חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: עקיבא נ' לאומי קארד בע"מ

התובעת היא לקוחה של הנתבעת. לטענתה, התובעת שלחה לה 50 הודעות פרסומיות בדוא"ל, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת לא הכחישה את משלוח ההודעות, אך טענה כי אלה נשלחו לכתובת דוא"ל שמסר בעלה של התובעת, לאחר שחתם על הסכם הצטרפות ובמסגרתו אישר משלוח הודעות פרסומת. בעלה של התובעת מסר את כתובת הדוא"ל בנפרד מרעייתו ובמועד אחר, ומעולם לא ביקש את הסרתו מרשימת התפוצה. המחלוקת בין הצדדים היא האם בקשת ההסרה ששלחה התובעת כלקוחה של הנתבעת, בצירוף כתובת הדוא"ל שמיוחסת לה, מחייבת את הנתבעת להסיר את הכתובת ביחס לשני הלקוחות, או רק לגבי התובעת.

נפסק

חוק הספאם מתייחס ל"נמען" ולא לאמצעי או לכתובת / מספר הטלפון אליו נשלחים דברי הפרסומת. הודעת הסירוב של התובעת נוגעת אליה כ"נמענת" ואינה מתייחסת לכל הנמענים שמסרו את אותה כתובת דוא"ל. התובעת הסכימה לקבל דברי פרסומת בשנת 2009 והודיעה לאחר מכן על סירובה להמשיך ולקבל דברי פרסומת. בעלה של התובעת, בנפרד ממנה, נתן את הסכמתו בשנת 2016 ולא הודיע על סירוב מאז. כל אחד מהם מסר כתובת תקפה לצורך המשלוח. בעלה של התובעת מסר את אותה הכתובת שמסרה התובעת, אך לצורך יישום החוק מדובר בשני "נמענים" שונים, שכל אחד מהם צריך לתת למפרסם הודעת סירוב. לכל הפחות, המשך משלוח דברי הפרסומת לבעלה של התובעת בנסיבות התיק אינה בגדר שיגור דבר פרסומת "ביודעין" לפי החוק, כך שגם מטעם זה אין מקום לפסוק פיצוי. ממילא פסיקת פיצויים לפי החוק היא סמכות בשיקול דעת ביהמ"ש ובנסיבות המקרה לא יכול הפיצוי להוות הרתעה מפני הפרת החוק לאור הנסיבות החריגות. התביעה נדחתה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בסך 4,500 ש"ח.

קישור לפסק הדין המלא

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]