חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: אורפלי נ' היי ביז בע"מ

תביעה מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, בגין אי-חדילת הנתבעת ממשלוח הודעות פרסומת לתובעת. התובעת נרשמה למועדון הצרכנות של הנתבעת והחלה לקבל ממנה דברי פרסומת. לטענתה, ביום 20.12.2015 שלחה לנתבעת הודעת "השב", לכתובת שממנה נשלחו אליה דברי הפרסומת, ובה בקשה להסרה מרשימת התפוצה. הנתבעת הודיעה לתובעת כי בקשתה התקבלה ונמצאת בטיפול. למרות זאת, המשיכה הנתבעת לשגר לתובעת דברי פרסומת, גם לאחר שהתובעת פנתה אליה במכתב התראה של ב"כ. סה"כ נשלחו לתובעת 77 הודעות לאחר בקשת ההסרה הראשונה, שאף לא כללו את המילה "פרסומת" כנדרש. הנתבעת טענה, בין היתר, כי היה על התובעת לפעול לפי נוהל ההסרה, וזאת בדרך של לחיצה על כפתור ההסרה המצוי בשוליו של כל דיוור שנשלח. הנתבעת טענה כי בקשת התובעת לא טופלה מכיוון שלא פעלה לפי נוהל ההסרה. הנתבעת טענה כי התובעת בחרה "לאגור" הודעות, בחוסר תום לב, אף כי ראתה כי פנייתה לא טופלה. הנתבעת אף טענה כי לא קיבלה את מכתב ב"כ התובעת וכי הוא נשלח לחברה אחרת.

נפסק

התובעת הסכימה לקבל דברי פרסומת מהנתבעת והמחלוקת בתביעה אינה נוגעת לשאלת ההסכמה הראשונית, כי אם לשאלה האם הנתבעת נהגה כנדרש לאחר שקיבלה את בקשות התובעת להסרה, באופנים בהם נשלחו בקשות אלה. את בקשות ההסרה שלחה התובעת ב-2 דרכים: לחיצה על  לחצן "השב" באחת מההודעות שקיבלה ומכתב ששלח בא-כוחה לנתבעת. בדומה למקרה שנידון בעניין קושרובסקי [רת"ק 49131-01-16], הנתבעת אכן כללה אפשרות להסרה מרשימת הדיוור באמצעות הקישור "Unsubscribe". מדובר במנגנון לגיטימי שהפסיקה ראתה בו כמקיים את דרישת הדין שבסעיף 30א(ד) לחוק. הנתבעת לא הפרה את הוראות הדין בנוגע לאופן ההסרה מרשימת הדיוור בכל הנוגע לדרישתה הראשונה של התובעת (באמצעות הדוא"ל). יש לקבל את עמדת הנתבעת כי לחיצה על הקישור המתאים הייתה גורמת להסרה מרשימת התפוצה. באשר למכתב ב"כ של התובעת. החוק מאפשר משלוח הודעת סירוב גם בכתב. די במידע בכתב התביעה כדי להניח את הדעת כי המכתב שנשלח לנתבעת בדואר רשום אכן התקבל אצלה. אולם הנתבעת צירפה להגנתה מכתב המנוסח באופן זהה, אך הממוען לחברה אחרת. אם זה המכתב שהתקבל, הרי שטענת הנתבעת כי התעלמה ממנו מאחר ואינו ממוען אליה היא טענה סבירה. יש לקבוע כי רק לאחר השיחה בין ב"כ התובעת לבין היועצת המשפטית של הנתבעת, ידעה הנתבעת אל נכון על בקשת התובעת להסרה והיא אכן הוסרה מספר ימים לאחר מכן. התובעת אינה זכאית לפיצוי הן מאחר והבקשה להסרה מרשימת הדיוור לא נמסרה לנתבעת כנדרש והן מאחר והוכח כי מכתב הדרישה של ב"כ לא מוען לנתבעת עצמה וכי רק בשיחה בין הפרקליטים ידעה הנתבעת על בקשת ההסרה.

אשר לאי-הכללת המילה "פרסומת" בהודעות שנשלחו לתובעת. בעניין רז [רת"ק 19317-08-16] אישר ביהמ"ש את פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בו נפסק פיצוי בסך 10,000 ש"ח בגין משלוח 122 הודעות שלא נשאו את המילה "פרסומת". בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה, אך לא ניתן להתעלם מהערתו כי מדובר בסכום פיצוי גבוה למדי. במקרה דנן מדובר ב-77 הודעות, אך לא ניתן לומר כי אי-הכללת המילה "פרסומת" היא אחד מעמודי התווך שביסוד התביעה, עד כי ניתן לומר כי נגרם לתובעת עוול של ממש רק בשל כך. לפיכך, הנתבעת תשלם לתובעת בראש זה פיצוי כולל בסך 2,000 ש"ח. כל צד יישא בהוצאותיו.

קישור לפסק הדין המלא

 

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]