התובעת טענה כי הנתבעת שלחה לה 22 הודעות פרסומת לטלפון הנייד, ללא הסכמתה ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי היא חברה המספקת מערכת לשליחת מיילים ומסרונים וכי לא שלחה את ההודעות בפועל. הנתבעת טענה כי מי ששלחה את ההודעות היא לקוח שלה (שהתובעת צירפה כנתבעת נוספת ואשר ניתן כנגדה פס"ד בהיעדר הגנה).
נפסק
המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת פרשנות הביטוי "משווק" בהגדרת המונח "מפרסם" בחוק, והאם מערכת דיוור אלקטרוני ומסרונים מובדלת ממונח זה. ממקרא ההסכם עולה כי פעולת השיגור נעשתה על-ידי הנתבעת, העונה היטב להגדרת המחוקק כמי שמשווקת את נושא דבר הפרסומת בעבור אחר. רק מי שביצע בעבור אחר פעולת שיגור של דבר פרסומת כשירות בזק לפי רישיון כללי יוחרג מהגדרת "מפרסם" בחוק. הנתבעת איננה בעלת רישיון כאמור ולכן אינה פטורה. יש לדחות את טענת הנתבעת כי שימשה כפלטפורמה בלבד לשיגור שנעשה על-ידי הלקוח. השימוש במילה "פלטפורמה" אינו משנה את העובדה כי הנתבעת משווקת מוצר של אחר. הנתבעת תשלם לתובעת 22,000 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח.
