חזרה לעמוד הקודם

הפצת האינטרנט בישראל: 10 השנים הראשונות

ניקולס א. ג'ון | 03.11.2019

המאמר נתרם לאתר ע"י ניקולס ג'והן, המחלקה לתקשורת ועיתונאות, האוניברסיטה העברית בירושלים. 

מאמר זה מתאר את העשור הראשון של האינטרנט בישראל. הוא עוסק גם בטכנולוגיה של האינטרנט – כלומר בכבלים ובחוטים שנושאים את האינטרנט ברחבי העולם, וגם בתהליכים הבירוקרטיים המתרחשים כאשר האינטרנט מגיע למדינה חדשה. האינטרנט עשוי להיראות כטכנולוגיה על-לאומית וחוצת מדינות, אולם המיסוד שלו בישראל – ובעצם בכל מדינה בעולם – נתפס כתלוי במידה רבה בהתרחשויות ברמת המדינה, ולפיכך מושך אליו גישה ריבונית. גישה ריבונית זו עלולה להראות לעיתים ככזו התופסת נפח רב מידי ביחס לתופעה עולמית כמו האינטרנט שאנחנו מכירים.

מבוא

האינטרנט הוא מאפיין בלתי נמנע של הנוף המודרני. נדוש יהיה למנות את הדרכים בהן הפך לחלק מחיי היומיום שלנו, בין אם בהקשר של עבודה או פנאי. אין כמעט צורך לחזור ולספר על המהירות בה התפשט האינטרנט מהאקדמיה בארה״ב כמעט לכל מדינה בעולם.

כדי להבין את מצעדו הנחוש של האינטרנט על פני הגלובוס צריך רק להביט בסדרת המפות של לורנס לנדוובר, שמציגות את המדינות המחוברות לאינטרנט. ואולם, זהו רושם מטעה, לא רק בגלל שהאינטרנט כשלעצמו אינו מסוגל ׳לצעוד׳ לשום מקום. האינטרנט לא התפשט בכל רחבי העולם באותו אופן שבו נוזל מתפשט – האינטרנט הופץ בסדרה של אינטראקציות ומשאי מתן בין אנשים ומוסדות, רובם מקומיים כשלעצמם, אשר בתורם קבעו כיצד בדיוק האינטרנט יגיע וייטמע בכל מדינה ובאיזה מבנה תשתיתי יפעל לאחר מכן במדינות השונות.

המאמר מנתח את העשור הראשון של קישוריות האינטרנט בישראל. הוא בוחן את התשתית, הבירוקרטיה וההיבטים המוסדיים של האינטרנט. הוא עוסק במאבקים בין הגורמים השונים שהיו מעורבים בהבאת האינטרנט לישראל, ובהחלטות שקיבלו המדינה וארגונים חוץ-ממשלתיים במסגרת התהליך. המאמר לא עוסק בדברים שאנשים עשו עם האינטרנט או במשמעות שהציבור הרחב ייחס לו.

המאמר מתמקד דווקא בפרטים המעשיים של הגעת האינטרנט לישראל ושואל שאלות כגון:

  • איזה קשרים נוצרו ומתי.
  • מי יצר את הקשרים האלה.
  • האם מישהו התנגד להם ואם כן, מי ומדוע.

המחקר הזה, אם כן, מתמקד בטכנולוגיה של האינטרנט – בכבלים ובחוטים שמוליכים את האינטרנט מסביב לעולם – ובתהליכים הבירוקרטיים אשר משחקים תפקיד כאשר האינטרנט מגיע למדינה חדשה. הגישה הזו, שאינה מתייחסת אל הטכנולוגיה כדבר מובן מאליו, מלמדת שגם התשתית שמאחורי האינטרנט היא תופעה חברתית, שהשלכותיה הפוליטיות לא פחותות מאלה של המבנים החברתיים והתרבותיים אשר מבוססים עליה.

מבחינת התוכן האמפירי, המאמר מפרט את הקשרים הבלתי-רשמיים המוקדמים ביותר בין ישראל לבין אוניברסיטאות בארה״ב, אשר נוצרו כבר בשנת 1982, ועוקב אחר התפשטות האינטרנט (שכמובן טרם נקרא כך אז) עד כניסתו לשימוש מסחרי בשנת 1994.

הנתונים שמשמשים כאן כבסיס לניתוח נאספו בשלוש שיטות עיקריות:

  1. ראיונות עם מגוון אנשים, שהיו מעורבים בצורה משמעותית בתהליכים המתוארים להלן.
  2. סוגים שונים של מסמכים כתובים שעוסקים בהגעת האינטרנט לישראל וגיבוש המדיניות הממשלתית לנושא.
  3. דיווחים עיתונאיים על האינטרנט מהשנים הרלוונטיות למחקר זה.

מבחינה תיאורטית, מאמר זה מוטמע בלימודי מדע, טכנולוגיה וחברה (STS). הספרות בתחום מציעה תובנות תיאורטית חשובות בנוגע לטכנולוגיה בכלל והפצת טכנולוגיה בפרט.

באופן ספציפי, המאמר מתבסס על התפיסה שרבים מהניתוחים של האופן שבו האינטרנט התפשט התעלמו מהיבט מכריע של התופעה – המכניקה שלה. במילותיהם של ג׳פרי בואקר וסוזן לי סטאר, המאמר שלהלן מנסה לבצע ׳היפוך תשתיתי׳, או מתאמץ להעלות אל פני השטח את מה שלרוב נותר קבור בעומק.

ההתמקדות באופן שבו האינטרנט הגיע לישראל הלכה למעשה – במקום להניח שהוא פשוט הגיע בסופו של דבר – מובילה אותנו לתובנות תיאורטיות באשר לתפקידם של שחקנים מקומיים בתהליכים של גלובליזציה. עבודתה של הסוציולוגית ססקיה סאסן מועילה בהקשר הזה, משום שהיא עוברת כל העת מהמקומי אל העולמי, תוך שהיא מתמקדת ומנתחת את שניהם בו זמנית. זאת כיוון שעבורה, ״הגלובלי – בין אם מוסד, תהליך, נוהג דיסקורסיבי או דמיוני – מתעלה מעל המסגור הבלעדי של מדינות הלאום, אולם בו בזמן מתקיים בחלקו ומתקבל כחוק בתוך הלאומי״. המתח הזה בין המקומי לבין העולמי הוא נקודת המשען של מאמר זה.

התפשטות האינטרנט בישראל

מתי מתחיל סיפורן של רשתות המחשוב הבינלאומיות בישראל? מקור חשוב המשיב על כך הוא ה- "Global Diffusion of the Internet – "GDI. זהו פרויקט רב שנתי, שיזמה Mosaic Group  על מנת למדוד ולנתח את צמיחת האינטרנט בעולם. פרויקט זה, יצר סדרת דו״חות על האינטרנט ב-30 מדינות, שישה מהם כוללים את ישראל.

הפעם הראשונה שבה מופיעה ישראל בציר הזמן של דו״ח GDI  היא בחודש אוגוסט 1984, כאשר מרכז החישובים הבינאוניברסיטאי (מחב״א) התחבר ל-EARNה-European Academic Research Network .

אולם, כבר בשנת 1982 היה חיבור UUCP  בין ארה״ב לבין מחלקת מדעי המחשב של האוניברסיטה העברית בירושלים. השירות העיקרי שסופק היה דואר אלקטרוני, ובדומה להיום, אפשר היה גם לשלוח קבצים. החיבור היה יוזמה של פרופ׳ שמואל פלג, מדען מחשב ישראלי, שהשלים לימודי דוקטורט באוניברסיטת מרילנד בשנת 1979. כפי שכתב לי פלג בהודעת דואר אלקטרוני: ״הגעתי לאוניברסיטה העברית מאוניברסיטת מרילנד בשנת 1981, וחששתי להתנתק מרשת הדואר האלקטרוני שבה השתמשתי שם״. פלג, בסיוע צוות המחשוב והטלפוניה של האוניברסיטה העברית ומנחה הדוקטורט שלו במרילנד, התקין חיבור-חיוג יומי, שהחל לפעול בשנת 1982; הוא הבטיח לשלם בעצמו את חשבון הטלפון.

אבל החיבור הזה לא נחשב לרשת – הוא היה זמין רק לאנשי האוניברסיטה העברית, וודאי שלא היתה אז רשת שחיברה אוניברסיטאות ישראליות. יתרה מזו, החיוב שגבתה חברת בזק, היה גבוה מדי והחיבור נותק. כתוצאה מכך, פלג ביקש (וקיבל) ממשרד המדע מימון ליצירת קישור לרשת CSNET  שהחלה לפעול בארה״ב; חיבור שהחל לפעול בפברואר 1984, והפך את ישראל לצומת הבינלאומית הראשונה של CSNET.

חיבור הרשת השני של ישראל היה כאמור ל-EARN באוגוסט 1984. חלק ניכר מהקשרים בין EARN  לבין ישראל נעשו ביוזמת הנרי (האנק) נוסבאכר – ישראלי יליד ארה״ב, שבשנת 1982, בגיל 24, עלה לישראל מתוך ציונות. לקראת סיום לימודיו האקדמיים בארה״ב הוצעה לו משרה ב-CUNY אוניברסיטת העיר ניו יורק: יצירת רשת של 19 מכללות ברחבי ניו יורק. כפי שהסביר נוסבאכר בראיון: ״הם החליטו שברצונם לבנות רשת שתחבר ביניהם ושתהיה מערכת הפעלה משותפת שתרוץ על החומרה שלהם. המשימה שלי היתה לבנות את כל הרשת הזו. במשך שנה טיילתי, לקחתי את התרמיל שלי וארזתי קלטות, אלה היו קלטות גדולות, נסעתי לכל אחת מהמכללות האלה, התקנתי מערכת הפעלה שלמה וחיברתי את קווי התקשורת בין המכללות לבין הנקודה המרכזית במנהטן. בסוף השנה הראשונה הזאת היתה לנו רשת של 19 מכללות, שעבדה בצורה טובה למדי […] אנשים יכלו […] לחבר מחשבים […] ולהעביר ביניהם קבצים״.

ב-1981, כאשר הרשת של CUNY  חוברה לרשת דומה באוניברסיטת ייל, נולדה BITNET , ועד לסוף 1982, יותר מ-70 מוסדות אקדמיים נוספים הצטרפו לרשת. לנוסבאכר היה נסיון ישיר בהקמת רשתות בסביבה אקדמית, שאותו הביא עמו לישראל בהגיעו כמדען אורח למרכז המחקר המוביל במכון ויצמן. ״ביליתי ארבע שנים כמדען אורח במכון ויצמן ושיחקתי בכל מיני דברים, אבל גם הבאתי את האינטרנט לישראל, כי פתאום כבר התמכרתי לאינטרנט אחרי שהייתי שם וראיתי כמה זה נהדר להיות מסוגל לדבר עם אנשים באמצעות תקשורת״, אמר לי נוסבאכר. במילים אחרות, נוסבאכר הביא עמו מארה״ב גם מומחיות טכנולוגית שהיתה נדירה מאוד בישראל באותה תקופה, וגם התלהבות ממה שרשתות המחשוב אפשרו לו לעשות – דהיינו, ״לדבר עם אנשים באמצעות תקשורת״.

לדברי נוסבאכר, כשהגיע לישראל רשתות מחשוב עדיין לא הגיעו לאקדמיה הישראלית והוא מצא עצמו מנסה לשלב אותן בכל מקום אפשרי: ״הבאתי את בשורת האינטרנט. זה לא היה כאן, אף אחד לא הבין מה זה, אתה צריך ללכת לאנשים, להתחיל לשכנע כל אדם שאתה מכיר, ׳תקשיב, אתה צריך לשים כסף׳, אתה יודע, כדי, אתה צריך לשים נתבים, אתה צריך חיבורים […] לא היתה אפילו רשת בין האוניברסיטאות עצמן. לא היה כלום״.

שנתיים לאחר שהגיע לישראל, נוסבאכר ניהל את החיבור עם רשת המחקר האקדמי האירופית. EARN הוקמה בשנת 1984 במימון IBM ופעלה בדומה ל-BITNET, שאליה היתה מחוברת. ברור שנוסבאכר מילא תפקיד מכריע בתזמון ההתפתחויות בישראל. הוא הביא עמו ידע ומומחיות, שיישומם איפשר לאקדמאים הישראלים לתקשר עם עמיתיהם בחו״ל הרבה לפני שיכלו לעשות זאת בנסיבות אחרות. ואמנם, נוסבאכר מעורב במחב״א מאז הקמתה, ב-1984, ומכהן כיועץ התקשורת שלה.

אדם נוסף ראוי לציון בהקשר של האימוץ המוקדם של טכנולוגיות רישות בישראל הוא דורון שקמוני. בעקבות היכרות מעמיקה עם מחשבים בילדותו (הוא שלח שורות קוד בדואר מביתו שבאילת לחבר בתל אביב, שהעביר אותן לכרטיסי ניקוב אותם התקין במחשב מקומי), שקמוני מצא עבודה באוניברסיטת בר אילן בתחילת שנות ה-80, והיה מעורב מאוד בחיבור האוניברסיטה לרשת האקדמית החדשה. שקמוני שימש כיועץ לממשלה, במיוחד למשרד האוצר, בנושאי אינטרנט ואבטחה; תכנן והוביל את הפן הטכנולוגי של ספק שירותי האינטרנט (ISP) המאובטח של הממשלה; והיה חבר בשתיים מוועדות המשנה של ח"כ מיכאל איתן, שהתמקדו ב׳הכנת ישראל לעידן המידע׳ – אלו הקשורות לאבטחת מידע ולעברית.

בהמשך השתלב בתעשיית ההייטק, והפך לאחד ממקימיו של איגוד האינטרנט הישראלי שהקים ומנהל תשתיות קריטיות בליבת האינטרנט בישראל: מרחב il. ומחלף האינטרנט הישראלי (IIX).

ואולם, הדבר המשמעותי ביותר בהקשר הנוכחי, היא העובדה ששקמוני היה מעורב בהקצאת סיומת il. לישראל.

Country Code Top Level Domains- ccTLDs הוא קוד בן שתי אותיות שמוקצה למדינות שונות (fr. לצרפת, de. לגרמניה וכדומה). שתי הסיומות הראשונות שהוקצו – בשנת 1985 – היו לארה״ב (us.) ובריטניה (uk.), וסיומת il. של ישראל היתה השלישית (באותה השנה). זה אמנם לא מעיד ישירות על כמות או איכות חיבורי הרשת של ישראל אל העולם, אולם העובדה שישראל היתה זריזה כל כך בהשגת הסיומת שלה מעידה על רמה גבוהה של מודעות למגמות והתפתחויות בתחום. שאלתי את שקמוני כיצד הוא מסביר זאת. הוא השיב: ״הסיבה היא שהיינו מהירים, חלוציים ואקטיביים, ומדינות אחרות בכלל לא פעלו בכיוון הזה״.

נראה אם כך, שבשנים 1982-1985 ישראל הקדימה את השאר. ישראל היתה הצומת הבינלאומית הראשונה של CSNET  האמריקנית; המדינה הלא-אירופית הראשונה שהצטרפה ל-EARNוהמדינה השלישית בעולם שקיבלה סיומת במרחב שמות המתחם. עם זאת, תחום התקשוב בישראל במחצית השניה של העשור אופיין במאבק מתמשך בין מונופול התקשורת בזק לבין מחב״א.

המאבק הזה החל באוגוסט 1987, כאשר מנכ״ל בזק, צבי אמיד, הכריז על הרשת האקדמית המתפתחת כבלתי חוקית וסרב למכור קווי טלפון למחב״א. מחב״א, בתגובה, ביקשה משר התקשורת רשיון הפעלת רשת, בתקווה שההכרה הרשמית הזו תשנה את גישתה של בזק. ב-1988 קיבלה מחב״א את הרשיון, אבל בזק עמדה בסירובה. לדברי האנק נוסבאכר, מחב״א נאלצה להזמין קווים חדשים לחיבור האוניברסיטאות בישראל בלי לדעת מראש את מחירם. הוא ציין עוד, כי בזק אמרה למחב״א שלא תתקין עבורה קווים דיגיטליים; שהרשיון של מחב״א ממשרד התקשורת לא מחייב אותה לעשות זאת; ושאם זה נראה לה לא הוגן, מחב״א צריכה לבקש ממשרד התקשורת להתקין את הקווים בעצמה. מחב״א גם זעמה על העיכובים בהתקנות קווי בזק ומצאה שמחיריה סחטניים – דבר שאותו ייחסה למונופול של בזק על תחום הטלפוניה המקומית והבינלאומית בישראל מאז שנות ה-80.

בשנים אלה, הפך האינטרנט לנפוץ יותר. זה החל עם מדעני מחשב והמשיך עם אקדמאים נוספים שאימצו את הטכנולוגיה, בין השאר, בזכות עידוד פעיל ממשרד המדע, שיצר ניוזלטרים אלקטרוניים למדענים ומיסד את השימוש ברשת כאמצעי תקשורת. בסוף אותו עשור החלו להופיע בעתונות הישראלית כתבות, שבישרו על ׳אוטוסטרדת המידע׳. יותר חברות ואנשים פרטיים החלו לחפש דרכי גישה לרשת, תהליך שהוביל בסופו של דבר לכניסתו של האינטרנט לשימוש מסחרי בישראל.

הרשתות המקוריות שמהן צמח האינטרנט היו אקדמיות, והתארגנו ברובן סביב הרשת של קרן המדע הלאומית האמריקנית (NSFNET) BITNET  והמקבילה האירופית שלה EARN

כדי לשמר העברת נתונים נמוכה ככל האפשר, הרשתות הללו פעלו על בסיס ׳מדיניות שימוש מקובל׳, שמנעה שימוש מסחרי.

NSFNET ,למשל, נועדה ספציפית ל״מטרות מחקר מדעי ופעולות מחקר אחרות״. אולם בשנות ה-80 המאוחרות השימוש התרחב כל כך, עד כי מנהלי NSFNET  נדרשו למצוא דרך להקל את העומס על הרשת. ההחלטה שהתקבלה היתה, ש״התעשיה תתחיללהחליף את הממשלה באספקת שירותי הרשת הללו״. זה היה תהליך שנמשך חמש שנים, במהלכן NSFNET  התירה ל״זרועות מחקר של חברות הפועלות למטרות רווח״ להשתמש בשירותי הרשת שלה ״לצורך עיסוק בתקשורת ומחקר מדעי פתוח״; NSFNET  שבה לפעול כרשת מחקרית בלבד רק בשנת 1995.

תהליך דומה מאוד התרחש במדינות רבות, כולל ישראל. כפי שצויין לעיל, חיבורי הרשת הראשונים בישראל היו זמינים רק עבור אקדמאים ומחב״א היתה אחראית לכל תעבורת האינטרנט בתוך ישראל. אבל לאחר כמה שנים, מחב״א חשה שאין ביכולתה וברצונה למלא את המשימה העצומה שהיא מצאה עצמה ממלאת, כאשר יותר ויותר אנשים מצאו את דרכם לאינטרנט. המגמה התרחבה מאז שנת 1991, כאשר טים ברנרס-לי ו-  CERN –  הארגון האירופי למחקר גרעיני – הפיצו את ה-World Wide Web והציגו לעולם את הקישורים. בשנת 1992 הוקם אתר האינטרנט הראשון בישראל (זה של האוניברסיטה העברית בירושלים), ובאפריל 1993 הושק דפדפן האינטרנט מוזאיק, שהביא צבע ותמונות לדפי אינטרנט.

כניסתו של האינטרנט לשימוש מסחרי בישראל

אבל איך בדיוק התרחש תהליך המסחור של האינטרנט בישראל? בשנת 1990 הגיעה לישראל הידיעה על פרויקט אמריקני בשם NREN ה-National Research and Education Network). ליתר דיוק, היה זה ג׳ולס פינקל, עולה חדש מארה״ב שניהל אז את מחלקת המחשוב במכון ויצמן, ששמע על NREN וסיפר עליו לסגן המדען הראשי של משרד התקשורת, רפי הוידה. הוידה כבר הכיר את האינטרנט – בשנת 1977 הוא ערך נסיעת עבודה לארה״ב וביקר במשרדי BBN, החברה שייצרה את רכיבי החומרה של חיבורי ARPANET הראשונים. הוידה שב אז משליחות מקצועית בת שלוש שנים בארה״ב, במהלכה למד הרבה על עבודה עם מחשבים. הוא יזם תהליך ביורוקרטי, במסגרתו אישרה ועדה של משרדי המדע והתקשורת את הקמת רשת המחקר והחינוך הישראלית (IREN), והקים ועדה נוספת לקביעת דרישות בקרב המוסדות הרלוונטיים – בתי ספר, מכללות ואגפי מחקר בתעשיה. זו היתה ההחלטה הראשונה שהתקבלה בתהליך פתיחת הרשת לארגונים חוץ-אוניברסיטאיים, הסביר הוידה בראיון.

ואמנם, בפגישה שנערכה בחודש יוני 1981, ביקשו נציגי שלושה משרדי ממשלה – התעשיה והמסחר, המדע והתקשורת – ממחב״א לחבר חברות ועסקים לאינטרנט באמצעות התשתית שלה. אולם למחב״א לא היה שום עניין להפוך לספק אינטרנט ארצי לכל דבר ועניין, ובפברואר 1992 היא העבירה את המסר הזה למשרד התקשורת. כפי שהבהיר נוסבאכר בראיון, מחב״א הוקמה כדי לפקח על הקמת רשת מבוססת מחקר ולא רצתה "ללכלך את ידיה" בעניינים מסחריים. על פי ציר הזמן של נוסבאכר, זו היתה הנקודה שבה עלה לראשונה הרעיון של מתן רשיונות לספקי אינטרנט מסחריים. זמן קצר לאחר מכן, לקראת סוף שנת 1992, החלו לפעול ספקי האינטרנט הראשונים, אבל התעבורה כולה נותבה דרך מחב״א.

בשלב זה, הציבור הישראלי טרם קיבל גישה חופשית לאינטרנט. בשנים 1992-1994 – אז הונפקו בסופו של דבר רשיונות ISP מלאים – פעל מנגנון שקבע מי יוכל לקבל גישה לרשת. המנגנון הזה היה ועדה במשרד התקשורת, שדנה בבקשות לקבלת גישה לרשת. הקריטריון העיקרי היה שהחיבור נחוץ למטרות מחקר ופיתוח. למרות שהקריטריון יושם כהלכה, הוועדה העניקה אישורים בקלות יחסית. למעשה, שקמוני ואחרים ניסו לשכנע חברות להגיש בקשה לקבלת גישה לאינטרנט. הוא הסביר: ״בשלב מסוים משרד התקשורת התיר לארגונים שעסקו במו״פ להתחבר לאינטרנט. בכוונה או במקרה, לא חשוב למה, הם השאירו את ההגדרה של מו״פ מעט מעורפלת. נהדר. מחקר ופיתוח […] מי עושה מחקר ופיתוח? […] פתאום כולם עושים מחקר ופיתוח […] אז הדבר הראשון היה כל חברות ההייטק שפעלו כאן. הלכנו לחברות הייטק והתחלנו לשכנע אותן להתחבר לאינטרנט. הן לא באמת הבינו מה אנחנו רוצים מהן״.

וכך, בעוד מוסדות לא-אוניברסיטאיים, לרבות חברות, יכלו כעת להתחבר לאינטרנט – בכפוף לאישור הוועדה הפנים-משרדית – אנשים פרטיים עדיין לא יכלו לקבל גישה לאינטרנט מביתם. זה התאפשר לבסוף רק בחודש מאי 1994, כאשר שלוש חברות – אלרון, דארקום ונטמנג׳ – קיבלו רשיון אינטרנט מלא ממשרד התקשורת. רשיונות נוספים הונפקו לחברות אחרות בחודשים הבאים. האינטרנט היה סוף סוף נגיש לציבור הרחב בישראל.

מן הראוי לציין, ששלושת ספקי האינטרנט הראשונים בישראל נוסדו על ידי ישראלים שהיו עולים או שבו משהות ממושכת בארה״ב. רות אלון, מייסדת ולשעבר מנכ״לית נטוויז׳ן ובתו של עוזיה גליל (ראו להלן) היא אחת מהם. היא עברה לקליפורניה בשנת 1979, שם עבדה עם בעלה, צבי אלון, בחברת ההייטק שלהם – נטמנג׳. החברה הצליחה מאוד, בעיקר הודות למכירת גירסת ה-TCP/IP פרוטוקול האינטרנט שלה למערכת ההפעלה חלונות. בשנת 1993, רות אלון החליטה לשוב לישראל עם ילדיה, ולנהל סניף של נטמנג׳ מחיפה – העיר בה גדלה וחיה לפני שעברה לארה״ב. היה לה ברור שהסניפים של נטמנג׳ בישראל ובארה״ב יצטרכו לתקשר, אבל לא היו ספקי אינטרנט מסחריים שיכלו לחבר אותם לאינטרנט. לכן, הסבירה אלון בראיון, החליטה להקים חברה כזו.

אדם נוסף שהביא ידע מארה״ב לישראל היה עוזיה גליל, מי שבשנת 1962 ייסד את אלרון – שנחשבת לחברת ההייטק הראשונה בישראל. גליל אמר לי, שהמוטיבציה שלו להקים את אלרון אחרי שהותו בארה״ב – שם הכיר את תעשיית ההייטק האמריקנית – היתה שישראל, כמדינה שאין לה אוצרות טבע ותלויה בהון האנושי שלה, זקוקה למשהו דומה. אחד מספקי האינטרנט הראשונים בישראל היה אלרונט, חברה בת של אלרון, שניהל עולה אחר, ד״ר אייב פלד.

פלד נולד ברומניה בשנת 1945, ועלה עם משפחתו לישראל בשנת 1958. הוא שרת בצבא והשלים את התואר הראשון בטכניון היוקרתי. בגיל 26 עבר לארה״ב, שם המשיך בלימודיו ולבסוף קיבל דוקטורט בעיבוד אותות דיגיטלי מאוניברסיטת פרינסטון. בשנת 1974 החל לעבוד ב-IBM ובשנת 1985 מונה לסמנכ״ל מערכות ותוכנה בחטיבת המחקר והיה אחראי, בין השאר, על כל המחקר בנושאי תקשורת – משרה בכירה מאוד בה כיהן עד 1993. בראיון, פלד סיפר לי שהיו אלה סיבות אישיות שהניעו אותו לחשוב על חזרה לישראל, שבה חיו הוריו. באותה תקופה, עוזיה גליל חיפש סגן נשיא חדש לאלרון והמשרה הוענקה לפלד.

השלכות תיאורטיות: אנשים, מרחב, גלובליזציה

למיטב ידיעתי, מבין הדו"חות הרבים שכתבו חוקרי מדעי החברה על הפצת האינטרנט במדינות אחרות, רק שניים מציעים את הניתוח שאני מציע כאן. ראשית, בלמן, טינדימובנה ואריאס מתארים את ההיבטים הפוליטיים והתרבותיים של הבאת טכנולוגיות רשת למדינות אפריקה בתחילת שנות ה-90, ומתייחסים לסוגיות כגון איכות קווי התקשורת ושיתוף פעולה בין ארגוני המגזר השלישי והממשלה. שנית, דו״ח GDI  על האינטרנט בגאנה ייחודי בכך שהוא מדגיש את תפקידם של אנשים מסוימים בתהליך הבאת האינטרנט למדינה. המחברים מציינים, כי קישוריות TCP/IP הוצעה לראשונה על ידי חברת NCS, אינטגרטורית של חברת DEC שייסד ד"ר ני קואיינור ב-1988. ד"ר קואיינור למד במכללת דארטמות׳ והשלים דוקטורט במדעי המחשב מאוניברסיטת מדינת ניו יורק בסטוני ברוק. הוא חזר לגאנה לשנת שבתון מ-DEC, בה כיהן כמנהל הנדסת תוכנה בכיר. הם מציינים עוד, כי ב-1996 הוקם בגאנה ספק אינטרנט ביוזמת ״שלושה קנייתים, שלמדו ב-MIT והרווארד ושבו לקניה כדי להקים שירות אינטרנט עבור כל אפריקה״.

אני מוצא את התיאור הזה מעניין ממספר סיבות. ראשית, כאמור, הוא לא מניח שהאינטרנט פשוט הגיע, אלא מראה כיצד אנשים מסוימים הביאו אותו לגאנה. שנית, הוא מדגיש את החשיבות של המרחב הפיזי ותנועת האנשים בתהליך הדיפוזיה. ארחיב עתה על סוגיות אלה בהקשר הישראלי, לפני שאתייחס להיבט שלישי וייחודי לגמרי לישראל בתהליך הפצת האינטרנט במדינה: יהדותם של רבים מהאנשים המעורבים בארה״ב.

הרעיון של דיפוזיה בחלל נראה מרכזי בהתפשטות האינטרנט. בפרק המבוא לספר המכונן שלו, טורסטן הגרשטראנד מדבר על דיפוזיה מרחבית. הוא כותב: ״בחברה שבה אין מכשולים משמעותיים של זמן או מחיר המונעים מאדם אחד לבוא במגע עם כל אדם אחר, היחסים בתוך ׳מרחב חברתי׳ לא ניתנים לשינוי מהותי בעקבות אילוצי מרחב גיאומטרי. אם טיסות והיכולת לשדר ולקלוט טלוויזיה היו בהישג ידו של כל אדם, או אז היינו מתקרבים לתנאים של ׳חברת נקודה אחת׳; במצב כזה, הפירוש המרחבי של תופעות חברתיות יהפוך להיות משעמם למדי. עד כה, תנאים אלה אינם קיימים; לפיכך, הניתוח המרחבי לא השלים את תפקידו״.

במילים אחרות, כל עוד יש משמעות לחלל, יש טעם בעריכת ניתוח מרחבי הבוחן התפשטות של חידושים.

גידנס טוען, כי אחד המאפיינים העיקריים של המודרניות המאוחרת היא קריסת הזמן-מרחב. הטכנולוגיות של האינטרנט מגבירות את התהליך הזה בצורה מובהקת, אולם אני טוען, שממש כפי שהפצת הפרוטוקולים המאפשרים למחשבים לתקשר היא תנאי מוקדם להפיכת האינטרנט לאמצעי הפצת תרבות ומסחר בינלאומי, כך טכנולוגיה הממוטטת זמן ומרחב – לפחות בגרסה האידיאלית שלה – חייבת קודם לעבור במרחב, בתהליך שבהכרח לוקח זמן. לכל רעיון של מסע חייב להיות מימד פיזי כלשהו, ​​גוף כלשהו הנושא את המידע – דבר הנכון באותה מידה לנתונים שעוברים בין מחשבים באינטרנט.

בפרק הקודם מניתי כמה אנשים שתנועתם הפיזית בחלל ממקום אחד למקום אחר קשורה במידה רבה להתפשטות האינטרנט בישראל ולמסחורו. אנשים אלה, יחד עם מי שמוזכרים בדו"ח GDI  שצוטט לעיל, הם מה שרוג׳רס – היה מכנה קוסמופוליטים. מבחינתו, ״קוסמופוליטיות היא המידה שבה האוריינטציה של היחיד חיצונית למערכת חברתית מסוימת״. האוריינטציה הזו כלפי מערכת שאינה זו הישראלית מובנית במהגרים, ואזרחים השוהים זמן רב בחו״ל יכולים לאמצה. במילים אחרות, זיהוי האנשים המעורבים מספק תיעוד היסטורי עשיר יותר, אבל מייצג גם ערך מהותי יותר. באופן ספציפי, בחינת האנשים שהביאו את האינטרנט לישראל מאפשרת לנו לשאול שאלות תיאורטיות על הגלובליזציה. אולם לפני שנוסיף לדבר על כך, ראוי לשים לב למסלולי התנועה של האנשים והידע הכרוכים בהקמת האינטרנט בישראל, בעיקר מארה״ב לישראל.

מסלולי התנועה של האינטרנט מארה״ב

אין זה מפתיע שהתנועה מקורה בארה״ב. זו היתה המדינה אשר ׳המציאה׳ את האינטרנט, וכמעט כל הידע והמומחיות הרלוונטיים היו שם. המרואיינים שלי אישרו זאת כאשר שאלתי כיצד נשארו מעודכנים: כולם ציינו, כי מקור המידע העיקרי שלהם היה אתרי אינטרנט ומגזינים מקוונים אמריקניים. לא רק הידע הרלוונטי הגיע מארה״ב, אלא גם החומרה הנדרשת, ובכך אני מתכוון לנתבים ולמודמים שהיוו את התשתית הפיזית של האינטרנט (גם הציוד יוצר בפועל במקום אחר, החברות שפיתחו ושיווקו אותו בהחלט היו אמריקניות).

התנועה לישראל

חשיבותה של התנועה אל ישראל נובעת מכך שהאנשים הנזכרים לעיל (כגון נוסבאכר, פלג, אלון, פלד והוידה) הם כולם יהודים, ותנועתם היתה מעין שיבה הביתה ולא הגירה מקצועית שנועדה לשפר את רמת החיים. אפילו נוסבאכר, שמעולם לא חי בעבר בישראל, לא הפך ל׳גולה׳, שכן הוא הצטרף מיד לקבוצה האתנית השלטת במדינה ונהנה מזכויות והטבות שאינן ניתנות לעולים לא-יהודים. פלג, מבחינתו, שהה בארה״ב לצורך לימודים וחזרתו לישראל היתה טבעית למדי. במילים אחרות, יש למקם את התפשטות האינטרנט לישראל בהקשר של זהות יהודית והמעבר בין ישראל – הנתפסת כמולדת – לבין הקהילות היהודיות בעולם, במיוחד בארה״ב. נראה כי היתה זו אותה תנועת הלוך ושוב, אשר הביאה את האינטרנט לגאנה.

את המוטיב הזה הדגיש גם דב וינר – בעצמו עולה מארגנטינה – שמעורב באינטרנט בישראל מזה למעלה מ-20 שנה, בעיקר בתחומים הקשורים לחינוך. וינר שימש כיועץ למשרד התקשורת ועובד כיום עם הסוכנות היהודית על פרויקטים של חיבור קהילות יהודיות לישראל באמצעות האינטרנט. מבחינתו, אותן רשתות לא-רשמיות שקישרו בין מדענים יהודים בארה"ב לבין ישראל מילאו תפקיד מרכזי בהסברת ההתפשטות המוקדמת של הרשתות מארה״ב לישראל. וינר ציין שכמה מדענים שהיו מעורבים בפרויקט ARPANET המקורי ובקרן הלאומית למדע (NSF) היו יהודים – עובדה שבראיון הוא הותיר מרומזת ותלויה באוויר ונמנע מהסקת מסקנות מפורשות. עם זאת, הוא ציין את מוצאו היהודי של ריצ'רד מנדלבאום – מי שבשנת 1985 היה ממייסדי NYSERnet (רשת המחקר החינוכי של מדינת ניו יורק), ספקית אינטרנט ללא מטרות רווח, ששימשה את גופי הממשל והחינוך בצפון מזרח ארה״ב – כרלוונטי לכך שישראל היתה המדינה השניה (אחרי אירלנד) שחוברה ל-NYSERnet. בדומה לכך, באירוע לציון 20 שנה לאינטרנט בישראל, נוסבאכר ערך מצגת קצרה על ההיסטוריה של האינטרנט בישראל וזיהה חמישה אנשי מפתח (והתייחס מפורשות ליהדותם) מארה"ב שעזרו לישראל להתחבר לאינטרנט במהירות. צריך אמנם להיזהר מלייחס חשיבות רבה מדי לאנקדוטות הללו, וכן לציין שמאמר זה לא כולל ניתוח שיטתי של המוצא האתני של האנשים המעורבים. אבל אפשר להזכיר, שכמה מהאנשים שלקחו חלק בתהליך ייחסו לפחות חלק מהמהירות שבה היתה ישראל מחוברת ליהדותם של כמה מהשחקנים.

מסקנה

במאמר זה תארתי את הגעת האינטרנט לישראל ומסחורו. הסיפור שסופר כאן לוקח אותנו מהקשרים האקדמיים של תחילת-אמצע שנות ה-80׳, דרך המאבקים העזים שהתחוללו בין מחב״א לבין בזק, ועד תהליך מסחור האינטרנט בשנת 1994. זה לא סיפור אוטוטלי – אם כי זו סיבה מספקת – כי אם סוג הסיפור שהגישה של לימודי מדע, טכנולוגיה וחברה מעודדת אותנו לספר.

לאחר שסיפרתי את הסיפור, השתדלתי לחלץ ממנו תובנה רחבה כלשהי, בלי להתעלם מכך שלימודי מדע, טכנולוגיה וחברה עשויים אמנם להוביל לאתרי מחקר שאפשר להתעלם מהם בנסיבות אחרות, אך אין ביכולתם לסייע בעניינים תיאורטיים רחבים יותר, כאלה שאופיים תלוי בחומר האמפירי הנלמד. נראה כי תנועתם של אנשים מסוימים הלוך ושוב בין ארה״ב לבין ישראל היתה חיונית בהבאת האינטרנט מארה״ב לישראל, והעובדה שהאנשים הללו היו יהודים – וכמותם גם מספר לא מבוטל של אמריקנים בעמדות מפתח – עשויה היתה לתרום למהירות שבה ישראל התחברה לרשתות האקדמיות המובילות בארה״ב ובאירופה.

במונחים כלליים יותר, הגעת האינטרנט לישראל והמסחור הבלתי נמנע שלו מלמדים אותנו משהו על האופן שבו מתרחשת גלובליזציה. ראשית, היא מתממשת באמצעות החלטות ופעולות של אנשים וארגונים בעלי אינטרסים ומניעים מסוימים – כמו החלטת משרד המדע לתקשר עם מדענים באמצעות דואר אלקטרוני, או רצונם של דורון שקמוני והאנק נוסבאכר לראות בישראל מדינה חלוצית בכל הנוגע לתקשוב. שנית, כמה – אם לא רוב ההחלטות והפעולות מתרחשות ברמה תת-ארצית או ארצית, לא ברמה עולמית. כפי שמציינת סאסן, ״הגלובלי – בין אם מוסד, תהליך, נוהג דיסקורסיבי או דמיוני – מתעלה מעל המסגור הבלעדי של מדינות הלאום, אולם בו בזמן מתקיים בחלקו ומתקבל כחוק בתוך הלאומי״.

ואמנם, האינטרנט עשוי להיראות כטכנולוגיה על-לאומית, אולם המיסוד שלו בישראל – ובעצם בכל העולם – נתפס כתלוי במידה רבה בהתרחשויות ברמת המדינה, ולפיכך מזמין גישה ריבונית מעט יותר מזו שעשויה להיות במקומה כאשר דנים בתופעה עולמית כמו האינטרנט. במובן הזה, אם כך, המאמר הזה לא מגולל רק את סיפור הגעתו של האינטרנט לישראל, אלא גם טוען כיצד צריך לספר את הסיפור הזה.