חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: יוסף חיים דרדיגר נ' הבימה התיאטרון הלאומי בע"מ (חל"צ)

תביעת ספאם. התובע טען כי הנתבעת שלחה אליו 4 מסרונים פרסומיים, ללא הסכמתו, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 וכן כי המשיכה במשלוח ההודעות למרות שפנה אליה מספר פעמים בבקשה שתחדל מכך. הנתבעת טענה כי התובע רכש ממנה כרטיסים להצגה בשנת 2011, מסר לה את פרטי ההתקשרות עמו וכי המשלוח מותר לפי הוראות סעיף 30א(ג)(3) לחוק, שכן דבר הפרסומת מתייחס לשירות דומה לשירות שרכש התובע מהנתבעת.

נפסק – תוכן ההודעות נשוא התביעה כולל פרסומת להצגות המתקיימות בנתבעת ולפיכך מדובר ב"דבר פרסומת" כמשמעו בחוק. הנתבעת, שתוכן ההודעות מפרסם את עסקיה, באה בגדר המונח "מפרסם". שיגור "דבר פרסומת" מחייב קבלת הסכמה מפורשת מראש ובכתב של הנמען. נציג הנתבעת אישר כי לא ניתנה הסכמה כזו. טענת הנתבעת לתחולת הוראות סעיף 30א(ג) לחוק אינה מקובלת. תנאיו המצטברים של הסעיף לא התקיימו במלואם. אף אם הנתבע מסר את פרטיו לנתבעת במהלך רכישת כרטיסים, ודברי הפרסומת מתייחסים למוצר או שירות דומים, וגם אם הנתבעת נתנה לתובע הזדמנות להודיע על סירובו לקבל דברי פרסומת והתובע לא עשה כן, הנתבעת לא הוכיחה כי הודיעה לתובע כי פרטיו ישמשו לצורך משלוח דברי פרסומת. הנתבעת פעלה בתום לב במחדלה זה, אולם אין בכך לגרוע מהמסקנה כי הפרה את הוראות החוק. בנסיבות המקרה יש לפסוק פיצוי מופחת מהתקרה הקבועה בחוק. ראשית, לא מדובר בפרסום פוגעני, אלא בפרסום על הצגות הנתבעת; שנית, התובע לא פעל להסרתו מרשימת התפוצה של הנתבעת. אין לקבל את טענת התובע כי חשש שכניסה לקישור בהודעות שקיבל תסכן אותו. בהתנהלות התובע בעניין זה יש משום חוסר תום-לב, שיש בו להפחית את שיעור הפיצוי; שלישית, העובדה כי היה בין הצדדים קשר עסקי קודם מהווה שיקול שלא לדון את הנתבעת לכף חומרה. רביעית, לא הוכח כי הנתבעת מפרה את החוק באופן סדרתי; חמישית, יש לקחת בחשבון את ההיקף הקטן של ההודעות ששוגרו לתובע (4) אל מול תכלית החוק – השגת הרתעה אפקטיבית ומידתית ולא ענישה. יש לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסך של 2,000 ש"ח.

קישור לפסק הדין המלא

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]