התובעת רכשה מהנתבעת מוצרים שונים בשתי הזדמנויות. הנתבעת שיגרה לתובעת 4 מסרונים פרסומיים. המחלוקת בין הצדדים היא ביחס להסכמת התובעת לקבלת המסרונים, כאשר האחרונה טענה כי לא הוצגה בפניה כל הסכמה בכתב או בהקלטה ביחס לקבלת פרסומות, ולפיכך היא זכאית לפיצוי בגין הפרת הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי התובעת הסכימה בע"פ לקבלת המסרונים וכי משלוחם חוסה תחת החריג הקבוע בסעיף 30א(ג) לחוק.
נפסק
התובעת טועה בפרשנות סעיף 30א(ג), אשר אינו מחייב קבלת הסכמה בכתב או בשיחה מוקלטת של הלקוח לקבלת הפרסומות. מטרת הסעיף היתה לאפשר לחברות לשמור על ערוצי פרסום מול לקוחותיהם בעבר, על-מנת לעניין אותם ברכישת מוצרים נוספים דומים למוצר אותו רכשו [ביחס לפרשנות הסעיף: עניין מצרי – ת"ק 45486-01-15; עניין אריאל מדיקל – רת"ק 2805-05-17]. דבר הפרסומת מתייחס לשירות שהתובעת רכשה; ניתנה לה האפשרות להסיר עצמה מרשימת התפוצה; ביהמ"ש שוכנע מעדות נציג הנתבעת כי ניתנה הסכמת התובעת. התובעת לא טענה כי מעולם לא נתנה הסכמה כלל, אלא כי הסכמתה לא היתה מפורשת ובכתב. יש לקבוע כי התובעת נתנה את הסכמתה למשלוח הודעות פרסומת בהתאם לדרישות הסעיף, אף כי לא עשתה זאת בצורה מפורשת ובכתב. עם זאת, צודקת התובעת כי היה על הנתבעת לאפשר את משלוח הודעת הסירוב בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת, במסרון חוזר ולא בקישור. אין זה המקום לקבוע את הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק. אין מדובר בהפרה חמורה ומהותית. יש לפסוק לתובעת פיצוי בסך 100 ש"ח לכל הודעה וסה"כ 400 ש"ח וכן הוצאות בסך 200 ש"ח.
