חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: פרנקו נ' א.מ. טייגר בע"מ

התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 9 מסרונים בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב. הנתבעת, חברה העוסקת בייעוץ עסקי, טענה כי המסרונים נשלחו אל התובע בהסכמתו.

נפסק

דין התביעה להתקבל בחלקה. אין לקבל את טענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח כי הוא זה שקיבל את המסרונים. התובע הצהיר אודות מספר הטלפון שלו והנתבעת אף הודתה כי היא זו ששלחה את המסרונים למספרו של התובע. התובע טען כי מעולם לא נתן את הסכמתו למשלוח המסרונים וכי קיבל את המסרונים מהנתבעת ללא קיום קשר קודם איתה. בפועל התברר כי קיים קשר קודם בין התובע לנתבעת, של כ-10 שנים, במהלכו קיבל התובע זימונים להרצאות שונות (והתובע אף אישר את הגעתו לאחת ההרצאות במסרון חוזר). הגם שאין בידי הנתבעת טופס של הסכמת התובע לקבלת מסרונים, ניתן במקרה זה להוכיח את קיומה של הסכמה זו אף באמצעות ראיות חיצוניות אחרות. במקרה הנדון התנהגות התובע שהביע הסכמה בהתנהגות לקבלת המסרונים (שניים מתוך התשעה נשוא התביעה). באשר ליתר המסרונים, העילה בעינה עומדת, שכן הנתבעת לא הצליחה להוכיח את קיומה של הסכמה. ראיות הנתבעת על הקשר הממושך בין הצדדים משפיעות על גובה הפיצוי שייפסק, אך לא על קיומה של העילה. אין לקבל את טענת הנתבעת כי מדובר במסרונים המזמינים להרצאות חינם ולפיכך כי אין מדובר ב"דבר פרסומת". הפרסום בדבר הרצאות הנתבעת נועד ליידע לקוחות בדבר שירותים או מוצרים נוספים אותם מוכרת הנתבעת בתשלום. אין לקבל את טענת הנתבעת כי ביחס למסרונים שנחתמו בידי מנהלה של הנתבעת (אלעד) לא ניתן לתבוע, שכן הוא אינו נתבע בתובענה. כל המסרונים נשלחו מאותו מספר, הרשום על-שם הנתבעת. אלעד קידם את הנתבעת והרצאותיו נועדו להיטיב עמה ולשווק את תוצרתה ושירותיה. הנתבעת היא הנתבעת הנכונה. הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,800 ש"ח והוצאות בסך 1,000 ש"ח.

קישור לפסק הדין המלא

 

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]