חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: אילן חזני נ' שמעון הנגבי (סיתונית מועדון דאיה ורחיפה במצנחים)

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א [ע"א 30225-04-13] עניין הבקשה באמת המידה לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין שיגור דבר פרסומת לפי סעיף 30א(י)(1) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. המבקש הוא כלכלן ועו"ד ובשימושו 13 כתובות דוא"ל שונות. המבקש תבע את המשיב, המפעיל בי"ס למצנחי רחיפה, לפיצוי בסך 30,000 ש"ח, בשל משלוח 27 הודעות דוא"ל המכילות "דבר פרסומת" ללא הסכמתו. ביהמ"ש השלום בהרצליה [תא"מ 20073-05-09] פסק למבקש פיצוי סמלי בסך 1,000 ש"ח בלבד וקבע כי המבקש יכל למנוע את קבלת רוב ההודעות על-ידי מתן הוראת הסרה וכן כי משלוח 27 מיילים לכתובת בודדת אינו כדין 27 מיילים שנתקבלו ב-13 כתובות דוא"ל שונות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי נימוקיו של ביהמ"ש השלום מקובלים עליו. מכאן הבקשה. נפסק –

השופט ע' פוגלמן  –

  • ההתפתחויות הטכנולוגיות והשימוש ההולך וגובר בתקשורת אלקטרונית הוליד את התופעה הידועה כ"דואר זבל" – הפצה המונית של הודעות פרסומת בלתי רצויות ובהם הודעות דוא"ל, הודעות טלפוניות מוקלטות, מסרונים, מכתבי פקסימיליה וכיו"ב. הספאם מהווה מטרד ציבורי הגורם לנזקים רחבי היקף ובעיות מסוגים שונים.
  • ביום 1.12.2008 נכנס לתוקף "חוק הספאם". החוק אימץ את מודל ה- Opt in וקובע כלל ברירת מחדל לפיו חל על "מפרסם" איסור לשלוח "דבר פרסומת" לנמען שלא נתן הסכמתו לכך קודם לכן (בכפוף לחריגים המפורטים בחוק). גם במצבים בהם נתן הנמען את הסכמתו, החוק מקנה לו זכות להודיע בכל עת על ביטול ההסכמה שנתן.
  • סעיף 30א(י)(1) לחוק קובע כי ביהמ"ש רשאי לפסוק לנמען פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 1,000 ש"ח בגין כל דבר פרסומת שקיבל בניגוד לחוק. לשם קביעת סכום הפיצוי ישקול ביהמ"ש בין היתר את השיקולים הבאים: (1) אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; (2) עידוד הנמען למימוש זכויותיו; ו-(3) היקף ההפרה.
  • נקודת המוצא שבבסיס סעיף 30א(י) לחוק היא שנמען של דבר פרסומת שנשלח בהפרת החוק לא יטרח להגיש תובענה לפיצוי משום שהנזק האישי שנגרם לו נמוך מהעלות הכרוכה בניהולה. לכן נקבע בחוק פיצוי של עד 1,000 ש"ח להפרה ללא הוכחת נזק והסעיף קובע כי בקביעת שיעור הפיצוי אין להידרש לשיעור הנזק שנגרם לתובע בגין ההפרה. מטרת הפיצוי אינה להשיב את מצבו של התובע לקדמותו, כי אם לאכוף את החוק, להרתיע את הנתבע ולתמרץ הגשת תביעות יעילות.
  • בבואו לקבוע את סכום הפיצוי מכוח החוק, על ביהמ"ש לשים לנגד עיניו את השיקולים המנויים בחוק שמטרתם להשיג את תכליותיו האמורות, מצד אחד; ולוודא שהפיצוי לא יהיה מעבר לנדרש לצורך השגתן, מצד שני. הפיצוי נועד להכווין את התנהגות הנתבע באופן שפרסום עתידי במתכונת זו יהיה בלתי כדאי עבורו. לשם כך נדרש ביהמ"ש לשקול שני סוגים שיקולים.
  • הסוג הראשון מתמקד בנסיבות ביצוע ההפרה וכולל את תוכן הפרסום, התנהגות הנתבע, הרווח הצפוי לו מהפרסום, מספר דברי הפרסומת ששלח לתובע וכמה הודעות נשלחו לכל כתובות. כמות ההודעות שנשלחה לתובע גודרת את תקרת הסכום שביהמ"ש רשאי לפסוק, אך היא שיקול אחד מבין מכלול השיקולים שנמנו לעיל. אפשר שייפסק פיצוי בסכום זהה לאדם שנשלחו לו 100 הודעות ולאדם שנשלחו לו 1,000 הודעות ובלבד שהפיצוי השיג את תכליות החוק: אכיפה והרתעה אפקטיבית ומידתית.
  • נקודת המוצא היא שתביעה בגין הפרה בודדת תזכה את התובע במלוא הסכום (1,000 ש"ח) כדי שתושג התכלית ההרתעתית. ככל שמספר ההפרות עולה, כך גדלה התקרה שביהמ"ש רשאי לפסוק, אולם עליו להיעצר בסכום המשקף הרתעה יעילה בנסיבות העניין.
  • סוג שני של שיקולים עניינו בשאיפה לעודד הגשת תביעות יעילות שמטרתן להגשים את תכליות החוק. לשם כך יש לשקול את עלויות ניהול ההליך ביחס לתועלת שתופק ממנו. תכליותיה המיוחדות של תביעה לפי חוק הספאם מוליכות למסקנה כי יש לפסוק שכ"ט והוצאות בסכום שבמכלול יהפוך את הגשתה לכדאית. סכום זה קשור קשר הדוק בסכום שייפסק כפיצוי בגין ההפרות ויש לראות בהם מכלול אחד.
  • ביחס למקרה דנן – נקודת המוצא היא שחל איסור לשלוח הודעות פרסומת למי שלא קיבל הסכמה ועל כן השולח מפר את הוראות החוק החל מהפרסומת הראשונה. פנייה הכוללת כשלעצמה דבר פרסומת אינה יכולה להיחשב כ"פנייה חד-פעמית מטעם מפרסם לנמען שהוא בית עסק… המהווה הצעה לקבל להסכים לקבל דברי פרסומת" (שאינה מהווה הפרה של החוק). המשיב הפר את החוק ביחס לכל דבר פרסומת ששלח למשיב.
  • האם היה מקום להטיל על המבקש נטל להסיר את עצמו מרשימת התפוצה? בעניין גלסברגהשיב השופט רובינשטיין לשאלה זו בשלילה בכל הנוגע לעצם החבות, אך קבע כי ניתן להתחשב בעובדה שהשולח כלל בהודעות אפשרות הסרה מרשימת התפוצה כשיקול להפחתת סכום הפיצוי. השופט פוגלמן שותף לעמדה כי אין מקום להכיר בנטל הקטנת נזק לעניין עצם החבות בפיצוי, אולם לטעמו העובדה שהשולח כלל בהודעה אפשרות הסרה אינה צריכה להוות שיקול להפחתת סכום הפיצוי.
  • באשר לסכום הפיצוי שיש לפסוק למערער – נקודת המוצא היא שכל אחד מ-27 דברי הפרסומת שנשלחו למבקש היווה הפרה עצמאית של החוק. תקרת הפיצוי היא איפוא 27,000 ש"ח. אשר לשיקולי אכיפה והרתעה: מחד עסקינן בפרסום מסחרי שאינו פוגעני ולא נשללה טענת המשיב לפיה פעל בתום לב והניח כי הפרסום מותר לפי החוק. מצד שני, מדובר בהפרה חוזרת ונשנית.
  • משלא הובאו נתונים באשר לרווח הצפוי מההפרה, פיצוי בסך 10,000 ש"ח הולם את הנסיבות ודי בו כדי להשיג את תכליות האכיפה וההרתעה. אשר לשיקולי עידוד הגשה של תביעות יעילות, נסיבות המקרה מיוחדות (המשיב פרס הגנה רחבה, נדרש מינוי מומחה, ההליך נוהל בשלוש ערכאות בלא שנפסקו לזכותו הוצאות וכו'). יש לפסוק למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח. פסק-הדין של ביהמ"ש המחוזי יבוטל.

השופט א' רובינשטיין –

  • מצטרף לחוות דעתו של השופט פוגלמן, אך מטעים כי הניואנס בינו לבין השופט פוגלמן מתבטא בשאלה האם אפשרות להסיר את הכתובת מן התפוצה היא שיקול בקביעת הפיצוי או שמא יש להותיר את עניין הפיצוי למערך שיקולים רחב כללי לעניין ההפחתה, שיופעל בכל מקרה לפי נסיבותיו.
  • ההבדל הוא "הצהרתי" יותר מאשר מעשי, שכן שיקול הדעת קיים ועומד וביהמ"ש יפעל לפיו ולפיכך הדעות דומות. יש הסכמה כי אין חובה להקטנת נזק, כי לביהמ"ש שיקול דעת באשר לפיצוי ואין מחלוקת כי תום-הלב הוא פיצוי ובאשר להבחנה הדקה האמורה ישקול כל בית משפט וישקלל לגוף מקרהו.

השופט י' עמית –

מסכים לפסק-דינו של השופט פוגלמן ולהערתו של השופט רובינשטיין. גישת השופט פוגלמן לפיה אין להפחית את סכום הפיצוי אך בשל כך שבעל הדין אינו פועל אקטיבית להסיר עצמו מרשימת התפוצה, אינה סותרת את גישת השופט רובינשטיין בעניין גלסברג. ספק אם להבדלי הניואנסים יש נפקות מעשית. מתן האפשרות להסרה, כשלעצמה, אינה מחייבת הקטנת הפיצוי, אך רשאי בית המשפט להתחשב בעובדה זו במכלול השיקולים.

קישור לפסק דין המלא

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]