חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: תדמון-חלפי נ' בוחניק ואח'

לנתבעות עסק קטן המתמקד בשיווק הצעות בתחום תיירות הנופש והפנאי. בדרך שלא הובהרה לביהמ"ש, קיבלו הנתבעות לידיהן רשימה של למעלה מ-10,000 כתובות דוא"ל. כתובת הדוא"ל של התובע נכללה ברשימה זו והנתבעות שיגרו אליו 8 הודעות דוא"ל פרסומיות ללא הסכמתו, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

נפסק

הנתבעות ניצלו במכוון את העובדה כי כתובתו של התובע הגיעה לידיהן בדרך לא-דרך (התובע עצמו לא מסר את הכתובת לנתבעות), על-מנת להשיא את רווחיהן על חשבון פרטיותו של התובע וזמנו. הנתבעות טענו כי כתובת הדוא"ל שימשה מנהל משאבי אנוש או עובד רלוונטי אחר בגוף שעמו עבדו הנתבעות. חוסר השחר בטענה זו גלוי על פניה. כתובת הדוא"ל הורכבה משמו ומשם משפחתו של התובע. לנתבעות היה כל יסוד לדעת כי זוהי כתובת פרטית ולא כתובתו של ארגון. עיקר הגנתן של הנתבעות התמקדה בכך כי התובע לא ביקש את הסרתו מרשימת הדיוור. מאום בדין אינו מחייב נמען של הודעות, שלא ביקש ולא הסכים לקבלן, להסיר את שמו מרשימת התפוצה בה הוא נכלל שלא מרצונו. הכללתו של מנגנון הסרה בהודעה יכול שתהיה נסיבה להתחשב בה בקביעת שיעור הפיצוי, אך אין היא פוטרת מאחריות למשלוח האסור של דבר הפרסומת. טענותיהן המקוממות של הנתבעות, לרבות ביחס למספר התביעות שהגיש התובע, וסירובן ליטול בכנות אחריות למעשה שעשו, הן נסיבות מחמירות, המאפילות על עניינן האישי. הנתבעות תשלמנה לתובע סך של 8,000 ש"ח, 80 ש"ח החזר אגרה והוצאות בסך 1,750 ש"ח.

קישור לפסק הדין המלא

 

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]