חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: עדי מעוז נ' דיגיטל אימפקט החזקות בע"מ

התובע טען כי הנתבעות שלחו אליו דברי פרסומת בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. חלק מהנתבעות התפשרו עם התובע מחוץ לכתלי ביהמ"ש. לא היתה מחלוקת עובדתית בין הצדדים באשר למשלוח דברי הפרסומת ולפיכך השאלה שעמדה להכרעה היא גובה הפיצויים שיש לפסוק לזכות התובע.

נפסק – אין מדובר בתביעה לכפל פיצוי, שכן דברי הדואר שנשלחו על-ידי הנתבעות 3, 6, 8 ו-11 מיוחסות רק להן ואילו דברי הדואר שהופצו באמצעות הנתבעת 1 לא היו ניתנים לייחוס למי מהנתבעות ולפיכך הן יוחסו לנתבעת 1 בלבד. לאחרונה קבע בית המשפט העליון את העקרונות לפיהן יש לנהוג בעת קביעת הפיצוי בעת משלוח "דואר זבל". אין לקבל את טענת הנתבעת 2 לפיה יש לדחות את התביעה נגדה שכן ההודעות נשלחו על-ידי חברת דיגיטל שלא בידיעתה וללא שליטתה. הנתבעת 2 הינה "מפרסם" לפי הגדרת מונח זה בחוק. החוק קובע חזקה לפיה מפרסם שיגר את דבר הפרסומת ביודעין ומטיל על המפרסם את הנטל לסתור חזקה זו. טענתה הסתמית של הנתבעת 2 – לפיה מאחר ושכרה את שירותי הנתבעת 1 לצורך משלוח הפרסומים ומאחר וסמכה עליה כי תפעל כדין בהיותה חברה ידועה בתחום, הרי שהיא עצמה פטורה מאחריות למשלוח – אין בה כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה לסתירת חזקת הידיעה. אין מפרסם יכול לרחוץ בניקיון כפיו, רק מאחר ועשה שימוש בשירותיו של צד שלישי לצורך ביצוע הפרסום. על מפרסם להוכיח מה עשה, באופן פוזיטיבי, וכיצד נזהר מלשלוח דברי פרסום המהווים "דואר זבל" לנמענים. הנתבעת 2 לא עשתה כן. בהתאם לעקרונות שהותוו על-ידי ביהמ"ש העליון, בהתחשב באופי הפרסומים, כמותם, ובכך שהנתבעות (למעט הנתבעת 2) נטלו אחריות על משלוח הפרסומים, יש לפסוק לתובע פיצוי בסך 700 ש"ח עבור כל דבר פרסומת שנשלח על-ידי מי מהנתבעות. הנתבעת 1 תשלם לתובע סך של 8,400 ש"ח עבור 12 הודעות; הנתבעת 2 – 4,900 ש"ח עבור 7 הודעות; הנתבעת 3 – 3,500 ש"ח עבור 5 הודעות; הנתבעת 6 – 2,100 ש"ח עבור 3 הודעות; הנתבעת 8 – 1,400 ש"ח עבור 2 הודעות; והנתבעת 11 – 700 ש"ח עבור הודעה אחת. כל נתבעת תשלם לתובע 600 ש"ח הוצאות.

קישור לפסק הדין המלא

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]