חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: לירון אמיר נ' תום בנאדו

התובעת טענה כי הנתבע שלח למכשיר הטלפון הנייד שלה 20 הודעות פרסומיות, בניגוד להסכמתה ולמרות ששלחה אליו 4 הודעות בסה"כ המבקשות ממנו לחדול מכך. נפסק – ההודעות ששלח הנתבע לתובעת הן בבחינת "דבר פרסומת" ועונות על האיסור הקבוע בסעיף 30א(ב) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. אין ממש בטענות הנתבע כי בהודעות ששלח אין משום דבר פרסומת. הנתבע אישר כי עסקו הינו יחצנות, משמע, קידום עסקיו שלו או של אחרים, תוך פרסומם. יש לדחות את טענת הנתבע כי היכרותו האישית עם התובעת מתירה לו לשלוח את אותם מסרונים. התובעת שלחה 4 הודעות חד משמעיות אל הנתבע, הדורשות ממנו להפסיק לשלוח לה את הודעותיו. הוכח שהנתבע על הוראות החוק ביודעין, תוך שהינו ער כי התובעת מתנגדת נמרצות לקבל את הודעותיו. כאשר עיסוקו של הנתבע כרוך בפרסום, קיים אינטרס ציבורי מובהק באכיפת החוק עליו והרתעתו מפני הפרתו. הנתבע ישלם 200 ש"ח עבור כל הודעה ששלח ובסה"כ 4,000 ש"ח והוצאות בסך 400 ש"ח.

קישור לפסק דין המלא

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]