התובע, עו"ד במקצועו, טען כי הנתבע, העוסק בתיווך מקרקעין, שלח אליו 19 מסרונים פרסומיים, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, ללא הסכמתו וללא אפשרות הסרה. הנתבע טען כי מדובר במסרונים שנתבקשו מפורשות על-ידי התובע, על-מנת לקבל פרטים אודות נכסי נדל"ן להשקעה.
נפסק – אין מחלוקת כי הנתבע שלח לתובע 19 מסרונים וכי התובע פנה לנתבע, בבקשה כי יחדל מכך, רק כעבור 13 חודשים ממועד שליחת המסרון הראשון. אף אין מחלוקת כי המסרונים לא כללו אפשרות הסרה וכי לא קיים מסמך בכתב המעיד על הסכמת התובע לקבל מסרונים מהנתבע. השאלה המחייבת הכרעה היא האם הוראות סעיף 30א(ג) לחוק (שיגור דבר פרסומת אף ללא הסכמת הנמען) חלות על המקרה. לאור העדויות קבע ביהמ"ש כי התובע ביקש מהנתבע לשלוח אליו דברי פרסומת הקשורים לנכסי נדל"ן להשקעה, במהלך שיחה שהתנהלה ביניהם בענייני עבודת התובע כעו"ד. דברי הפרסומת כללו את מס' הטלפון הנייד של הנתבע, ממנו נשלחו המסרונים. בהתאם לסעיף 30א(ד) לחוק הודעת הסירוב יכולה להינתן בדרך שבה שוגר דבר הפרסום, קרי, מסרון חוזר. דברי הפרסומת מתייחסים לנכסי מקרקעין להשקעה שהתובע ביקש לדעת על קיומם. הסייג שבסעיף 30א(ג) חל בנסיבות המקרה והנתבע היה רשאי לשגר לתובע את המסרונים, עד אשר קיבל הודעה האוסרת עליו לעשות כן. דברי הפרסומת נשלחו במשך 13 חודשים ומשום מה, התובע, שהוא עו"ד, לא ראה לנכון לפנות בחוזר לנתבע ולבקשו להפסיק את המשלוח. התביעה נדחתה. התובע ישלם הוצאות בסך 700 ש"ח לנתבע.
