חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: מירום נ' השיקמה אן.ג'י.אן תקשורת בינלאומית 015 בע"מ

התובע הגיש תביעה בגין קבלת 11 מסרונים מהנתבעת Hallo One Five. לבקשת התובע, הוא תיקן את סכום התביעה לסכום המקסימלי בתביעות קטנות בגין קבלת 39 מסרונים והחליף את שם הנתבעת לזו הנוכחית. התובע לא הגדיר מה חלקה של הנתבעת במשלוח המסרונים וצירף העתקים של 11 מסרונים בלבד. הנתבעת היא חברה שעיסוקה בתחום התקשורת והיא בעלת רישיון כללי למתן שירותי תקשורת בישראל. התובע אינו טוען כי הנתבעת שלחה את המסרונים כבעלת עסק למתן הלוואות, אלא אפשרה את משלוח המסרונים. הנתבעת הבהירה כי היא מספקת תשתית לשליחת מסרונים לחברות וארגונים, הרוכשים ממנה זכות לשגר כמות נקובה של מסרונים באמצעות מערכותיה. החברה ששלחה את המסרונים באמצעות מערכות הנתבעת היא "אור הקסם" והמחלוקת בין הצדדים היא האם הנתבעת, כמי שאפשרה את משלוח המסרונים, נכנסת בהגדרת מפרסם לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

נפסק

הנתבעת, כחברת תקשורת, לא עוסקת במתן הלוואות. דברי הפרסומת לא פרסמו אותה או את עסקיה ואף לא קידמו את מטרותיה. מדובר בדברי פרסומת ששוגרו על-ידי חברת "אור הקסם", אשר באופן לא ברור ובחוסר תום לב מוחלט החליט התובע שלא לתבוע אותה. חברה זו עונה להגדרת "מפרסם" והיה ניתן לצפות כי התובע יתבע אותה כנתבעת ראשונה. הנתבעת טענה כי אינה עונה להגדרת "מפרסם" לפי הסיפא להגדרה, מאחר ויש לה רישיון כללי לפי החוק. התובע טען כי לנתבעת אין רישיון למשלוח מסרונים. הנושא עלה גם בת"ק 2850-11-15, שם נקבע כי אין ספק כי דבר הפרסום נועד לקדם את עסקיה של "אור הקסם" ולא את עסקיה של הנתבעת. בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו נדחתה על-ידי ביהמ"ש המחוזי בי-ם [רת"ק 39921-07-16]. הראיות שהציג התובע כבדרך אגב במהלך הדיון אינן מאפשרות לקבוע מסמרות בשאלה האם לנתבעת רישיון למשלוח מסרונים. מדובר במכלול ראיות חלקיות ובלתי שלמות ובדרך טיעון קלוקלת. במאמר מוסגר צוין כי הגדרת "מפרסם" בחוק אינה מפרטת את הצורך ברישיון ספציפי לעניין שליחת מסרונים, אלא החריג מתייחס לפעולת שיגור כשירות בזק לפי רישיון כללי. אין מחלוקת כי לנתבעת רישיון כללי ודי בכך להוציאה מהגדרת "מפרסם" בחוק. בעניין קומסטאר [ת"ק 2621-04-14] קבע ביהמ"ש כי הנתבעת שהייתה ספקית של תוכנה לדיוור אלקטרוני אוטומטי (שלח מסר) לא עונה להגדרת "מפרסם" ואין לראות בה כ"מי שמשווק את נושא דבר הפרסומת בעבור אחר", מאחר והנתבעת הייתה רק האמצעי והפלטפורמה למשלוח ההודעות והשליטה על תוכן ההודעה וזהות הנמענים הייתה של המשתמש בלבד. ממקרה זה ניתן ללמוד קל וחומר למקרה זה, בו הנתבעת היא חברת תקשורת ומכרה אפשרות שימוש ב"מתחם" שברשותה על-מנת לאפשר את משלוח המסרונים. אין להטיל על ספק התוכנה אחריות כמפרסם. התביעה נדחתה. התובע יישא בהוצאות בסך 1,000 ש"ח.

קישור לפסק הדין המלא

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]