חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל:בוקובזה נ' לאומי קארד בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בת"א [ת"ק 64647-05-17], שדחה את תביעת המבקש נגד המשיבה מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. ביהמ"ש קמא קבע כי המבקש לא סתר את טענת המשיבה כי אין כל קשר בינה לבין הגוף ששלח את הודעות הפרסומת נשוא התובענה.

נפסק

דין הבקשה להידחות. אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי-דין של ביהמ"ש לתביעות קטנות היא מחמירה במיוחד ותינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבות ערכאת הערעור. במקרה זה לא מתקיים אילו מהחריגים המצדיק התערבות חריגה של ערכאת הערעור. המחוקק אכן קבע כי הנתבע הוא שעליו להראות כי ביקש את הסכמת התובע למשלוח הודעות פרסומת וכי ההסכמה ניתנה, וככלל, העובדה כי הנתבע אינה מסוגל להראות כי ניתנה הסכמה, בשל קושי טכני כזה או אחר, לא יכולה לשמש כטענת הגנה. עם זאת, במקרה דנן ביהמ"ש דחה את התביעה לא כיוון שהנתבע לא הוכיח העדר הסכמה לקבל דברי פרסומת, אלא משום שלא הוכח כי הנתבעת (המשיבה) שלחה לתובע דבר פרסומת כלשהו, במישרין או בעקיפין. הנתבעת לא זו ששלחה את הודעות הפרסומת, אלא מועדון "לאבמייל". הנתבעת הכחישה קשר ישיר או עקיף למועדון ועמדה על כך שלא התקשרה עמו בכל צורה שהיא לצורך משלוח הודעות עבורה. לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הצדדים לא הצליחו לאתר את הגורם ששלח את ההודעות. אין להוציא מכלל אפשרות כי השנים הרבות שחלפו (4-5) ממועד משלוח ההודעות ועד להגשת התביעה הובילו לנזק ראייתי בעניין זה, אך השיהוי והנזק הראייתי לא הם שהכריעו את הכף. פסק-הדין הוכרע על-בסיס קביעה עובדתית ולפיה לא הוכח כי המשיבה יצרה קשר כלשהו עם הגורם ששלח את ההודעות.

קישור לפסק הדין המלא

 

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]