קהל" היא בעלת משמעות חזותית-אינטלקטואלית (Holscher, 1979, p. 37). עם זאת, הספרות של זמננו מייחסת את "המתיחויות" הללו בעיקר לחוסר ההתאמה בין צורות התקשורת הנחשבות נורמטיביות על-פי התפיסה הדמוקרטית-ליברלית של דעת קהל (כלומר, קיום דיאלוג, אינטראקציה, קונצנזוס הכרחי, והשתתפות מיודעת) לבין אמצעי התקשורת המקובלים כיום בחברה המערבית המודרנית. תקשורת ההמונים מספקת לחברה המערבית מראית עין של "מרחב ציבורי" ושוללת ממנה, על-פי-רוב, את היכולת להיות שותפה משמעותית בעיצוב דעת קהל גם בנושאים רבי חשיבות.

מבין כל הכיוונים החדשים בהמשגת "דעת קהל", בולטת טענתם המפורשת של ספרות העוסקת ב"אירועי מדיה" ומחקרי תקשורת המונים, שקהל הצופה באירועי מדיה עשוי להשתתף להלכה, וגם למעשה, באירועי מדיה כגון חתונה מלכותית, נחיתת האדם על הירח, טכס לוויה של נשיאים, תחרויות אולימפיות וכדומה; באמצעות הצפייה באירועים טלוויזיוניים אלה מגדיר הקהל מחדש את השתייכותו לציבור רחב מאוד. המחקרים הללו מתיימרים לפיכך להפריך את התזה שתקשורת המונים רק "מסממת" את הקהל, ומראים כיצד היא מסוגלת להוביל להשתתפות הציבור. עם זאת, מחקרים אחרים מעלים טענה מנוגדת לחלוטין, כלומר שההשתתפות האמורה היא רגשית בלבד, מפני שבאף אחד מההקשרים שהוצגו לעיל אין קהל הצופים מסוגל להשפיע כהוא זה על מהלך העניינים: ככל שהצופים באירוע מדיה ירבו להריע או להזיל דמעות, אין השחקנים מחויבים כלל להתייחס לתגובותיהם. אירועי מדיה הם טכסי פאר המצריכים מעט מאוד חילופי מידע. הם אינם אלא דרמות רציניות או עליזות שאינן משליכות על הבלי הפוליטיקה.

ואכן, ספרות בת זמננו, העוסקת בתפקידה הדמוקרטי של התקשורת המערבית, מתייחסת לעיתים קרובות "לציבור המשתתף" כאל אידיאל, אבל קובעת כי במציאות נותר הציבור פעור פה מול מופעי הראווה של "הקהל החזותי-אינטלקטואלי". אין פלא, אפוא, שרוב השאלות ששואלים מלומדים בני זמננו בהקשר ל"קהל" האידיאלי ול"דעת הקהל" מקבלות את ביטוין במשפטים כמו: איך יכול הציבור להשתתף בפועל במשהו כל עוד אמצעי התקשורת הם היחידים, כנראה, המספקים לו מרחב ציבורי?

שתי גישות בנות זמננו לאינטרנט כמרחב חברתי

תקשורת מתווכת באמצעות האינטרנט היא מהפיכה של ממש (ראו לדוגמא, Benkler, 1996, 2003, Cod, 1995; Herman & Sloop, 2000; Wellman & Haythornthwaite, 2002). כאשר מתרחש שינוי פתאומי, יש צורך להשתמש במערך של קטגוריות חדשות לצורך המשגה והבהרת שינויים מרחיקי לכת ופתאומיים ראו לדוגמא, (Bakhtin 1968/1984.)

על מנת להעריך מחדש את המושג "דעת הקהל" בעידן האינטרנט לפי קו מחשבה זה, סקרנו ספרות של העת האחרונה בחיפוש אחר גישות עכשוויות לתקשורת באמצעות האינטרנט ולהשלכותיה החברתיות. החיפוש בספרות הוביל למקורות משני סוגים עיקריים:

(א) מקורות בני זמננו מהזרם המרכזי, המספקים מושגים להבהרת ההשלכות החברתיות של האינטרנט, ומתייחסים גם למושגים "קהל" ו"דעת קהל". המקורות הללו רואים באינטרנט מרחב חברתי. עם זאת, מלומדים המשתייכים לאסכולה זו מגדירים אינטראקציות חברתיות באמצעות האינטרנט כתופעה המנותקת לחלוטין מאינטראקציות חברתיות המתרחשות במציאות הפיזית, או מאינטראקציות באמצעות תקשורת המונים פופולרית, דהיינו העיתונות הכתובה, הרדיו והטלוויזיה. ליתר דיוק, הם מאשרים שלאינטראקציה אנושית באמצעות האינטרנט יש השלכות חברתיות שמן הראוי להתייחס אליהן. אבל מכיוון שהסביבה החברתית של האינטרנט מנותקת לדעתם לחלוטין מהעולם הממשי, ממשיכים מלומדים אלה להחזיק בעקביות ברעיונות הזרם המרכזי לגבי המושגים "קהל" ו"דעת קהל;"

(ב) מקורות מאסכולות מחקר בנות זמננו, המצביעים על דפוסי ההשתלבות של קהילות וירטואליות במרקם החברתי של הקהילות הלא מקוונות, ולא על קיום מנוגד למרקם החברתי, או מנותק ממנו. גישות מלומדות מסוג זה נתפסות לרוב כפוסט-מודרניות, מאחר שהן משתמשות בקטגוריות אלטרנטיביות להערכת האינטראקציות החברתיות בעידן האינטרנט.

ליתר דיוק, המקורות מהסוג הראשון מדברים על הגישה המוגבלת של ה"קהל" ל"מרחב הציבורי" ו/או על השתתפותו הלא פרופורציונלית במרחב זה וייצוגו הדל שם. המקורות מהסוג השני, לעומת זאת, טוענים כי צומח ועולה "קהל" מועצם, הקיים בעת ובעונה אחת במרחבים המקוונים והלא מקוונים. יתר על כן, האסכולה השנייה טוענת בנוסף לכך שבעידן האינטרנט, הציבור פעיל יותר בעיצוב "דעת הקהל", לכן היא נזקקת לקטגוריות "לא קונוונציונליות" על מנת להעריך תופעות חברתיות.

קטגוריות פוסט-מודרניות

בהמשך יובא תיאור מפורט של הקטגוריות הפוסט-מודרניות הרלוונטיות, דוגמת "סובייקטיביות", "מרחבים רטוריים," ו"העצמה".

היקפו של מאמר זה אינו מאפשר לסקור בהרחבה את כל הגישות ל-CMC, לאינטרנט ולהשלכותיהם החברתיות. לכן אתמקד בעיקר בקבוצת הקטגוריות המרכזיות שבהן משתמשים מלומדים מהאסכולה הפוסט-מודרנית, בהיותן רלוונטיות יותר לדיוננו בנושא "הקהל" ו"דעת הקהל". בגישת הזרם המרכזי בן-זמננו, הגורסת הפרדה מוחלטת בין הקהילות הווירטואליות לאלה המתקיימות בפועל, אין כל חדש. לכן אתייחס לטיעוניה העיקריים במידה שתימצא סתירה בינם לבין הגישה הפוסט-מודרנית. בנוסף, בהמשך המאמר אשתמש בביטויים תקשורת מתווכת מחשב/תקשורת לא מקוונת, על מנת להסב את תשומת ליבם של הקוראים להשלכות החברתיות של האינטראקציה האנושית באמצעות האינטרנט (תקשורת מתווכת מחשב) ובמציאות (באמצעות תקשורת לא מקוונת).

סובייקטיביות

המלומדים הפוסט-מודרניים תוקפים את תפיסת הזרם המרכזי בהקשר למושג "סובייקטיביות" כאנכרוניסטית, וטוענים שבני זמנם מתעלמים מהאפשרות כי …"המדיה משנה לחלוטין את תפיסת הקיום, ויוצרת מהפך רעיוני של מעבר מחשיבה על היחיד כעל אדם העומד בפני עצמו לחשיבה עליו כעל אדם בעל זהויות מרובות, שכל אחת מהן צומחת ועולה בתוך ומתוך ההידברות הקהילתית [ת.ה.]" (Herman & Sloop, 2000, p. 84 ).

מכיוון שאנשים כפרטים "שקועים בעולם 'הישן' 'והחדש' כאחד" (Poster, 1995; Gunkel & Gunkel, 1997), ומכיוון שהם נתפסים כמי שנחשף הן לתקשורת מתווכת המחשב והן לתקשורת הלא מקוונת ו/או עוסקים בהן בפועל, הם נתפסים כבעלי זהויות מרובות. יתר על כן, בניגוד לדעה הרווחת הגורסת שתקשורת המונים ממלאת תפקיד מרכזי בעיצוב דעת הקהל, ולכן הציבור לומד להכיר את עצמו בעיקר דרך האופן שבו הוא מוצג באמצעי התקשורת, הרעיון של אדם בעל זהויות מרובות מאפיין את היחיד כמישהו שהסובייקטיביות שלו מתרחבת ללא הרף. אינטראקציה באמצעות תקשורת לא מקוונת, בד בבד עם תקשורת מתווכת מחשב, מאפשרת ליחיד לאמץ מגוון רחב של קודים, שאותם הוא מטמיע בזהותו העצמית ובכך הופך להיות "מרובה זהויות" (Herman & Sloop, 2000). מכאן שכתוצאה מיחסי גומלין מוכחים אלו בין תקשורת לא מקוונת לבין תקשורת מתווכת מחשב, הסובייקטיביות נתפסת כתהליך אינסופי והיא גמישה, רב-שכבתית ומצויה בצמיחה מתמדת. פוסטר מיטיב לתמצת את הרעיון הזה: לדבריו, מדובר "בסובייקטיביות מפוזרת ומבוזרת, הגדלה בקצב לא אחיד אבל בלתי פוסק" (1990, עמ' 6). מכאן שאת מקום המושג הפופולרי יותר של "עצמי יוניטרי" תופס מעתה מושג פוסט-מודרני חדש של "זהות מפוזרת ושבורה". הדבר המגשר בין שברי הזהויות האלה הם המגעים שמאפשרת להם הטכנולוגיה המתקדמת ( Turkle, 1995; Stone, 1995).

המשגת "הסובייקטיביות" כישות המתאפיינת בריבוי זהויות היא ליבת הגישה הפוסט-מודרנית ל-CMC ולאינטרנט כתחום חברתי. במסגרת מחקרה יוצרת שרי טורקל
(Turkle, 1995) קשר בין זהות לבין פעילויות CMC. היא מציינת בין השאר כי "מרחבי האינטרנט מוזכרים לא אחת כנושא למחשבה על הזהות האנושית, ובאופן כללי יותר, על קבוצת רעיונות המוכרים בשם 'פוסט-מודרניזם'" (1995, ע' 17). טורקל מסכמת את עיקר טיעוניה כך: "אנשים יכולים להפיק תועלת ממשחקי החלפת זהויות באינטרנט ולבנות בדרך זו זהות עצמית חדשה." ובהמשך דבריה היא מוסיפה ואומרת כי "החלפת מהירה כזאת של זהויות שונות" אינה בהכרח תופעה של העת האחרונה, אבל "לפני שטכנולוגיות התקשורת החדשות היו בהישג ידו של הציבור הרחב, התנסות כזו הייתה נדירה" (Turkle, 1995, pp. 178-9). בדומה לכך, מעדיפים הרמן וסלופ (Herman & Sloop, 2000) שלא להתחיל את מחקרם על זהות האינדיבידואל מנקודת מוצא הגורסת כי האדם בבסיסו הוא יצור לא מורכב, רומנטי ובעל רצון חופשי, שהאינטראקציות שהוא מקיים ב-CMC מפתחות או מדכאות אותו; במקום זה הם תומכים בתפיסה הגורסת כי לאינדיבידואל של עידן האינטרנט "יש זהויות מרובות, הצומחות ומתפתחות בתוך ובאמצעות הדיונים הקהילתיים" (עמ' 84).

ברעיון הזהות מחזיקים הן חוקרים המזוהים עם אסכולת הפוסט-מודרניזם והן חוקרים מהזרם המרכזי. הפוסט-מודרניסטים, המסתמכים על ההגדרות הפופולריות של הזהות האנושית, רואים בני אדם פרטיים כישויות הנעות בתבנית מעגלית בין זהויות שונות, ולעיתים אף מנוגדות (ראו לדוגמא, Baym, 1998; Herman & Sloop, 2000). הם מניחים, בנוסף, כי אנשים אינם לוח חלק ("טבולה רסה") כאשר הם מתקשרים ביניהם באמצעות האינטרנט. יתרה מכך, על-פי-רוב אנשים הם ישויות תלויות-תרבות והם עשויים לפתח השקפות חתרניות, קונפורמיות או אחרות על כל נושא חברתי/פוליטי/תרבותי שהוא. באמצעות האינטראקציה באינטרנט הם יכולים, אפוא, לא רק להעשיר את הקהילות הווירטואליות אליהן הם משתייכים, אלא גם להרחיב את מאגר המידע האישי שלהם ולפתח זהות גמישה וזורמת יותר. עם זאת, הפוסט-מודרניסטים טוענים שעצם החשיפה ל-CMC, ולאו דווקא תוכן הדברים, היא אשר משפיעה בעיקר על המשתתף. מכאן שלתפיסה הפוסט-מודרנית של "הסובייקטיביות" בעידן האינטרנט יש ערך עצום בבואנו להעריך מחדש את המושגים "קהל", "דעת קהל" ותהליכים דמוקרטיים בעידן האינטרנט.

המשגת הסובייקטיביות כמרובת זהויות מהווה אפוא את עיקר הפער בין הגישה הפוסט-מודרניסטית לבין הגישה הפופולרית – או גישת הזרם המרכזי – לרעיון "הישות" בעידן האינטרנט, כמו גם להשלכותיו החברתיות של ה-CMC. בקצרה נאמר כי ספרות הזרם המרכזי מסתכלת על הישות "כעל קיום רציף של האינדיבידואל הרומנטי" ומגדירה את היחסים בין טכנולוגיה לבני אדם במונחים של השפעות "…על 'אינדיבידואל' ספציפי ומוגדר" ( Herman & Sloop, 2000, p. 84). יתר על כן, גישת הזרם המרכזי רואה את האינדיבידואל כבעל זהות יחידה וקוהרנטית, שהיא תנאי מוקדם ומשמעותי לקיום אפשרי של אינטראקציות חופשיות "במרחב הציבורי", אותו מספקת תקשורת ההמונים. כמו כן מפקפקת גישה זו מלכתחילה ביכולתו של "הקהל" להיות פעיל "במרחב הציבורי" ולהשתתף בעיצוב "דעת הקהל". מובן מאליו שמכאן נובעת הפרדה גמורה בין האינטרנט כמרחב חברתי לבין מרחבים חברתיים לא מקוונים. לעומת זאת, הרעיון הפוסט-מודרני של "ישות" כסובייקטיביות מרובת זהויות, מקדם את התפיסה של גבולות ניתנים לחצייה בין קבוצות הדיון הווירטואליות לבין מקבילותיהן המקומיות.

בהמשך נדון בשתי קטגוריות פוסט-מודרניות נוספות – "מרחבים רטוריים" ו"העצמה" – אשר ישמשו אותנו להערכת ה-CMC והשלכותיו החברתיות. קטגוריות אלה ידגישו ביתר שאת את ההבדלים בין הגישה הפוסט-מודרנית לגישת הזרם המרכזי.

מרחבים רטוריים

המאמרים בספרה של לוריין קוד ( Code, 1995) מרחבים רטוריים: מאמרים על אתרים מגדריים (Rhetorical Spaces: Essays on Gendered Locations) מייצגים נאמנה את הגישה הפוסט-מודרנית ל-CMC. המאמרים הללו, המתמקדים בעיקר ב"מרחב הרטורי" כמושג ליבה בכל הנוגע ל-CMC, מיטיבים להציג את הייחודיות של האינטרנט ושל השלכותיו החברתיות. "מרחבים רטוריים", [כלומר, מרחבים שבהם מתקיים ה-CMC, ת.ה.] מציינים "אתרים מקוונים של הפצה ויצירת ידע באופן חופשי ובלתי ניתן לשליטה חיצונית" (Code, 1995). ניצניה של קריאת התגר על מה שאנחנו מבינים בדרך-כלל כאובייקטיביות וכאוניברסליות של מידע הינם חלק בלתי נפרד מהרעיון של "מרחבים רטוריים". "מרחבים רטוריים", המשלבים בתוכם את קטעי נקודות המבט השונות שתורמים משתתפי הדיונים ב-CMC לנושאים שעל סדר-היום, מאפשרים בניית תמונה שגם אם אינה שלמה, יש לה זיקה מובהקת לאותם משתתפים שיצרו את מרחבי הדיון האלה. עם זאת, ייחודו של המושג "מרחבים רטוריים" טמון בדעה כי מבחינת הידע מרחבים אלה אינם תלויים, יחסית, בקודים הלא מקוונים של הזרם המרכזי. יתר על כן, המושג "מרחבים רטוריים" מרמז על קיומם של גבולות משותפים בין קבוצות דיון וירטואליות ושאינן כאלה, וכן גם על הרעיון כי במקור "מרחבים רטוריים" אלה תחילתם דווקא בהידברות ובקודים שאינם מקוונים. אמירה זו שופכת אור נוסף על הסיבות שגרמו לפוסט-מודרניסטים לטעון כי הפרדה מוחלטת בין מרחבי התקשורת האלה הינה בלתי אפשרית מיסודה, מבחינה תפיסתית ומעשית כאחד.

מכיוון שהפוסט-מודרניסטים מאמינים בקשר הדוק בין CMC למרחבי תקשורת לא מקוונים, הם מסיקים גם ש-CMC עשוי לייצר "רעש" (Haraway, 1991) ולשבש את קליטת "הקודים" של הזרם המרכזי הלא מקוון. לכן, גישת המאקרו שלהם לאינטראקציות אנושיות בעידן האינטרנט היא שאינטראקציות אלו הן מכשיר אולטימטיבי למאבק יעיל נגד הקודים של הזרם המרכזי. במובן זה, היכולת לייצר "רעש" במרחב הלא מקוון, דהיינו להשתתף בהליכים הדמוקרטיים, היא תמצית מהותם של ה-CMC ושל "המרחבים הרטוריים". עשיית "רעש", כמו גם "שיבוש הקודים הלא מקוונים של הזרם המרכזי", יתקיימו בעיקר כאשר ה-CMC נתפס כסביבת דיון בלתי תלויה. לשון אחר, ה-CMC ו"המרחבים הרטוריים" מהווים סביבה אידיאלית להערכה מחודשת של קודים פופולריים ו/או לפיתוח קודים אלטרנטיביים. לסיכום, ניתן לומר שהפוסט-מודרניסטים רואים ב"מרחבים הרטוריים" כלי יעיל לניפוץ קודים דומיננטיים/של הזרם המרכזי על-ידי "התנגשות" בהם. כל זה מוביל אותנו לטיעון המרכזי במאמר הזה, לפיו CMC ו"מרחבים רטוריים" הם מבנים בעלי השלכות חברתיות משמעותיות על המושגים "קהל" ו"דעת קהל". "קהל" נתפס כאן כמצבור של יחידים מרובי זהויות, שיש להם גישה חופשית "למרחבים הרטוריים" האלה, והם נוטלים חלק בעיצוב "דעת הקהל" ובניפוץ הקודים השליטים/ של הזרם המרכזי. בהמשך נשוב לדון בהשלכות אלה.

העצמה (Empowerment)

לפי הסטטיסטיקה, בחברות המערביות ניכרת ירידה כללית במעורבות האזרחית בנושאים חברתיים ופוליטיים בעיקר. תופעה זו מדאיגה במיוחד כאשר בראש סדר-היום הציבורי סוגיות בעלות חשיבות ראשונה במעלה. יתר על כן, סקרים מראים שאזרחי חברות מתועשות מגלים אדישות רבה לתהליכים חברתיים-פוליטיים, או לחילופין, שרוב הציבור במדינות המערב משלה עצמו כי עצם הצפייה בשידורי החדשות בטלוויזיה וכדומה מאפשרת להם להיות חלק מהמרחב הציבורי ולהשפיע על החלטות פוליטיות. עם זאת, במרבית החברות המתועשות רואים בפעולות מחאה נגד עוולות חברתיות/פוליטיות שמבצעות ממשלותיהם מעשה מוצדק וחוקי. עקב כך, בזמנים של משבר חברתי עולה בשיעור ניכר עקומת המחאות החברתיות. תנועות חברתיות, שנוסדו אד-הוק, מתארגנות וקוראות לציבור "להתלכד סביב הדגל".

באחרונה מתרבים ברוב החברות המערביות השימושים החתרניים ב-CMC, המאפשרים לכל משתמש להביע את דעתו באופן חופשי. ליתר דיוק, על אף שמבחינה סטטיסטית קולן של קבוצות שוליים כמעט אינו נשמע בכל הקשור לעיצוב דעת קהל או לקבלת החלטות, הרי שבעידן האינטרנט שיעור ההשתתפות והמעורבות באמצעות CMC גדל במהירות רבה למדי. עובדה זו רחוקה מרחק רב מתחזיותיו של הברמאס, שלא היה יכול להתייחס לתופעות אלה. מבחינתו של הברמאס (Habermas, [1962]1989), הביטוי "ייצוג סימבולי" מציין "קהל" שאינו משתתף פעיל בתהליכים. הוא טרח אפילו להדגיש שבחברות המונים, הופכים אמצעי התקשורת האלקטרוניים לגורם מספר אחד בעיצוב דעת הקהל (ראו גם, Noelle-Neuman, 1974, 1984). מכאן הסיק הברמאס כי חברות מתועשות לומדות להכיר את עצמן כ"קהל" דרך אמצעי התקשורת. ואכן, על-פי-רוב מנסחות האליטות החברתיות את המדיניות הציבורית ומכתיבות אותה. יצירת זרם מרכזי הוא למעשה תהליך הגמוני שהאליטות מנהלות אותו; מקבוצות השוליים נשללת הזכות להשמיע את קולן.

בהתאם לקטגוריות ולמושגים שהוזכרו לעיל, מסיקים הפוסט-מודרניסטים (ראו לדוגמא, Baym, 1998; Hill & Hughes, 1997) כי מרחבים רטוריים, במובנם כמוסבר לעיל, הם מקור לא אכזב להעצמה (Empowerment) המוליך, בלי ספק, למעורבות אזרחית יעילה. לשון אחר, בעיני הפוסט-מודרניסטים "העצמה" נתפסת כתכונה אינהרנטית של "המרחבים הרטוריים", המאפשרים למשתמש לייצר מידע, לחלוק אותו עם אחרים ולעבד אותו.

תוך כדי התהליך שבו הפרט "צולל" לתוך "המרחבים הרטוריים" ושב ו"מגיח" מתוכם, עשויות להתפתח נורמות שיח חדשות, הכוללות מתן ביטוי לתקוות, לפחדים ולביקורת, בד בבד עם כניעה למוסכמות החברתיות של ההגמוניה/ הזרם המרכזי.

לסיום, נציין כי התפיסות הפוסט-מודרניות ספגו באחרונה התקפות לא מעטות. טיעונם העיקרי של המבקרים היה שלא קיים "קול שווה" באינטרנט. עם זאת, פמיניסטים דוגמת טורקל (Turkle, 1995) מספקים ראיות אמפיריות ארוכות טווח, המעידות בבירור כי כתוצאה מהשתתפותם ב-CMC, שיפרו המשתתפים בצורה ניכרת את דימויים העצמי ואת תחושת השוויון החברתי שלהם.

אז מה, בכל זאת, מאפיין את דעת הקהל – להלן, מקרה אחד מני רבים

בסופו של דיון, אנו נדרשים להקדיש מחשבה גם לשאלה "מה מאפיין את 'דעת הקהל' בעידן האינטרנט"? שאלה דומה, הרלבנטית אף היא לעידן האינטרנט, תהיה, האם "הקהל" של ימינו הוא בעיקר מצבור של צופים המתבוננים בסמלים שצועדים בסך לנגד עיניהם?

הבה נבדוק תופעה חברתית אחת של העת האחרונה, שבה קבוצות המכונות "קבוצות שוליים" הוצאו אל מחוץ לזרם המרכזי של קובעי המדיניות וקולן לא נשמע במרחב הציבורי, לפחות בתחילה. אני מתכוונת לתנועות המחאה נגד הגלובליזציה. באחרונה, החלו פרשנים של אמצעי התקשורת לשאול את עצמם מה קרה לרוב התנועות האלה? האם הן נעלמו מהשטח? האם השלימו עם רעיון הגלובליזציה? האם התפשרו עם טענות הזרם המרכזי, הרואות בגלובליזציה תוכנית כלכלית חיונית לעתידו הכלכלי של העולם? סקירה אקראית של כותרות העיתונים מהשנה או השנתיים האחרונות מעלה כי פעילים המוחים נגד הגלובליזציה מעדיפים לראות את עצמם כחברים במה שמוגדר כיום כתנועת "אלטר-גלובליזציה", כלומר תנועה המהווה אלטרנטיבה. באיטליה, למשל, תנועת "נו גלובל" (No Global ) השתנתה בהדרגה ל"ניאוגלובל" (Neoglobal), ובארצות הברית משתנים שמות התנועות הללו חדשות לבקרים. "התנועה לתאגידים אחראיים" היא רק אחת הדוגמאות.

פרופסור נועם חומסקי (Chomsky, מצוטט אצל Ben-Ami, 2004) מאוניברסיטת קיימברידג' במסצ'וסטס טוען שסיסמה כמו "אנטי גלובליזציה" אינה אלא תעמולה טהורה. לדברי חומסקי, גם כשההפגנות ההמוניות של שנות האלפיים היו בעיצומן, הוא ידע בבירור כי מה שהתנועות האלה רוצות באמת זה גלובליזציה, המדגישה את מחויבותם של התאגידים הגלובליים לזכויות האדם. אנשים שפויים אינם מתנגדים לגלובליזציה, הוא טוען. ייתכן שזה נכון, אולם חסר כאן פרט אחד שהיה שופך אור אחר על טענותיו של חומסקי. פרט זה הוא שאותם מפגינים אכן היו מעוניינים בגלובליזציה, בתנאי אחד: שהיא לא תגרום להרעת תנאי העבודה.

על אף הסתייגות זאת, יש עדיין צורך לברר את סיבת "היעלמותן" לכאורה של תנועות המחאה הללו. האם השיגו משהו מבחינת המעורבות האזרחית ו/או מבחינת ניפוץ הקודים של הזרם המרכזי – על-ידי עשיית "רעש"?

כאן חשוב לציין כי חבריהן של חלק מתנועת המחאה השתמשו באינטרנט כאמצעי תקשורת הן בשלבי הגיוס והן במהלך הפעילות השוטפת, ורובם השתמשו ב-CMC "כמרחבים רטוריים", עם לא מעט השלכות חברתיות משמעותיות, כפי שהוזכר לעיל. חשובה עוד יותר היא העובדה שלא רק המפגינים האלה היו מעורבים ב-CMC ו"במרחבים הרטוריים". רוב היחידים או הקבוצות שהיו בעלי עניין בהתפתחויות הכלכליות, כמו עסקים מסחריים ותומכים אידיאולוגיים, היו מעורבים בדרך זו או אחרת ב-CMC ו"במרחבים הרטוריים". לכל אלה שסברו כי הגלובליזציה עלולה להחמיר את העוולות החברתיות ברחבי העולם, ולאלה שהאמינו כי הגלובליזציה חיונית לכלכלת העולם, והייתה להם גישה לתקשורת מקוונת, הייתה אפשרות לדון בנושאים אלה כאוות נפשם.

קודם לכן הצגנו את הקטגוריות הפוסט-מודרניות ככלים לפרשנות המהפכה הטכנולוגית החדשה של האינטרנט ולהשלכותיה החברתיות. הבה נבדוק עכשיו את מקרה הגלובליזציה שתואר לעיל, לפי הרעיונות הפוסט-מודרניים שפרטתי לעיל. הסיפור הרשמי, כפי שהוצג באחרונה באמצעי התקשורת, היה שבפאתי ג'נבה ניצב בית מידות אפור בו שוכן מרכז העצבים של ארגון הסחר העולמי (World Trade Organization או WTO). הארגון שוקד על פיתוח כללי מסחר בינלאומיים בין המדינות השונות, במטרה להבטיח זרימה חופשית של מסחר בעולם. בעבר התכנסו חברי WTO בסיאטל, שם תקפו לראשונה המפגינים נגד הגלובליזציה אותם ואת ארגונם על היותם הגמונים מדי, ועל ניצולם את מדינות העולם השלישי. עם זאת, בימינו מנהלים חברי WTO דיונים ערים עם ארגונים לא ממשלתיים ואופוזיציוניים כמו "רופאים ללא גבולות", "גרינפיס לשמירה על חיות הבר" ודומיהם. כל אלה מבקשים להגן על תחומים העלולים להיות מושפעים באופן ישיר מהמדיניות שיגבשו נציגי המדינות החברות ב-WTO.

לפי המושגים הפוסט-מודרניסטים, ניתן להסביר את יחסי הגומלין החיוביים לכאורה שנוצרו בין WTO לבין התנועות המתנגדות, בצורה הבאה:
(א) במונחים של "סובייקטיביות", "העצמה" ו"מרחבים רטוריים", אותם משתמשי CMC שנחשפו "למרחבים הרטוריים" דרך האינטרנט הרגישו מועצמים בהתנגדותם לגלובליזציה המסחרית ולהשלכות החברתיות שיהיו לה, גם על סביבתם הפיזית הקרובה. עם זאת, מתוך גיחותיהם של אנשים אלה ל-CMC, ומהאינטראקציות שקיימו עם חבריהם לדעה, צמחה ביקורת עצמית שהעמידה את הדעות האלו במבחן. כתוצאה מכך הם פיתחו אישיות גמישה יותר, מרובת זהויות. נציגיהם של תנועות אלה פנו באחרונה מיוזמתם לממשלות כדי להמליץ על רפורמות בסדר היום הלאומי/גלובלי. מצד שני, גם הסובייקטיביות של אותם אנשים שתמכו בגלובליזציה, מלכתחילה, נעשתה זורמת וגמישה יותר, מפני שגם התקשורת שלהם התקיימה בחלקה באמצעות CMC ו"מרחבים רטוריים". למעשה, באחרונה ניכרת אצלם נכונות גדולה יותר להקשיב לקולות המתנגדים;
(ב) במקום למתוח ביקורת נגד המדיניות של WTO, תנועות ההתנגדות מנהלות עכשיו דיונים קונסטרוקטיביים עם חברות WTO , הנוקטות יוזמות חדשות וממליצות על רפורמות במדיניות WTO הנוכחית;
(ג) חברים מתנועות ההתנגדות פועלים "לשנות מבפנים" ( לדוגמא Treichler 1990 ) ובדרך זו נעשים שותפים אמיתיים לעיצוב דעת הקהל;
(ד) בעבר, תנועות ההתנגדות תקפו באלימות את הגלובליזציה המסחרית וגררו את אמצעי התקשורת להגזמה בפרטים המדווחים על הפעולות האלימות שבוצעו במהלך ההפגנות. כיום ניתן לקטלג חברים רבים יותר מתנועות אלה כפרטים "מרובי זהויות" שעברו "העצמה". כלומר, הערכתם העצמית כאזרחים שאכפת להם גדלה, והם מודעים יותר מבעבר ליכולתם להשפיע, "לשנות דברים מבפנים" ולעשות "רעש" שישבש את הקודים של הזרם המרכזי.

סיכום ומסקנות

מאמר זה שלפניכם, סוקר ספרות מאוחרת בנושא קהילות ווירטואליות וזיקתן לקהילות לא מקוונות. התיאוריות הפוסט-מודרניות על האינטרנט כמרחב חברתי טוענות בתוקף כי הקהילות משני הסוגים מתקיימות זו בצד זו וזו בתוך זו בעת ובעונה אחת. אינדיבידואל מרובה- זהויות משיג את המידע הדרוש לו הן באמצעות אינטראקציות ב-CMC והן באמצעות אינטראקציות לא מקוונות. בעת שהאינדיבידואלי נכנס ויוצא ממרחבי התקשורת השונים דרך "גבולות משותפים ובני חצייה", הוא מטמיע אוסף קודים מורכב ורבגוני.
על סמך הניתוח במאמר שלפניכם ניתן להיווכח כי משתמשי האינטרנט אינם יוצרים מציאות מדומה ומבודדת. האינטרנט אינו איזה עולם ערטילאי, שבו "אין כל משמעות לגוף האנושי" (Herman & Sloop, 2000, p. 82). הפרט אינו מושתק במרחב הלא מקוון, בדיוק כשם שאין הוא מרחיב את אופקיו אך ורק במרחבים התקשורתיים של האינטרנט.

מאמר זה, יחד עם תורות "פוסט-מודרניות" אחרות, טוען כי למהפכת האינטרנט יש השלכות חברתיות מרחיקות לכת בעיקר בכל הנוגע לתהליכים הדמוקרטיים ולרעיון מעורבותו של ציבור האזרחים במרחב הציבורי. מכאן שסקירת הגישות האחרונות לנושא האינטרנט כתחום חברתי, כמוצג במאמר זה, הכרחית להבנה טובה יותר של מהפכת האינטרנט ושל השלכותיה החברתיות על העולם כפי שהוא כיום. סקירת שתי הגישות העיקריות לאינטרנט כמהפכה חברתית, דהיינו גישת הזרם המרכזי והגישה הפוסט-מודרנית, מספקת הבנה עדכנית, עמוקה ושיטתית יותר של השינויים החברתיים החשובים ביותר; הבנה שהשגתה דורשת הסברים וכלים מתודולוגיים עדכניים. הרעיון הפוסט-מודרני של "ה'אני' מרובה-הזהויות" קורא תגר על המושג המסורתי "קהל" כפי שהוא נתפס אצל הברמאס וחסידיו. הרעיונות הפוסט-מודרניים של "מרחבים רטוריים" ו"העצמה" קוראים תגר אף הם על הרעיון של "מתח" הקיים לכאורה בין המאפיינים החברתיים-פוליטיים של "קהל" לבין המאפיינים החזותיים-אינטלקטואליים שלו. מחד גיסא, הגישות הפוסט-מודרניות מתייחסות אל הפרט בעיקר כאל ישות החוצה תדיר את הגבולות המשותפים למרחבים הרטוריים של האינטרנט ולמרחבי החלפת הדעות הלא מקוונים. הפוסט-מודרניסטים רואים בפרט אדם שעבר העצמה בעקבות חשיפתו למרחבים הרטוריים המקוונים, או בעקבות השתתפותו בהם. מאידך גיסא, הגישות הנוטות אל האידיאל הדמוקרטי של ציבור רציונלי ומעורב שואפות לשמר את המאפיינים הפוליטיים והחברתיים של "קהל".

לשון אחר, הגישות הפוסט-מודרניות ל-CMC ולאינטרנט משקפות תפנית רדיקלית בתפיסה של "קהל" ושל "דעת קהל". גישות אלה משתמשות בקטגוריות אלטרנטיביות בבואן להעריך את המציאות בעידן האינטרנט. התובנות העיקריות של אנשי הזרם הפוסט-מודרני בכל הנוגע להשלכותיו החברתיות של האינטרנט שופכות אור על התכונות המעצימות של המרחבים הרטוריים באינטרנט, ועל טבען הבלתי תלוי של קהילות ה-CMC
( Poster, 1995 ;Rheingold, 1995; Stone, 1995; Turkle, 1995 ) .

מאמר זה מסכם ואומר כי ה"אני" מרובה-הזהויות, הפעיל בעת ובעונה אחת בצורות שונות של אינטראקציה, כלומר, בתקשורת CMC ותקשורת לא מקוונת, הופך על פיהן את התפיסות שהיו מקובלות עד כה של "קהל". מכאן שיש צורך בהערכה מחודשת גם של רעיון "המתחים" במושג "דעת קהל", ויש להביא בחשבון את הגישות הפוסט-מודרניות לאינטרנט. מסקנה זו משקפת גם את היקפה הדרמתי של חדירת האינטרנט למשרדים ולבתים פרטיים, כפי שניתן לראות בבירור בחברות המערביות, וכן את מספרם הגדל והולך של מחשבים ביחס למספר האנשים בעולם כולו. למרבה הצער, גם הגישות העדכניות ביותר ל-CMC ולאינטרנט ולהשלכותיהם החברתיות, עדיין רואות בעיתונות הפוליטית לא את הגורם המתזמר את דעת הקהל, אלא את מי שיוצר אותה. אנו סבורים שאופיו של הקהל בעידן האינטרנט מחייב שינוי חשיבה, ומן הראוי שנקדיש יותר תשומת-לב לקטגוריות הפוסט-מודרניות אם ברצוננו לפרש נכונה את העולם החברתי שבו אנו חיים כיום.

מקורות בעברית

1. בן-עמי, יובל (9 יולי 2004). "אנטי-גלובליזציה כבר לא באופנה," הארץ, מוסף סופשבוע, עמ' 48-52.

הערות שוליים

1. Computer-mediated-communication (תקשורת-מתווכת-מחשב) או CMC הוא המונח המקצועי בו משתמשים בספרות הזאת לציון קהילות מקוונות.
2. Usenet מחברת מיליוני משתמשים בשטף אדיר של קבוצות דיון, שחבריהן מתכתבים ביניהם בנושא מסוים.
3. למשל, פיטרס, ג'ון דורהם. (Peters, 1995, pp. 3-32).
4. ראו גם פוסטר (Poster, 1992, 1995, 2002); גונקל וגונקל (Gunkel & Gunkel, 1997).
5. המעגלים התבניתיים האלה מתוארים בדרך ההשאלה "כתנועה בתבנית קבועה בין העמדות הסובייקטיביות המרובות." (Turkle, 1995, p. 178).
6. בהסתייגות אחת, והיא שהפוסט-מודרניסטים אינם מבהירים מה קורה עם תהליכים ארוכי טווח (Benkler, 1996, 2003).
7. יוחאי בנקלר (Benkler, 2003) השמיע לאחרונה דעה התומכת בהסתייגות זאת.