חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: נחמיה נ' ישי

התובע, עו"ד במקצועו, טען כי הנתבעת שלחה הודעות פרסומת לתיבת הדוא"ל שלו, ללא אישור, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת היא בעלת עסק זעיר בתחום הייעוץ. הנתבעת טענה כי היא מפעילה עסק קטן ולא רווחי וכי לא הייתה מודעת לחוק ולמשמעותו.

נפסק

אין מחלוקת כי לתובע נשלחו הודעות פרסומיות בדוא"ל. הוכח גם כי מדובר ב"דבר פרסומת", שכן ההודעות כללו מידע פרסומי אודות מוצרים שהנתבעת משווקת. טענת הנתבעת שרוב המיילים עוסקים ב"טיפים" לחיים טובים יותר אינה יכולה לאיין את סיווגם כדברי פרסומת לפי החוק. לא ניתן לקבל את עמדת הנתבעת כי קיבלה את כתובתו של התובע דרך מכרה משותפת ולא ניתן לאיין את התביעה רק בשל כך. ברור שהיוזמה למשלוח המיילים היא של הנתבעת ולא של התובע. עיקרון תום הלב הוא מהחשובים שבמשפט הישראלי. במקרה דנן, התובע הוא עו"ד ויש לשאול האם התנהלותו תואמת את רוח החוק והאם הוא זכאי לפיצוי בהתאם לעקרונות החוק, הכפוף לעקרון תום הלב. התובע תרם לכך שתצמח עילת תביעה בכך שלא פעל אישית להקטנת נזקו כבר מההודעות הראשונות שקיבל. משהשתהה התובע הוא גרם לכך שמספר ההודעות יגדל משמעותית, ביודעו את ההשלכות המשפטיות הנובעות מכך. התנהגות התובע עולה כדי חוסר תום לב. יש גם לבדוק את תום הלב בהגשת התביעה על רקע היותו של התובע עו"ד. מאזן ההסתברויות נוטה לכך שהתובע ניסה "ללכוד" ולמצוא עילת תביעה יש מאין. הדבר עולה כדי חוסר תום לב. מטרת המחוקק הייתה להגן על האזרח מהשורה, המוצא עצמו חסר אונים למול מתקפת ספאם, הגוזלת ממנו זמן ומשאבים כלכליים. מטרת החוק לא היתה למצוא אפיקי הכנסה לעו"ד. יחד עם זאת, החוק היבש לצד התובע. בתי המשפט נהגו במקרים בהם נראה הדבר כצודק לא להשתמש במלוא כוחם בפסיקת הפיצוי. נוכח העובדה כי מדובר בעסק קטן ששלח הודעות בדרך של עלון מידע, שעה שהדבר נבע מהיכרות עקיפה ולא מקניית מאגר כתובות דוא"ל, נראה כי נכון יהיה לפסוק כי הנתבעת תפצה את התובע ב-2,500 ש"ח וכן סך נוסף של 180 ש"ח כהוצאות משפט.

קישור לפסק הדין המלא

 

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]