חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: דוידיאן נ' אבני שהם אופנה בע"מ

התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 21 מסרונים פרסומיים, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע ציין כי אשתו היתה חברת מועדון של הנתבעת במשך שנה וכי הנתבעת לא היתה רשאית להמשיך ולשלוח הודעות פרסומת לאחר סיום תקופת החברות במועדון. התובע ציין כי לא השתמש באפשרות ההסרה מחשש לחדירת וירוסים. הנתבעת טענה כי לא נפל פגם בהתנהלותה, לאור חברותה של אשת התובע במועדון הנתבעת, וכי התובע יכול היה להסיר עצמו בקלות מרשימת התפוצה.

נפסק

יש לדחות את התביעה. אין מחלוקת כי בתקופה שבה היתה אשת התובע חברת מועדון, הנתבעת היתה רשאית לשלוח הודעות פרסומת למספר הטלפון של התובע, כפי שנמסר לנתבעת בעת ההרשמה למועדון. אשתו של התובע נרשמה כחברת מועדון אצל הנתבעת ועל כך אין מחלוקת, ומסרה לנתבעת את מספר הטלפון של התובע. משלא התייצבה אשתו של התובע לדיון, לא הוכיח התובע את טענתו כי אשתו לא נתנה את הסכמתה לקבלת הודעות פרסומת מאת הנתבעת. ביהמ"ש אינו סבור כי היתלות התובע בכך שהחברות במועדון היתה לשנה אחת בלבד, ודברי הפרסומת נשלחו לאחר תום שנת החברות, מצדיקה חיוב הנתבעת בפיצוי. טיעון זה איננו מוצא ביטוי בלשון סעיף 30א לחוק, מה גם שהתובע יכול היה להסיר את עצמו בקלות מרשימת התפוצה של הנתבעת. אין ממש בטענת התובע כי הוא נמנע מללחוץ על אפשרות ההסרה משום שחשש מוירוסים, שכן התובע ידע את זהותה של שולחת ההודעה, היא הנתבעת, אשר אשתו היתה חברת מועדון בה. התובע המתין לאגירתן של 21 הודעות על פני תקופה של למעלה משנה. יש לראות בהתנהלות זו התובע טעם לפגם. לו היו ההודעות מהוות מטרד של ממש היה התובע פועל להפסקת משלוח ההודעות לאחר קבלת מספר הודעות בלבד. גם העובדה שהתובע השתהה והגיש את תביעתו למעלה משנה לאחר קבלת ההודעה האחרונה מהנתבעת, פוגמת בתום לבו. התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 500 ש"ח.

קישור לפסק הדין המלא

 

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]