חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: ירוק ישראלי בע"מ נ' אופיר חיקי

בקשה לסילוק על הסף של תביעה שעילתה משלוח דברי פרסומת באמצעות מסרונים, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. המשיב (התובע) טען כי קיבל 44 מסרונים פרסומיים מהמבקשת, מבלי שנתן את הסכמתו. המבקשת טענה להעדר יריבות, משום שבדיקתה העלתה כי המספר אליו נשלחו ההודעות אינו בבעלות המשיב, כי אם בבעלות חברה. עוד טענה לחוסר סמכות מקומית.

נפסק – אכן הביטוי "נמען" לא זכה לפירוש בחוק עצמו. בעניין גלזנר נ' סלקום [ת"ק 19084-12-11] פורש הביטוי "נמען" פרשנות לשונית ותכליתית, המקובל גם על ביהמ"ש, לפיו כוונת הביטוי היא למשתמש בקו הטלפון ולא לבעל הקו מבחינה משפטית. אין כל הגיון כי החוק יגן על פרטיות חברה בע"מ, או על זכותה שלא להיות מוטרדת, ואין הגיון כי המשתמש בקו לא יוכל להגיש תביעה על הטרדתו משום שהקו שייך לחברה. בפרט, חברה בע"מ אינה יכולה לתבוע בביהמ"ש לתביעות קטנות ותביעות "ספאם" רבות מוגשות לבתי משפט אלו. לא נראה כי המחוקק התכוון למנוע ערוץ תביעה זה ממי שמשתמש בקו טלפון שבבעלות חברה. מעבר לכך, לא ניתן לשלול במקרה דנן את האפשרות שהמשיב הינו בעל הקו. לא ניתן לסלק את התביעה בהעדר יריבות וטענות המבקשת בעניין זה נדחות. יש לדחות את הטענה לחוסר סמכות מקומית. התובע מתגורר ביישוב המצוי בתחום סמכותו של ביהמ"ש וכנטען בתביעה, הוא קיבל את את ההודעות במקום מגוריו, הוא "מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים" (לפי תקנה 3(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי). מקום המעשה או המחדל הוא מקום קבלת ההודעות ולא מקום משלוחם, שיכול להיות ממספר מקומות בארץ.

קישור לפסק הדין המלא

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]