חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: לירון בן ארי נ' סטימצקי (2005) בע"מ

תביעה שעניינה בהפרה נטענת של חוק הספאם (ס' 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982). התובעת היתה חברה במועדון הצרכנות של הנתבעת והסכימה לקבל דיוור פרסומי. לטענתה, גם בתום חברותה המשיכה לקבל מסרונים מהנתבעת, אודות מבצעים המיועדים לחברי מועדון בלבד. הנתבעת טענה, בין היתר, כי פקיעת חברות התובעת במועדון אין משמעה פקיעת הסכמתה לקבל דיוור זה. נפסק – אין מחלוקת כי התוכן שנשלח במסרונים הינו "דבר פרסומת". הוכח כי התובעת אישרה בחתימתה קבלת דיוור פרסומי, עת הצטרפה כחברה במועדון הצרכנות של הנתבעת. אין לקבל את טענת הנתבעת כי חרף פקיעת תוקף החברות במועדון, תוקפה של הסכמת התובעת לקבל דיוור פרסומי נותרת בעינה עד שתאמר אחרת. הסכם החברות הוא הסכם קצוב. הטענה כי הסכמת התובעת לקבלת דיוור ניתנה ללא הגבלת זמן היא בלתי סבירה. ברי כי הסכמת התובעת לקבל דיוור פרסומי הינה לצורך יידוע אודות מבצעים מהן היא יכולה ליהנות כחברת מועדון. אולם מרגע שאינה עוד חברת מועדון, אין עוד להניח כי הסכמתה בתוקף. טענו זו אף אינה מתיישבת עם לשון התקנון. מרגע שפקעה חברותה של התובעת במועדון, פקע גם תוקף הסכמתה לקבלת דברי פרסומת מהנתבעת. במסגרת המסרונים, לא הבהירה הנתבעת את אופן הפסקת המשלוח ולטענת התובעת לא ניתן לחייג אל המספר ממנו נשלחה ההודעה. במחדלה זה הפרה הנתבעת את הוראות סעיף 30א(ה)(2) לחוק. המחוקק הביע דעתו כי העדר מידע בסיסי אודות דרכי יצירת קשר למתן הודעת סירוב, מטיל על הצרכן הכבדות בלתי סבירות ושלא לצורך. יש ליטול בחשבון את פרק הזמן הממושך מעת משלוח המסרון הראשון לאחר פקיעת החברות במועדון ועד למשלוח מכתב הדרישה של התובעת, כאשר בתקופה זו קיבלה התובעת 8 מסרונים. מצופה היה מהתובעת, אשר מוטל עליה הנטל לצמצם את נזקיה, לפעול בסבירות על-מנת להביא לגריעתה מרשימת התפוצה. הנתבעת תפצה את התובעת ב-500 ש"ח עבור כל מסרון וסה"כ 4,000 ש"ח, בתוספת הוצאות בסך 300 ש"ח.

קישור לפסק דין המלא

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]