התובעים הגישו תביעה נגד חמשת הנתבעות, חברות סלולר, בגין הודעות SMS פרסומיות שנשלחו לתובעים על-ידי מפרסמים אנונימיים, ללא הסכמת התובעים ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובעים טענו כי הנתבעות סייעו למשגר ההודעות בביצוע העוולה ולפיכך חלים דיני האחריות המשותפת. הנתבעות הגישו בקשות לסילוק התביעה על הסף.
נפסק
דין התביעה כנגד הנתבעות להידחות על הסף. עילת התביעה העיקרית שמייחסים התובעים לנתבעות מושתת על "חוק הספאם". הודעות הפרסום שנשלחו לתובעים לא נשלחו מטעם הנתבעות. אין כל זיקה בין ההודעות לבין עיסוקן של הנתבעות. ההודעות עוסקות בהצעות למתן הלוואות. הנתבעות לא פרסמו את עצמן ולא קידמו את עסקיהן במסגרת ההודעות ולפיכך הן אינן בגדר "מפרסם" לפי החוק. המחוקק החריג את מי שביצע בעבור אחר פעולת שיגור של דבר הפרסומת כשירות בזק לפי רישיון מכוח חוק התקשורת – רישיון שניתן לנתבעות כחברות סלולר למשלוח הודעות טקסט שהוא חלק בלתי נפרד מהשירות שלהן. חוק התקשורת אף על הנתבעות לחסום או להגביל את שירותיהן, לפי סעיף 51ג לחוק התקשורת [עניין צ'רלטון – ת"א 13758-04-14]. צו המניעה שביקשו התובעים, האוסר על הנתבעות לאפשר מעבר הודעות פרטיות ברשת שאינן כוללות פרטים מזהים וברורים של המפרסם וחברות ההפצה – דינו להידחות.
