חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: שחל נ' גרליץ

הנתבע הוא פנסיונר הפועל בהתנדבות לשימור מבנים ומתקנים בעלי חשיבות היסטורית. לטענתו, החברה העירונית אחוזות החוף בע"מ אינה מבצעת את תפקידה לדאוג להנצחה נאותה של מתקן היסטורי במתחם "שרונה" ("אנטנת המרגלים"). לשם קידום משימותיו, הנתבע שלח הודעות דוא"ל למספר רב של גורמים, לרבות התובע. התובע, עו"ד במקצועו, שימוש בהתנדבות כיו"ר החברה העירונית. בתפקידו זה, קיבל התובע חלק מהודעות הנתבע, כאשר חלקן מופנות אליו ובחלקן הוא נמען נוסף להתכתבות הנוגעת לטרוניות הנתבע. התובע הגדיר את ההודעות כ"איומים" ו"השתלחות חסרת רסן" בו. בין היתר טען התובע כי הדברים מהווים לשון הרע, פגיעה בפרטיות, משלוח "ספאם", הטרדה ועוד.

נפסק

  • דין התביעה להידחות. זעפו של התובע מובן. ברם, רב המרחק מהודעות הנתבע לתביעה כספית במתכונת זו. מדובר בתביעה שבסיסה באובדן סבלנותו של התובע, אך המנותקת מאדנים משפטיים כלשהם. אותו "ירי לכל הכיוונים", תוך ניסיון למצוא בתכתובת שלל עוולות אזרחיות, מדגים כי אין בפי התובע ולו עילה תקפה אחת לתביעתו הכספית.
  • הטרדה מאיימת – בתי המשפט יכולים לסייע למי שחפץ שלא לקבל עוד פניות חוזרות מאדם אחר, אך לא בנתיב שהלך בו התובע, כי אם מכוחו של חוק מניעת הטרדה מאיימת. ככל שאדם מטריד את רעהו, זכותו המלאה של המוטרד, אם יוכיח זכותו לכך לפי החוק, לזכות בצו שיאסור על המטריד להמשיך וליצור קשר עמו. אם המוטרד הוא איש ציבור, דוגמת התובע בתפקידו הקודם. התביעה אינה משום בקשה לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת. אין לכך עוד רלבנטיות שעה שהנתבע התחייב שלא ליצור קשר כלשהו עם התובע.
  • לשון הרע – התובע טען כי יש באמירות הנתבע משום לשון הרע. אין בטענה ממש. התובע העתיר על ביהמ"ש אסופת הודעת דוא"ל שנחשף אליהן והכריז עליהן כמכלול כ"לשון הרע". דרך פעולה זו אינה אפשרית דיונית. לצד הדרישה לראות בכלל פניותיו של הנתבע לשון הרע, התובע גם "הדגים" אמירות שונות שלטענתו יש בהן משום לשון הרע. לאחר שקרא ביהמ"ש את מכלול מכתבי הנתבע, לא נמצא בהם לשון הרע בעניינו של התובע. אין באף אחת מן האמירות בהן נתלה התובע, גם לא באחרות, לשון הרע כלשהו על התובע. הן אינן נעימות, אפשר שבוטות או מיותרות, ברם אינן לשון הרע.
  • פגיעה בפרטיות – התובע טען כי יש בהודעות הדוא"ל כדי לפגוע בפרטיותו וציין בסיכומיו את סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות. קשה לזהות את טיב הפגיעה בפרטיות במקרה דנן. קשה לזהות את הדמיון בין פסה"ד שהציג התובע, שעסק באדם שנהג להתקשר מספר רב של פעמים לבית שכנו, גם בשעות הקטנות של הלילה, לבין משלוח הודעות בדוא"ל, שאין לו "בית", אינו מחייב ידיעה על דבר קיומו או פעולה על-מנת להשתיקו, ואפשר אף לסננו מראש או למוחקו במהירות בדיעבד. מדובר במשלוח 12 הודעות, רובן בהן מוען התובע כנמען נוסף (cc) וככל הנראה מיעוטן הזעום נשלחו לכתובת המייל "הפרטית" של התובע. יהיה זה מרחיק לכת לקבוע כי משלוח מספר לא רב של הודעות דואר ליו"ר הדירקטוריון של חברה עירונית, בניסיון להניעו לפעול בחברה שתחת פיקוחו, יהיה באופן אוטומטי משום פגיעה בפרטיות.
  • "הטרדה" מכוח סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 – הקשיים בטענה זו: (1) לא הוצגה פסיקה שהובילה לחיוב כספי של אדם שפונה בהודעות דוא"ל לאיש ציבור; (2) גם אם ביהמ"ש יתייחס לתוכן ה"הטרדה", רחוקה היא מאוד מההטרדה בה דן ביהמ"ש העליון בפרשת הראר; (3) ביהמ"ש לא ימהר להכריז בהכרח על כל פנייה לאיש הנושא בתפקיד ציבורי, בלשון שאינה נושאת איומים כלפיו, בניסיון כי הגוף שהוא עומד בראשו יבצע את תפקידו, כעל עבירה פלילית של הטרדה. קרימינליזציה של פניות לאנשי ציבור יש לשמור למקרים הקיצוניים, לא ל"נדנוד" הניתן לסינון פשוט; (4) המחוקק לא ראה להכריז על עבירת ההטרדה כעוולה אזרחית וטענה להפרת חובה חקוקה – אין.

"חוק הספאם" – התובע טען כי פניות הנתבע הן בבחינת הודעות "ספאם" האסורות מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת. חוק הספאם בא למנוע מסרים אלקטרוניים שנפשו של הציבור נקעה מהם. לא כל מסר, אלא "דבר פרסומת" כהגדרתו בחוק. התובע טען כי הנתבע מבקש מהחברה להוציא כספים על-מנת לקדם את ההנצחה. אין צורך להרחיב עד כמה מוקשית הטענה. מסר המופץ "באופן מסחרי" ודאי אין כאן. הנתבע אינו סוחר ואינו פועל בשם סוחרים. הוא מוציא כספים מכיסו ומשקיע על-מנת לקדם ערכים ציוניים. מכתביו ליו"ר חברה עירונית בכדי שזו תעשה לדידו את תפקידה, אינם אלה שהמחוקק ראה לנגד עיניו באוסרו את הודעות הספאם המטרידות את הציבור.

קישור לפסק הדין המלא

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]