חזרה לעמוד הקודם

זכרונות דיגיטליים – נייר עמדה

חיינו עוברים להתנהל יותר ויותר בסביבה דיגיטלית. באופן בלתי נמנע, במותו של אדם, נותר תוכן דיגיטלי רב מאחוריו. המידע הזה הוא מידע אישי של המשתמשים שמתו, והוא גם חומר הגלם של הנצחתם בידי מוקירי זכרם. שתי נקודות המבט האלו ביחס למידע אישי-דיגיטלי לא תמיד מתיישבות זו עם זו. גישה למידע אישי של המשתמשים שמתו עלולה להוות הפרה של פרטיותם, אך מניעת הגישה למידע זה עלולה להקשות על מוקירי זכרו של המת את ההתמודדות עם האובדן. מכאן, שלפנינו מתח בין הזכות המשפטית של המת לפרטיות (אם זו קיימת) ובין האינטרס החברתי-פסיכולוגי של קרובי המת לגשת למידע האישי ולהשתמש בו כדי עבד את האבל ולהנציח את המת.

לכך יש להוסיף מורכבויות נוספות, הייחודיות למידע דיגיטלי לעומת מידע שאינו דיגיטלי: הוא נשמר ואינו מתכלה, ניתן לעיבוד ולהפצה רחבה, וכולל לא רק תוכן אלא גם את נתוני התוכן. ההבדלים מעלים שיש להיזהר מהחלה אוטומטית של מסגרת משפטית קיימת, שעוצבה בהקשר טכנולוגי לא דיגיטלי, לסביבה הדיגיטלית. בעיקר, לענייננו, במצב הדיגיטלי יש שחקנים חדשים – גורמי הביניים שהם בדרך כלל ספקי השירות (למשל דוא"ל, אחסון בענן) או פלטפורמות התוכן (רשתות חברתיות, אתרי היכרויות). השליטה האפקטיבית במידע עוברת מידי מי שיש להם גישה פיזית לניירת (בעידן הטרום-דיגיטלי) לידי מי שיש להם מפתח לתוכן הדיגיטלי. בנוסף, מידע דיגיטלי כולל לא רק את התוכן, אלא גם נתונים על התוכן (meta data). עם זאת, במקרים רבים למי שיש גישה לחפציו של המשתמש המנוח (מחשב אישי, טלפון חכם), יש גם גישה לחשבונותיו הדיגיטליים. זו "גישה במחדל" למידע האישי.

אם כן, מה גורל המידע הדיגיטלי האישי שנשאר אחרי המוות? למי צריכה להיות גישה למידע ושליטה בו? מהם השיקולים שראוי לשקול, ומה המדיניות המתאימה להסדרת הסוגיה?

אלו השאלות והסוגיות בהן עוסק מסמך מדיניות זה, אשר הוכן על ידי פרופסור מיכאל בירנהק וד"ר טל מורס, חוקר לבקשת איגוד האינטרנט הישראלי (ע"ר) ובמימונו (בשיתוף עם אוניברסיטת תל-אביב), כחלק מאחריות האיגוד לשימור החופש ברשת. במסגרת זאת, רואה איגוד האינטרנט הישראלי חשיבות בשימור יכולתו של כל פרט להיות אחראי לפרטיותו ולאופן שבו נעשה שימוש במידע האישי שלו או במידע אותו הוא מייצר, במהלך חייו ושנשאר ברשת לאחר מותו.