לשון הרע באינטרנט – סקירה כללית

רבים מכירים ומשתמשים ביום יום במונח 'שיימינג' (Shaming או ביוש). אולם לא מדובר במונח משפטי. המסגרת המשפטית הקרובה ביותר לתופעת השיימינג (אם כי לא היחידה) היא דיני לשון הרע, שכן מול כל מבייש ניתן למצוא את מושא הביוש – המבויש. בסקירה זו ננסה לתת רקע כללי על העקרונות המרכזיים בדיני לשון הרע בישראל, בדגש על פרסום לשון הרע ברשת האינטרנט.

דיני לשון הרע כוללים אינספור סוגיות ושאלות משפטיות שונות. מטבע הדברים, סקירה זו אינה יכול להקיף את כולן. בנוסף, תופעת השיימינג גם אינה מוגבלת לענף משפטי יחיד, כגון דיני לשון הרע בלבד. לעיתים רבות, ביוש כרוך גם בפגיעה בפרטיותו של אדם, או שהוא נעשה תוך ביצוע עוולות אחרות או עבירות פליליות (כגון איומים, הטרדה מינית ולעיתים אף חדירה לחומר מחשב שלא כדין). בכל אלה נרחיב בסקירה אחרת.

כללי

מערכת המשפט הישראלית נדרשת להתמודד לא אחת עם הסוגיות החדשות הבאות לפתחה בתחום האינטרנט – כמו מה המשמעות של פעולת Like או Share, או מה המשמעות של פרסום ביקורת צרכנית שלילית בפלטפורמה מקוונת המיועדת לכך – וזאת באמצעות כלי העבודה הנמצאים כיום בארגז הכלים המשפטי, כגון דיני הנזיקין הכלליים, דיני לשון הרע ודיני הגנת הפרטיות (כאשר חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות נחקקו בשנים 1965 ו-1981 בהתאמה, הרבה קודם לעידן האינטרנט).

האינטרנט חולל תמורות נכבדות בהיבטים רבים של חיינו ובכלל זה בתחום של איסוף מידע, החשיפה לו, תקשורת בין בני-אדם והתבטאות חופשית. חופש הביטוי הפך לזכות מוחשית הרבה יותר ואם בעבר היכולת להעביר מסרים בתפוצה רחבה וליטול חלק משמעותי בשיח הציבורי הייתה שמורה למתי מעט, בא האינטרנט ופתח את שעריו לכל. [דברי ביהמ"ש בפס"ד מור שנדון בביהמ"ש העליון, רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ, פ"ד סג (3) 654 (2010)]

באמצעות האינטרנט ניתן כיום לתקשר ולהתקשר עם אנשים לא מוכרים ממקומות רחוקים, להחליף דעות ועמדות עם זרים וקרובים, להיחשף למידע רב ומגוון באופן מהיר ועוד. הגלישה באינטרנט הפכה לנפוצה וזמינה הן כבילוי ועניין בשעות הפנאי והן לצורך איתור מידע לצרכים שונים. האינטרנט הפך לחלק אינטגרלי מהתקשורת (לרבות התקשורת הבינאישית) במאה העשרים ואחת, וכל אחד יכול ליטול חלק פעיל בשיח הציבורי [בש"א 4995/05 פלונית (קטינה) ואח' נ' בזק בינלאומי בע"מ ואח' (28.2.2006)].

 ערכאות המשפט עמדו לא אחת בהחלטותיהם על מאפייניו הייחודיים של האינטרנט בהקשר של חופש הביטוי ויכולתו של הפרט להתבטא בחופשיות. 

לרוב, בתי המשפט בישראל הזהירו מפני הטלת נורמות משפטיות חזקות מדי על הרשת, שכן עשויה להיגרם הרתעת יתר ו"אפקט מצנן" בכל הנוגע לחופש הביטוי באינטרנט. בהתאם לכך, נוהגים לרוב בתי המשפט לצמצם את האחריות החלה על ספקי שירותים ברשת (כגון רשתות חברתיות, מנועי חיפוש, פורומים ומסגרות מקוונות נוספות) ולהימנע מלהטיל על הפלטפטורמות הללו אחריות בכל הנוגע לתכנים שמפרסמים המשתמשים (ככל ואותן פלטפורמות יקפידו לפעול לפי נוהל "הודעה והסרה").

אולם מה מעמדם של משתמשי הקצה בהקשר זה? האם אני חשוף משפטית אם פרסמתי תגובה חריפה בפייסבוק? האם ניתן להגיש תביעה נגד שכן שהשמיץ אותי בקבוצת ה-WhatsApp של הבניין המשותף? התשובה העקרונית היא – כן. רשת האינטרנט אינה משוחררת או פטורה מהוראות הדין הכללי. בעת הגשת תביעת לשון הרע (המכונה גם תביעת דיבה) המבוססת על פרסום אינטרנטי פוגעני, יבחנו אותו ערכאות המשפט באמצעות הכלים הקיימים בידיהם כיום ובראשם חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ("חוק איסור לשון הרע" או "החוק"). על כך להלן.

עקרונות יסוד בדיני לשון הרע

לא ניכנס לדיון משפטי מעמיק בדיני לשון הרע. על נושא זה תוכלו לקרוא ארוכות באתרים שונים באינטרנט. בגדול, דיני לשון הרע משקפים איזון עדין בין זכויות המושכות לכיוונים מנוגדים: הזכות לשם טוב מחד והזכות לחופש הביטוי מאידך, שתמיד שורר ביניהן מתח. נקודת האיזון עשויה להשתנות בהתאם לנסיבות המקרה. למשל, נקבע כי יש לתת משקל מיוחד לחופש הביטוי כאשר הדיון הוא בנושא ציבורי ובנוגע לדמות ציבורית, אולם לצד זאת הודגש היטב כי חופש הביטוי, גם בשיח הציבורי, אינו חופש ללא גבולות ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג (3) 840 (1989).

אותו איזון בין אינטרסים מצוי גם בהוראותיו של חוק איסור לשון הרע עצמו ובדרך בה עוצבו ההסדרים בו. ליבו של החוק הוא האיסור שנקבע בו על פרסום לשון הרע. עשיית פרסום כזה עשויה להוות עוולה אזרחית ולעיתים גם עבירה פלילית [כאשר הפרסום נעשה בכוונה לפגוע – סעיפים 6 ו-7 לחוק] אם מדובר ב-"פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע" [סעיף 7 לחוק]. אולם גם אם מדובר בלשון הרע, הגדיר המחוקק מראש מצבים מסוימים שבהם יועדף חופש הביטוי על פני השם הטוב וכבוד האדם החוק רשימה של פרסומים שהם מותרים, למרות שיש בהם לשון הרע [סעיף 13 לחוק], כגון פרסום נכון והוגן של ההתרחשות בדיון משפטי, או פרסומים שהם אמת ושיש בהם עניין ציבורי [סעיף 14 לחוק – הידוע גם כהגנת "אמת בפרסום" או "אמת דיברתי"]; או על פרסומים שנעשו בתום לב בנסיבות שהחוק מציין [סעיף 15 לחוק – הידוע גם כהגנת תום הלב).

"פרסום" של "לשון הרע"

כאמור, בשלב הראשון יש לבחון אם קיים לשון הרע בפרסום. סעיף 2 לחוק מגדיר מהו "פרסום" לעניין לשון הרע. פרסום יכול להיות בעל-פה; בכתב או בדפוס; לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר שהיה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע. נקבע כי ההגדרה למונח פרסום היא רחבה וטומנת בחובה התייחסות לפרסום שנעשה בדרכים רבות, לרבות פרסומים אינטרנטיים.

סעיף 1 לחוק מגדיר כי לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול – " (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". "אדם" לצורך הסעיף יכול שהיה יחיד או תאגיד.

המבחן לבחינת לשון הרע בפרסום, הוא מבחן אובייקטיבי. בית-המשפט יבחן את הדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר. לא הכוונה או המניע מאחורי הפרסום הם שיצביעו על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עצמו. ניתן להטיל אחריות על נתבע בלשון הרע, גם אם לא דמיין שהדברים שפרסם מהווים לשון הרע. על התובע להוכיח אך את היסוד העובדתי – שהנתבע פרסם לשון הרע הפוגעת בו או שהוא נושא באחריות לפרסום. ביישום אותו מבחן אובייקטיבי, השאלה היא מהו המובן שאדם סביר ורגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע.

בית המשפט יפרש את הפרסום לפי המובן הטבעי והרגיל של המילים. עם זאת, לעיתים לשון הרע שבפרסום נובעת דווקא מן הנרמז או המשתמע "מבין השורות" של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר. לעניין זה מתייחס סעיף 3 לחוק, שקובע, בין היתר, כי משמעות הפרסום נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות בהן השתמש המפרסם, אלא גם מנסיבות חיצוניות שאפפו את הפרסום. כלומר, המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות.

בית המשפט יבחן את הפרסום בכללותו. פרשנות קטע מסוים מהפרסום מחייבת בחינה גם של הקטעים האחרים שייתכן ואינם מהווים לשון הרע, על-מנת שהתמונה תהיה שלמה. קיומה של לשון הרע נבחנת במנותק משאלת אמיתות תוכן הפרסום. פרסום יכול שיהיה אמת, ועדיין אם יש בו כדי להשפיל או לבזות – הוא ייחשב  ללשון הרע. בשלב בחינת משמעות הפרסום, אין חשיבות למניע או לכוונה שעמדה מאחורי הפרסום ואין חשיבות לדרך שבה הובן הפרסום על ידי התובע. העילה של פרסום לשון הרע איננה מותנית בכך שלנפגע היה שם טוב לפני הפרסום. גם אדם בעל שם רע זכאי לכך ששמו לא יושחר עוד יותר ללא הצדקה. התובע אינו צריך להוכיח כי בפועל הושפל או בוזה מהפרסום. די שהפרסום "עלול" היה להביא לתוצאה כזו [סעיף 1 לחוק].

דיני לשון בעידן האינטרנט

הביטוי באינטרנט איתגר את דיני איסור לשון הרע, ועורר את השאלה האם נדרש שינוי בקביעת נקודת האיזון בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב.

נקודת המוצא היא כי חוק איסור לשון הרע חל גם על פרסומים באינטרנט. בית המשפט העליון קבע כי בהעדר עדכון ראוי של דיני לשון הרע, יש להחיל אותם על פרסומים ברשת בשינויים המתחייבים, ולא להניח קיומה של לקונה [עניין מור לעיל]. 

החלה זו של הדינים צריכה להתחשב במאפיינים השונים של האינטרנט, כפי שפרטנו במבוא לסקירה זו. שירותים מקוונים, כגון רשתות חברתיות, הפכו להיות זירה מרכזית של מידע ודעות, מעין "כיכר העיר" מודרנית, ויש לנקוט משנה זהירות ולהימנע מפרשנות שתייצר אפקט מצנן המרתיע מפני התבטאות לגיטימית וחופשית באינטרנט.

בעוד שבעבר הלא כה רחוק שלטה התקשורת המסורתית, הרי שכיום, בעידן האינטרנט, יכול כל פרט ופרט לפרסם את הגיגיו ודעותיו לעיני כל. לצד היתרונות בדבר הנגישות והזמינות של האינטרנט בכלל, ולרשתות החברתיות בפרט, קיים פוטנציאל לניצול ושימוש לרעה של הרשת כפלטפורמה לשידור מסרים שליליים ופוגעניים העולים כדי לשון הרע החייב בפיצוי.

בעניין סרנה [רע"א 1688/18 סרנה נ' נתניהו ואח' (15.4.2018)] בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור שהגיש העיתונאי יגאל סרנה, לאחר שערכאות קודמות קיבלו תביעת לשון הרע שהגישו נגדו ראש הממשלה ורעייתו בעקבות פוסט שפרסם בפייסבוק על אודות התנהלותם. טענתו העיקרית של סרנה היתה כי המאפיינים המיוחדים של פרסום בפייסבוק דורשים עדכון ופיתוח של הכללים המשפטיים המקובלים.

בית המשפט העליון דחה את הטענה וקבע כי פרסום מיידי אינו ייחודי לפייסבוק, אלא מאפיין אמצעי תקשורת מודרניים רבים וכך גם לגבי יכולת התגובה. מאפיין זה, כשלעצמו, אינו שולל את זכות התביעה של הניזוק. בית המשפט הוסיף כי הטענה כי זירת הפייסבוק פטורה מתחולת החוק, עד כדי חסינות לכל פרסום, היא גורפת ומרחיקת לכת. גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה הרווחת לפיה גם פרסומים במרשתת ובפייסבוק כפופים לאיסורי לשון הרע בשינויים המחוייבים –

"אל מול המאפיינים של הפייסבוק… ניתן להציב את הנגישות, הזמינות וההפצה המהירה של הפרסום בפייסבוק. גם הטענה כי פרסומים בפייסבוק ימיהם קצרים והם נבלעים ונעלמים כאדווה קלה בשצף הפרסומים מבלי שניתן לאתרם במנועי החיפוש, אינה מדוייקת. …מתן חסינות לפרסום בפייסבוק מפני איסור לשון הרע, משקפת גישה רומנטית-משהו כלפי כיכר השוק הוירטואלית על ההמולה השוררת בה, ריחותיה וצבעיה. קבלת גישתו… משמעה התרה מוחלטת של הרסן, ובמקום שכיכר השוק תוצף באלף פרחים של חופש הביטוי, עלול דווקא הניחוח הכבד של מי השופכין שעלו על גדותיהם להשתלט על השיח. איסור לשון הרע, על מכלול החסינויות וההגנות שבו, תוך יישומו המושכל והתאמתו לעידן המודרני – כולל ההתחשבות בטיב הפרסום ובזירת הפרסום בבחינת "המדיום הוא המסר" – יש בו כדי לאזן בין מוכרי הפרחים בכיכר השוק לבין אחרים, שמרכולתם גסה ודברי הבלע והכזב שלהם מבקשים למלא את החלל".

להלן נפרט רשימת דוגמאות לא ממצה של נושאי עניין שונים שנידונו בערכאות המשפט בעת האחרונה בהקשר של דיני לשון הרע בעידן האינטרנט.

פעולות השיתוף (Share) והלייק (Like)

האם פעולות השיתוף והלייק עולות כדי "פרסום" כמובנו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע? המשיבה בהליך רע"א 1239/19 שאול ואח' נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ ואח' (8.1.2020) הינה מוציאה לאור מקומון בר"ג וגבעתיים. המערערים בהליך נחשפו בפייסבוק לפרסומים של אחרים בגנות המקומון, ובחרו ללחוץ על כפתורי החיבוב והשיתוף ביחס לפרסומים אלה, פעולה שהובילה להצגת הפרסומים בפני חברי המערערים בפייסבוק.

בית המשפט העליון קבע כי לא יכול להיות ספק כי פעולה ישירה של כתיבת "סטטוס" או "פוסט" ברשת החברתית היא אכן "פרסום" לפי החוק, ועל כן עשויה להקים עילה לתביעה ככל שיש בתוכן לשון הרע. השאלה המעניינת בהליך זה עסקה בפעולות שאינן יוצרות מסר חדש ועצמאי ושעיקר מטרתן היא להתייחס לתוכן שפורסם על ידי משתמש אחר ברשת או להדהד אותו.

בית המשפט העליון קבע כי יש להבחין בין פעולת השיתוף לפעולת החיבוב (או סימני תחושה דומים). פעולת שיתוף תיחשב כפרסום לצורך החוק, שכן היא למעשה יוצרת עותק של הפרסום המעוול ועשויה להקנות לפרסום תפוצה נרחבת ותהודה רבה, ובכך לתרום להפיכתו ל"ויראלי". לעומת זאת, בית המשפט העליון סבר כי אין לראות בסימון לייק משום יצירת עותק של הדברים וחזרה עליהם ולכן לא יהיה מדובר בפרסום. בית המשפט העליון גם הדגיש את הסיבה לכך – קביעה לפיה גם פעולה המתמצה בהבעת רגש מסוים כלפי ביטוי תיחשב כפרסום, חורגת מגדר האיזון בין הזכות לשם טוב והזכות לחופש הביטוי, ועלולה להוביל לאפקט מצנן משמעותי ובלתי רצוי על השיח החופשי ברשתות החברתיות.

מסרים מיידיים

חוק איסור לשון רע חל באותה מידה גם על פרסום בתוכנות מסרים מיידיים כגון WhatsApp או Telegram. לפיכך, גם אמירות פוגעניות שיופצו בקבוצה "א'1 שולטטתתתת" ייחשבו כפרסום לשון הרע, שכן הדברים הגיעו לידיעת אדם נוסף זולת הנפגע (משתתפי הקבוצה). לעומת זאת, תכתובת אישית בלבד עם הנפגע אינה יכולה להקים עילת תביעה לפי החוק, שכן הדברים הוחלפו עם הנפגע בלבד ולא הגיעו לאדם נוסף מלבדו.

בעניין זכאי [תא"מ 7224-10-18 זכאי נ' אדרי (1.12.2019)] נדונה תביעת לשון הרע ביחס לדברים שהוחלפו בקבוצת הווטסאפ "מתווכי נהריה". נקבע כי קללות וגידופים הם נורמה חברתית שכיחה ברשתות החברתיות ולא תמיד ניתן לראות בכך לשון הרע, שכן לעיתים הדברים נכתבים בעידנא דריתחא. לעומת זאת נקבע כי השימוש בביטוי "נוכל" אינו יכול להיחשף כגידוף ולכן התביעה התקבלה חלקית.

בעניין רחמינוב [סע"ש 43630-02-17 רחמינוב נ' גבע (11.7.2019)] קבע בית המשפט האזורי לעבודה בת"א כי סייעת בגן תפצה את מנהלת הגן לאחר שעלבה בה בקבוצת ה-WhatsApp של ההורים.

בעניין מוניץ [תא"מ 35328-10-17 מוניץ נ' שמידט (20.5.2019)] הורה בית המשפט לדיירת לשלם פיצוי ולפרסם התנצלות בקבוצת ה-WhatsApp של בניין משותף, לאחר שהשמיצה בקבוצה את עורך דינה של דיירת אחרת.

גם פרסום דברים פוגעניים בקבוצת WhatsApp משפחתית עשוי להקים עילת תביעה בגין לשון הרע. בעניין ביטון [ת"א 35855-03-17 ביטון נ' מזרחי (11.6.2018)] הורה בית המשפט לנתבע לפצות את דודו, התובע, בעקבות ויכוח סוער בקבוצה המשפחתית. עם זאת, בית המשפט שקל כי הפרסום נעשה בקבוצה מצומצת, שעה שכל הנמענים הם בני משפחה המכירים את התובע שנים ארוכות.

בעניין זלצמן [ת"א 56450-06-19 דניאל דודזון סייל מאסטרס בע"מ ואח' נ' זלצמן (2.2.2020)] קבע בית המשפט כי אין פסול בהקמת קבוצת WhatsApp המסייעת לאחרים להגיש תביעות נגד התובעים וכי מטרת התביעה שהוגשה היא להוות אמצעי לחץ, על-מנת לגרום לנתבעת או לאחרים לסגת מהגשת תביעות כנגד התובעים. בית המשפט קבע כי יש לדחות את התביעה על הסף, שכן מדובר בתביעת השתקה (SLAPP) שבעצם ניהולה יש משום ניצול לרעה של כללי המערכת על ידי פגיעה בחופש הביטוי. להלן נרחיב בעניין זה.

 

SLAPP – תביעת השתקה אסטרטגית

בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה בשיעור הנתבעים הטוענים כי תביעת לשון הרע נועדה להשתיק אותם מלהביע ביקורת או אמירות לגיטימיות. תביעות השתקה – SLAPP: Strategic Lawsuit Against Public Participation – מתאפיינות לרוב בפערי כוחות כלכליים בולטים בין הצדדים להליך. תביעות אלה מוגשות לרוב בסכום מופרז וכוללות טענות סרק, עובדתיות ומשפטיות, שנועדו להתיש את היריב מעצם הצורך להתמודד עמן, ללא חשיבות לתוצאה הסופית במשפט.

הדוקטרינה של "תביעת השתקה" טרם אומצה באופן מלא במשפט הישראלי, אך גם בפסיקה הקיימת ניכר כי אם בית המשפט משתכנע כי המניע העיקרי להגשת התביעה הוא הרתעת הנתבע מפני הטחת ביקורת עניינית ומוצדקת בתובע, וכאשר סכום התביעה איננו מידתי – ניתן להביא זאת בחשבון במסגרת מערכת האיזונים הכוללת, הן כמשקל נוסף לעבר הטיית הכף לדחיית התביעה, והן כשיקול משמעותי בפסיקת ההוצאות [עניין סרנה לעיל].

בדומה לעניין זלצמן לעיל, בעניין בוגבו ישראל [ת"א 12217-12-16 בוגבו ישראל בע"מ נ' שמס (8.5.2018)] סילק בית המשפט על הסף, באופן תקדימי, תביעת השתקה שעניינה בפרסומים ביקורתיים בפייסבוק. בית המשפט הדגיש כי תביעת השתקה היא תביעה המנוגדת לאינטרס הציבורי שבשמירת שיח חופשי, ביקורתי ופתוח בספירה הציבורית בכלל, וברשתות החברתיות בפרט, על אודות מוצרים ושירותים המוצעים לציבור. תביעה כזו גם מהווה ניצול לרעה של בתי המשפט, שזמנם הוא משאב ציבורי שיש לנצלו באופן מושכל ולא לאפשר לבעלי הון לעשותו כלי להתעמרות במי שמשאביו הכלכליים מוגבלים.

לעומת זאת, במקרה אחר [ת"א 5475-90-74 נתניהו נ' בנימין (7.7.2019)] נפסק כי תביעת לשון הרע שהגיש בנו של ראש הממשלה, אינה יכולה להיחשב כתביעת SLAPP, שכן אין מדובר בגוף חזק ומאיים כשלעצמו לצורך תביעת השתקה.

 

ביקורת צרכנים

ביקורת צרכנית המבוססת על חוויה צרכנית שארעה במציאות, הנעשית בדרך עניינית והוגנת, ואף אם לעתים חריפה, עשויה להביא לידי ביטוי נכון וראוי את האינטרס הציבורי הכרוך במשוב אמת על פעילותו והתנהלותו של בית עסק, תוך איזון בינו לבין ההגנה על שמו הטוב. לרוב, ביקורת צרכנית שאינה חורגת מהבעת דעה אישית ושאינה כוללת אמירות עובדתיות כוזבות, תזכה להגנה בחוק בהיותה הבעת דעה, ככל ונעשתה בתום לב.

אין מחלוקת כי לקוח רשאי להביע את חווייתו האישית משירות שניתן לו, שאם לא כן יתרוקן מתוכן מנגנון הביקורת שנועד לאפשר ללקוחות להביע את תחושותיהם סביב קבלת שירות. בתי המשפט אף קבעו פרמטרים שונים בעת שהם בוחנים פרסומי צרכנים ברשת, ובהם: יכולת הנפגע להגיב לפרסום על גבי הפוסט; יכולתם של צרכנים נוספים להגיב על גבי הפוסט; חומרתם של הדברים המיוחסים בפרסום לנפגע; מידת החשיפה של הפוסט; והרושם הכללי המתקבל מתוכן הפוסט והתגובות הצמודות לו. שקלול כל הפרמטרים עשוי להוביל למסקנה שלא כל עובדה שאינה נכונה תיחשב כ"לשון הרע".

בפסיקה הובעה הדעה כי על בעל מקצוע המזמין את קהל לקוחותיו לפרסם ביקורת על השירות שקיבלו בעסקו לצפות כי לקוחותיו ימסרו גם ביקורת שלילית המבטאת חוסר שביעות רצון מהשירות שקיבלו. בנסיבות אלו, וכל עוד הביקורת נמסרת בלשון נקיה וסבירה, אין לראות בה לשון הרע.

נפסק כי מי שקורא ביקורת צרכנית, לרוב עושה זאת בעיניים צרכניות. בתי המשפט הביעו עמדה כי ביקורת שלילית אינה גורמת לקורא הסביר לחוש בוז או לעג כלפי בית-העסק, אלא לשקול את הכתוב לצדם של נתונים נוספים שמביא בית-העסק כמו מחיר, מיקום, תנאי-משלוח ועוד.

להלן מספר דוגמאות מהפסיקה –

• בעניין סטוצקי [תא"מ 53494-03-18 סי.טי.אי גומובייל בע"מ נ' סטוצקי (26.4.2020)] דחה בית המשפט תביעת לשון הרע בעניין חוות-דעת שלילית שכתב הנתבע על התובעת באתר השוואת המחירים ZAP, שעסקה בחוויית רכישה שלילית של מכשיר סלולר. בית המשפט קבע, בין היתר, כי אין חומרה מיוחדת בדירוג נמוך שנתן הנתבע לתובעת (1 מתוך 5) וכי זכותו של כל אחד לדרג את בית העסק באתר לפי הבנתו ואין לראות בבחירת דירוג נמוך ואף הנמוך ביותר כלשון הרע.

         גם בעניין אנקרי [ת"ק 66003-03-19 אנקרי ואח' נ' מורנו (24.7.2019)] נקבע כי פוסט ביקורתי שפרסמה הנתבעת באתר ZAP, בקשר לבית העסק של התובעים, אינו מהווה לשון הרע.                                                             נפסק כי פרסומה של ביקורת צרכנית, באתר צרכני, במקום המיועד לכך, לצד חוות דעת נוספות ומתוך התייחסות עניינית, גם אם סובייקטיבית, לחוויית הקנייה או השירות, דרך כלל לא יבוא בגדרה של "לשון הרע".

• בעניין סולו איטליה [ת"א 57398-11-16 סולו איטליה בע"מ ואח' נ' בוטגה] קבע בית המשפט כי לגבי התבטאויות של צרכנים במרחב הוירטואלי בנוגע לשירותים שקיבלו, הרף ראוי שיהיה גבוה יותר תוך הטיית נקודת האיזון בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב לעברו של חופש הביטוי. בית המשפט ציין כי לביקורת צרכנית חופשית תפקיד חשוב מבחינה חברתית ויתרונות מובהקים לכלל הציבור. גישה זו תבטיח ביקורת צרכנית אמיתית ללא חשש, שתועלתה לחברה, לציבור ואף לנותן השירות ברורה.
• בעניין נאמן [ת"א 16799-10-16 נאמן נ' קריבצ'יקוב (6.9.2019)] נידונה תביעת ירקן נגד פוסט ביקורתי שהופנה כלפיו בפייסבוק. בית המשפט קבע כי שעה שמדובר בביקורת צרכנית בנוגע להתנהלותו של בית עסק, ראוי לנקוט זהירות כפולה ומכופלת טרם שמכתירים אותה בכותרת לשון הרע. לביקורת צרכנית אמיתית, כזו שאינה נובעת ממניעים זרים אך גם אינה נרתעת מן האפקט המצנן של חשש מפני הליכים משפטיים, יש תפקיד חשוב מבחינה חברתית ויתרונות מובהקים לכלל הציבור.
• בעניין זיו [תא"מ 4620-09-18 זיו נ' דניאלי (12.1.2020)] נקבע כי הביקורת שפרסם הנתבע בדף הפייסבוק של הוטרינר, כ-4 שנים לאחר הביקור אצלו, היא ביקורת לגיטימית.
• בעניין אור [ת"א 63127-12-17 אור נ' דניאלי (2.10.2020)] קבע בית המשפט כי השמצת המנתח הפלסטי בפייסבוק לא נחשבת ביקורת לגיטימית. בית המשפט קבע כי אף אם יניח כי הפוסט של הנתבעת מהווה הבעת דעה אישית על החוויה שעברה, לא ניתן לומר דברים אלה על אמירותיה שנאמרו במסגרת התגובות לפוסט.
• בעניין אמויל [ת"א 5471-02-17 אמויל נ' לנמן (18.11.2019)] קבע בית המשפט כי דברי הנתבעת על התובע בקבוצת הגינון בפייסבוק מהווים ביקורת צרכנית לגיטימית. נקבע כי הגם שהדברים לא נעמו לתובע, הרי שתגובותיה של הנתבעת מבוססות על תיאור המקרה הפרטי שלה ומהווות הבעת דעה אישית (שלילית) המבוססת על הסקת מסקנות מהתנסותה האישית.
• בעניין איי פאב [ת"א 63077-06-15 איי פאב בע"מ נ' בורדמן (14.11.2019)] דחה בית המשפט תביעת לשון הרע שהגיש פאב כנגד לקוח שהעלה על הכתב את רשמיו השליליים מהביקור במקום ופרסם אותם בפייסבוק.

כמובן שלא כל פרסום הנחזה כביקורת צרכנית הוא תמיד כזה ויש להישמר מפני ביקורות כוזבות –

• בעניין טופ ליין [תא"מ 52067-08-19 טופ ליין ט.ס מטבחים בע"מ נ' גאמה ליין בע"מ ואח' (27.3.2020)] עסק בית המשפט בפרסומי הנתבעים באינטרנט, שנחזו להיות ביקורת צרכנית שלילית כנגד התובעת, בעוד שהנתבעים מעולם לא היו לקוחותיה (אלה גורמים מטעמה של חברה מתחרה).

תחילה נקבע כי דירוגו השלילי של בית עסק בגוגל מהווה פרסום פומבי העלול לפגוע בבית העסק ולהרחיק ממנו לקוחות פוטנציאליים – ולפיכך מדובר בפרסום לשון הרע. בית המשפט הוסיף כי כאשר מדובר בתחרות עסקית הנחזית להיות ביקורת צרכנית, אין מדובר בפרסום מוגן שכן למעשה מדובר בניצול לרעה של זכות הביקורת והבעת הדעה. מקום בו ישמש הדירוג הצרכני ברשת האינטרנט לכר פורה לחיסול חשבונות ומגרש לתחרות עסקית חסרת גבולות – לא ניתן יהיה לתת בו עוד כל אמון.

• בעניין סוויסה [ת"א 38766-11-17 קרוואן נ' סוויסה (14.7.2019)] הורה בית המשפט לנתבע לפצות את חומוס אבו-חסן באלפי שקלים, לאחר שפרסם ידיעה כוזבת בעמוד הפייסבוק שלו (שנוסחה כדיווח חדשותי).

 

דוגמאות נוספות

כאמור, תביעות לשון הרע בגין פרסומים אינטרנטיים עשויות ללבוש צורות שונות ולעסוק בפרסומים מסוגים שונים וניואנסים כאלה ואחרים. להלן מספר דוגמאות נוספות ולא ממצות של תביעות לשון הרע בגין פרסומים אינטרנטיים שנדונו בערכאות המשפט בשנים האחרונות –

• בעניין סנדל [ת"א 16471-09-16 קליין נ' סנדל (24.11.2019)] הורה בית המשפט לכוכבת נוער לפצות Dogwalker בעשרות אלפי שקלים, לאחר שהעלתה פרסום ל-Instagram בו תיארה אירוע בו חזתה, לטענתה, בנתבע נוקט באלימות כלפי כלב אותו הוליך במסגרת עבודתו.

נקבע כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח את טענתה לאמת בפרסום וכן נקבע כי לא עומדת לה הגנת תום הלב, כיוון שפרסמה את הדברים בפני קהל פוטנציאלי של עשרות או מאות אלפי עוקבים שחשופים לפרסומיה, בעוד שהיא עצמה הודתה כי הפרסום נועד רק כדי להזהיר את בעלי הכלבים שבהם מטפל התובע.

• בעניין עמותת בני ברוך [ת"א 56873-02-16 עמותת בני ברוך נ' רמז ואח' (11.8.2019)] נפסק כי העובדה כי אדם רשום כמחזיק של שם מתחם (Domain Name), אין משמעה כי הוא אחראי לתכניו של האתר הפועל תחת שם המתחם.
• בעניין אלבז [ת"א 45382-02-16 אלבז ואח' נ' רביבו (8.8.2019)] הורה בית המשפט למתאמנת לפצות את המאמן ובעליו של מכון הכושר, לאחר שהשמיצה אותו בפייסבוק ולא הוכיחה את אמיתות הפרסום או כי נעשה בתום לב.
• בעניין רובין [ת"א 61284-07-17 רובין נ' אליהו ואח' (12.2.2018)] עסק בית המשפט בלשון הרע שפוגע בשמה הטוב של קבוצת פייסבוק. בית המשפט קבע כי לתובע, מנהל קבוצת פייסבוק המונה 200,000 חברים, אין עילת תביעה בשל לשון הרע לכאורה שפורסמה נגד הקבוצה ולא נגדו אישית.
• בעניין אשכנזי [ע"א 44718-05-17 אשכנזי נ' הדס (17.4.2018)] קבע בית המשפט כי גם הודעה פרטית בפייסבוק עולה כדי פרסום לשון הרע, שכן למרות שהמסר נשלח כהודעה פרטית, די בכך שהוא נשלח לאדם שהוא אינו הנפגע כדי להוות "פרסום".
• בעניין קובי [ע"א 26716-06-16 קובי ואח' נ' לוי (22.9.2016)] קבע בית המשפט כי הנתבע, מנהל קבוצת פייסבוק, נושא באחריות לפרסום לשון הרע כמנהל הקבוצה, כיוון שהקים את הקבוצה, שלט במתרחש בה ולא עשה דבר להסיר את האמירות הפוגעניות שכתבו אחרים.
• בעניין לנקרי [ת"א 22956-09-13 לנקרי נ' חדד (13.7.2017)] עסק בית המשפט בתביעת לשון הרע בין יריבים פוליטיים בעיר עכו וקבע כי התובע, ראש העיר עכו, הוכיח כי הנתבע הוא שביצע את הפרסומים הפוגעניים כלפיו, למרות שפורסמו באמצעות פרופיל פיקטיבי.
• בעניין חזן [ת"א 2985-08-18 חזן נ' לונשטיין (23.2.2020)] זכתה אשתו של חבר הכנסת לשעבר אורן חזן בתביעת לשון הרע כנגד טוקבקיסט שהשמיץ אותה.
• בעניין עמותת בית אבות אשדוד [ת"א 16610-03-18 עמותת בית אבות אשדוד ואח' נ' כהן (12.2.2020)], הורה בית המשפט לנתבעת לפצות את בית האבות שהכפישה בפייסבוק, וקבעי כי במידה ולא תפרסם התנצלות הפיצוי יוכפל. בית המשפט קבע כי הנתבעת השתלחה בבית האבות ללא הצדקה שעה שפרסמה כי סבה חווה התעללות פיזית במהלך שהותו בבית האבות.
• בעניין לוין [ת"א 44048-04-18 לוין נ' טייקאייר ישראל בע"מ ואח' (7.2.2020)] קבע בית המשפט כי חברה המשווקת סיגריות אלקטרוניות תפצה רופא המתמחה בבריאות הציבור, לאחר שהשמיצה אותו בעמוד הפייסבוק של החברה.
• בעניין פרייפלד [ת"א 41376-03-18 פרייפלד נ' פרקש (29.12.2019)] נדונה תביעת לשון הרע ביחס לפרסומים בקבוצת פייסבוק העוסקת באומנויות לחימה משולבות (MMA). בית המשפט הורה לנתבע לפצות את התובע בשל דברים שייחס לו, אך קבע כי אין להורות על פרסום הודעת התנצלות, שכן לאור הזמן הרב שחלף פרסום הודעה כזו יעצים וירכז תשומת לב לנושא נשכח, דבר שאינו רצוי.
• בעניין ע.ג. [תמ"ש 11171-09-15 ע.ג. ואח' נ' מ.מ.ג (15.12.2019)] קבע בית המשפט לענייני משפחה, ביחס לתביעת לשון הרע על פרסומים מבזים ברשתות חברתיות, כי הנתבעת לא תפצה את התובעים על פרסומיה המכפישים בפייסבוק, וזאת לאור מצבה הנפשי בעת ביצוע הפרסומים. אך נקבע עוד כי אם תפרסם פרסומים נוספים בעתיד, ההגנה כבר לא תעמוד לה.
• בעניין קצמן [ת"ק 34895-04-19 קצמן נ' אסיאג (18.11.2019)] קבע בית המשפט כי נהג משאית יפצה את השוטר שעצר אותו, לאחר שפרסם בפייסבוק סרטון בו טען בכזב כי נדרס. נקבע כי לא עומדת לנתבע הגנת אמת בפרסום, שכן הסרטון אינו אמין ואינו משקף נכונה את קיומה של תאונה או פגיעה בנתבע. עוד נקבע כי אין תחולה להגנה של הבעת דעה על התנהגות השוטר וכי אין מדובר בפרסום בתום לב – חופש הדעה והביטוי הם מאבני היסוד של שיטת משפטנו, אך חופש הביטוי אינו חופש השיסוי וההכפשה בהינף מקש ברשתות החברתיות.
• בעניין שדה [ת"א 9942-10-17 שדה נ' דוד (6.11.2019)] הורה בית המשפט לנתבע לפצות את התובע, לאחר שהשווה בינו לבין בכירי הנאצים. בית המשפט דחה את הטענה כי מדובר בתביעת השתקה (SLAPP).
• בעניין אברמוביץ [ת"ק 7353-05-19 אברמוביץ נ' לוי (22.10.2019)] קבע בית המשפט פרסום תמונת פלג גופה התחתון של התובעת, בטייץ מנומר ויחד עם כיתוב פוגעני, אינו יכול להיחשב כלשון הרע. נקבע בין היתר כיבשים לב לכך שמדובר בפלג גופה התחתון התחתון של התובעת, לא ניתן, ברמה האובייקטיבית, לשייך את התמונה אליה.

 

 

• אין לראות בסקירה לעיל משום ייעוץ משפטי אלא כמידע כללי ראשוני המיועד להרחבת הדעת.
• זכרו כי תשובה משפטית מלאה תלויה בעובדות ובדקויות של כל מקרה ומקרה, ולפיכך מומלץ להיוועץ בעורך דין בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה.