הרשתות החברתיות נתפסות לרוב כזירת שיח ניטרלית, שבה אנחנו בוחרים בחופשיות מה לשתף ומתי. אבל האם הבחירות שאנחנו עושים לגבי ההתנהלות ברשתות הן באמת שלנו? מאמר זה בוחן את הארכיטקטורה הסמויה של הפלטפורמות הדיגיטליות ואת מנגנוני השליטה הבלתי נראים כמעט שהן מפעילות, ובודק מדוע קשה לנו לזהות את הכוחות שמעצבים את ההתנהגות שלנו בהן.
מבוא: הכלוב הפתוח
אנחנו שומעים כבר הרבה שנים על הנזקים של הרשתות החברתיות. הן פוגעות בקשב שלנו, במערכות היחסים, בדימוי העצמי; הן מעודדות חרדה והשוואה עצמית אינסופית לאחרים, ומטפחות נרקיסיזם. החברות המפעילות אותן אוספות עלינו כמויות אדירות של מידע ומוכרות אותו לכל מי שמוכן לשלם, לצרכים מסחריים או לצורך השפעה פוליטית, וזו רק רשימה חלקית. ובכל זאת, אנחנו עדיין שם.
לא רק שאנחנו מבלים בהן, אנחנו משתפים פעולה בהתלהבות: מעלים פוסטים ותמונות, משתפים בדעות, רגשות ומחשבות, לפעמים מדי יום. אנחנו מוסרים מידע אישי בלי לחשוב פעמיים. אנחנו חותמים על תנאי שימוש שאף אחד מאיתנו לא באמת קורא. אף אחד לא מכריח אותנו להיות שם ולשחק לפי הכללים, או מאיים שיקרה לנו משהו אם לא ניכנס אליהן כמה פעמים ביום. אז למה אנחנו מצייתים לחוקים הלא כתובים של הרשתות החברתיות, שמעולם לא נכפו עלינו?
במאמר זה ננסה להבין מה באמת קורה ברשתות, מדוע הן לא בדיוק זירת שיח ניטרלית כפי שאנחנו נוטים לחשוב, אילו מנגנונים פועלים עלינו כשאנחנו גולשים בהן, ולמה כל כך קשה לנו לעזוב. לסיום, אציע כמה פעולות שיוכלו להפוך את ההתנהלות ברשתות לשקולה ובריאה יותר.
א. ארכיטקטורה של הדרה – על גשרים ובטון דיגיטלי
כדי להבין מדוע הציות לרשתות החברתיות אינו נתפס בעינינו ככפייה, כדאי להתחיל בארכיטקטורה עצמה: בדרך הסמויה שבה טכנולוגיה מעצבת פעולות אנושיות.
יש לנו נטייה לחשוב שטכנולוגיה היא ניטרלית, שרק אופן השימוש בה קובע אם היא תיטיב או תרע. אבל עיניי נפקחו כשנתקלתי לראשונה במאמר של החוקר לנגדון ווינר (Winner, 2017), הטוען שלחפצים, כמו גם לטכנולוגיה, יש פוליטיקה משלהם, והם לא באמת ניטרליים.
סיפור קטן שווינר מביא גרם לי להבין על מה מדובר: רוברט מוזס היה אחד ממתכנני הערים הבולטים בניו יורק בשנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת. הוא תכנן, בין השאר, גשרים שהובילו לחופי הים של לונג איילנד, שהיו מקום בילוי פופולרי בקרב בני המעמד הגבוה. הגשרים האלו נמוכים מהרגיל, אבל זה לא אילוץ או עיצוב מיוחד וזו גם לא טעות תכנונית. מוזס תכנן אותם כך בכוונה, כדי שאוטובוסים לא יוכלו לנסוע בהם. ואיזו אוכלוסייה השתמשה באותה התקופה בתחבורה ציבורית? בני המעמד הנמוך, ובעיקר שחורים. כך, תכנון הנדסי מנע בפועל מאוכלוסייה מסוימת להגיע לחופים, ולבעלי מכוניות פרטיות הייתה גישה חופשית אליהם. זו דוגמה לשליטה שאינה מופעלת באמצעות כפייה אלא דרך עיצוב הסביבה.
האלגוריתמים של המדיה החברתית הם מעין גשרים מודרניים. עיצוב הממשק הניטרלי לכאורה קובע מי ייכנס למרחב ומי יודר ממנו, ללא צורך בחוקים נוקשים או באפליה מפורשת. אם בעבר ארכיטקטורה פיזית קבעה מי יקבל גישה למרחבים ציבוריים, כיום ארכיטקטורה אלגוריתמית קובעת מי נראה, מי נשמע ומי נעלם.
אנחנו רואים במרחב הדיגיטלי זירה ציבורית ניטרלית, מעין "מקום שלישי" – מושג שטבע הסוציולוג ריי אולדנבורג (Oldenburg, 2000), ומתאר מרחב מאחד, משווה וניטרלי (חישבו למשל על גינת כלבים או בית קפה שכונתי). אבל הרשתות החברתיות דומות יותר לקניון מרושת במצלמות המתעדות בכל רגע נתון את ההתנהגות שלנו, רק כדי לגרום לנו להישאר שם. כל משתמש וכל דקת גלילה שווים לפלטפורמות הרבה כסף, כי הרווחים שלהן נובעים מפרסומות. אם המקום השלישי שייך, בין השאר, לציבור, הרי הרשתות החברתיות שייכות אך ורק לתאגידי ענק שיש להם מטרה אחת – רווח כלכלי, והן יעשו כמעט הכול כדי להגדיל אותו.
בניגוד למקום השלישי, שבו אפשר לשוחח ולהתבטא בחופשיות, ברשת חופש הביטוי מוגבל הלכה למעשה. כמות התוכן העצומה ברשתות החברתיות מאלצת את הפלטפורמות לעסוק באוצרות תוכן, כשלנגד עיניהן ניצבת השאיפה למקסם הכנסות, ובשמה חלק מהתכנים והתגובות זוכים לחשיפה גבוהה בעוד אחרים מוצנעים (Andrejevic & Volcic, 2021). בזמן מגפת הקורונה התפתחו דיונים ציבוריים סוערים סביב התפקיד שממלאות הרשתות החברתיות בתיווך ואוצרות של תוכן או הסרתו, ועלו שאלות לגבי אחריות הפלטפורמות וגבולות חופש הביטוי. חלק מהציבור תפס אותן, בדומה למדיה המסורתית, כמקדמות נרטיב דומיננטי, כאשר הן הגבילו או הסירו תכנים מסוימים. אם במהלך משבר הקורונה ההתערבות בתכנים הייתה משוערת בלבד, הרי בשנת 2024, במכתב לקונגרס, הודה מארק צוקרברג, המייסד והבעלים של חברת פייסבוק (כיום מטא), שבמהלך 2021 ביקשו ממנו גורמים בממשל האמריקאי למחוק תכנים מסוימים הקשורים לקורונה (Hart, 2024). גם תיקי טוויטר מוכיחים שפלטפורמה זו עסקה בתיווך של תוכן.
מעבר לכך שהאלגוריתם מכוון התנהגות, הוא גם מתווך את המציאות. הוא לא רק קובע מה נראה, אלא גם משפיע על התפיסה של תכנים מסוימים, ולא אחרים, כרלוונטיים או לגיטימיים. בכך, האלגוריתם משתתף בעיצוב תפיסותינו לגבי העולם והמקום שלנו בו, ואפילו יכול לנבא בצורה מדויקת איך נתנהג ובמה נבחר (Zuboff, 2019).
ב. הפנאופטיקון הדיגיטלי – להפוך לסוהרים של עצמנו
אם הארכיטקטורה מייצרת תנאים לפעולה, הרי מושג "הפנאופטיקון הדיגיטלי" מסביר כיצד תנאים אלו הופכים למנגנון של משמוע עצמי.
בסוף המאה ה־18 תיאר ג'רמי בנת'ם את הפנאופטיקון – מבנה עגול דמיוני, שיכול לשמש כלא, בית חולים או אפילו בית ספר. המבנה מקיף מגדל פיקוח, ותאי האסירים (או החולים, או התלמידים) מסודרים במעגל סביבו, כך שבכל רגע נתון יכול המפקח שבמגדל לראות כל אחד מהאסירים (Bentham, 1995). מישל פוקו פיתח רעיון זה בספרו לפקח ולהעניש (1975/2015), וטען כי מכיוון שהאסירים לא יודעים לאן מופנה מבטו של המפקח בכל רגע, הם מתנהגים בהתאם לכללים, כך שלבסוף לא נדרש פיקוח חיצוני. האסיר שהפנים את המבט החיצוני לא רק נעשה צייתן וממושמע; הוא הופך לסוהר של עצמו.
במאה ה־21 אנחנו נתקלים בסוג חדש, הפוך, של פנאופטיקון. ניקח את פייסבוק כדוגמה. בניגוד לפנאופטיקון, הפיד של פייסבוק לא מתייחס לכל המשתמשים באותו האופן. האיום כאן הוא לא הנראות התמידית, אלא חוסר הנראות. אנחנו עובדים קשה כדי שיראו אותנו. אבל בדיוק כפי שבפנאופטיקון לא ידוע במי מביט המפקח, גם בפייסבוק יש חוסר ודאות וחוסר יציבות תמידיים לגבי הנראות שלנו. לעיתים אנחנו זוכים בפרס הנראות ולעיתים סופגים התעלמות, שהיא העונש האולטימטיבי (בניגוד לעונש הנראות התמידית אצל פוקו). עבור פייסבוק, משתמש "שימושי" הוא כזה שמשתתף, ואם אנחנו לא משתתפים מספיק, אנחנו נענשים והופכים כמעט שקופים (Bucher, 2012).
כדי להיראות ברשת, עלינו לציית לחוקים הלא כתובים של הפורמט. עלינו להיות פוטוגניים ואופטימיים, לחשוף את חיינו האישיים ולתעד כל אירוע. עלינו להיות קונפורמיסטים (למשל, הוספת תמונה שלנו לפוסט מגבירה את החשיפה, ולכן זו הנורמה. נסו להעלות פוסטים ללא תמונה שלכם לאורך זמן, ותבינו על מה אני מדברת). משתמשים רבים מתאימים את התנהלותם לדפוסים שהאלגוריתם מעודד, במקום שהטכנולוגיה תשרת אותם. כך נוצרים דפוסי פעולה הנתפסים לעיתים כבחירה אישית, אך מעוצבים במידה רבה בידי הסביבה הטכנולוגית. למשל, קיים טרנד של שיתוף תמונות נטולות פילטר, "אותנטיות", שמעידות על פגיעות. האלגוריתם היום מעניש את המשתמשים על שימוש מוגזם בפילטרים ומתגמל "אותנטיות". אבל לעיתים נדמה שזו אותנטיות או פגיעות ממושטרת – אנחנו פועלים בהתאם לנורמה של הצגת הקשיים שלנו בפומבי כדי לקבל חשיפה. זה רובד עמוק של ציות: לא רק משטור של המראה החיצוני, אלא גם משטור של הנפש והכאב כדי שיעמדו בתנאים של הפיד.
מישל פוקו כתב ודיבר רבות על כוח (Foucault, 2020). סוג הכוח הכי מסקרן בכתבים שלו הוא כוח כמעט בלתי נראה, שמופעל עלינו בלי שנשים לב, ולכן הוא כל כך מסוכן. אחת הדוגמאות לכוח כזה הוא נורמות חברתיות. אף אחד לא דורש מאיתנו לציית להן, אבל אנחנו מרגישים צורך פנימי לעשות זאת. זה בדיוק מה שקורה ברשתות החברתיות: הפוסטים הפופולריים מלמדים אותנו בצורה עדינה מה כדאי לעשות; האלגוריתמים נוטים לקדם תכנים ונורמות מסוימים, באופן שעשוי לעודד קונפורמיות. כך, בלי חוקים כתובים, הם מסמנים לנו איך להתנהג (Bucher, 2012).
ג. למה זה קורה? מסחור הבדידות והשייכות
למה אנחנו נמשכים לרשתות החברתיות מלכתחילה? כדי להבין מדוע מנגנונים אלו מצליחים כל כך, אני ממליצה לבחון את הקרקע החברתית שעליה הם פועלים – הבדידות, החרדה והחיפוש אחר משמעות.
כבר בתחילת המאה ה־20 תיאר אריך פרום בספרו מנוס מחופש (1941/2024) את ההתרחקות של האדם המודרני מהמוסדות הקלאסיים, כמו דת או משפחה, שסיפקו לו ביטחון ושייכות. גם קהילות שסיפקו אותם הלכו ונעלמו מהמרחב הפיזי (Putnam, 2000). אנחנו אומנם מרגישים חופשיים מתמיד, אך החופש הזה מגיע עם תג מחיר – אנחנו חשים תלושים, לא שייכים ובודדים.
והבדידות רק מחמירה. במאמר מטלטל, שנושא את הכותרת "המאה האנטי חברתית", מסופר שבארצות הברית בין 2003 ל־2023 חלה ירידה של 20% בכמות הזמן שאנשים מבלים זה עם זה (וירידה של 35% אצל צעירים עד גיל 35). אנחנו מבלים יותר ויותר זמן לבד (Thompson, 2025).
פרופ' מתיאס דסמט (Desmet, 2022), שחוקר את היווצרות תודעת ההמון, טוען כי נדרשים ארבעה תנאים כדי לייצר ציבור צייתן ולאפשר עלייה של משטרים טוטליטריים:
- בדידות.
- תחושה נרחבת של חוסר משמעות.
- תחושה של "חרדה צפה" (free floating anxiety) – חרדה שאין לה מענה מוגדר, היא פשוט קיימת באופן מתמשך (חישבו על השנים האחרונות בישראל: וירוס קטלני, משבר האקלים, השבעה באוקטובר, איומי טילים מחזיתות שונות, מלחמה בלתי נגמרת).
- שחיקת האמון במוסדות כמו הממשלה, הצבא והתקשורת.
קל לראות שארבעת התנאים הללו מתקיימים בחברה המודרנית. במצב כזה, לפי דסמט, אנו מחפשים לא רק משמעות וגורם להאשים בו את החרדה, אלא גם מישהו שיעשה סדר במציאות הכאוטית. את המענה יכולים לתת מנהיג כריזמטי, נתונים ומספרים (מה שמסביר לטענתו את התלות הרבה במדע במהלך משבר הקורונה), ואפילו האלגוריתם של הרשתות החברתיות, שמחליט עבורנו מהי המציאות או לאיזה חלק שלה ניחשף. ואכן, הרשתות נכנסות לחלל שנפער בחברה שבה רבים חווים בדידות, חוסר משמעות וחוסר שייכות. הן מוֹכרות לנו שייכות (חישבו בכמה קהילות ברשת אתם חברים), קשרים (שמפיגים לכאורה את בדידותנו), סדר ומשמעות, ומספקות לנו ריטואל מרגיע בצורת הגלילה האינסופית (Einstein, 2025).
ד. הכלוב השקוף
אז הבנו למה נכנסנו למדיה החברתית מלכתחילה: בזכות ההבטחה הקוסמת שניגאל מבדידותנו. אבל למה אנחנו נשארים שם, למרות המודעות שיש לנו היום לנזקים שלה? יש כמה סיבות ומנגנונים בלתי מודעים שמשאירים אותנו דבוקים למסך:
- פתרון לחרדה – אם אנחנו חווים חוסר משמעות או חרדה צפה, הרשתות החברתיות מציעות לנו אובייקט למקד בו את החרדה (למשל: שנאה כלפי הצד הפוליטי השני) וריטואל גלילה שמרגיע אותנו רגעית. הן מציעות לנו בריחה מאי־נוחות – משעמום, חרדה, ריק ובדידות, ומספקות הסחת דעת מיידית. הרבה יותר קל לברוח מאשר להתמודד עם תחושות קשות.
- תחליף לקהילה ושייכות – אם איבדנו את הקהילות הפיזיות כמעט לגמרי, הרשתות מציעות לנו מעין "שבט" חליפי. נדמה שאנחנו מוכנים לסבול את הרעילות ואת בזבוז הזמן רק כדי לא להרגיש את הבדידות המצמיתה שמחוץ להן. בזמן הגלילה אנחנו מרגישים מחוברים לעולם ולאנשים. אנחנו מחוברים לקהילות דיגיטליות, אף על פי שלרוב הן רק תחליף לדבר האמיתי. בנוסף, יש לנו צורך אנושי עמוק בהכרה ושייכות, והלייקים והתגובות שאנחנו מקבלים נותנים לנו תחושת נראות. כל אלה יכולים להרגיע אותנו.
- פחד מנידוי (FOMO) – הפחד להישאר בחוץ, לא להיות בעניינים ולא לדעת על מה כולם מדברים הוא מניע חזק. אנחנו רוצים להשתייך, ומכיוון שכולם ברשתות, היעדרות מהן נתפסת אצל רוב המשתמשים כחריגה, חוסר רלוונטיות או ניתוק.
- רכבת הרים רגשית, שכר ועונש – המומחה לכתות סטיבן חסן מציין שאחת הטקטיקות הנהוגות בכתות היא שימוש בעליות ומורדות רגשיים קיצוניים. גם האלגוריתמים ברשתות החברתיות נותנים לנו רגע של אופוריה כי זכינו באהבה ("Love bombing"), כלומר קיבלנו לייקים או תגובות, ומיד אחריו צניחה לתחושת נחיתות מול חיים מושלמים של אנשים אחרים. התנודתיות הזו גורמת לנו להישאר דרוכים, בדומה לחוויית משחק במכונת מזל – כשאנחנו מושכים בידית (או גוללים את הפיד), אנחנו לא יודעים מה נקבל. לפעמים נשתעמם או אפילו נרגיש שאנחנו נענשים, כשהחברים או העוקבים מתעלמים מהפוסטים שלנו, ולפעמים נקבל פרס מרגש (תמונה מצחיקה, הודעה מעניינת, תגובה או לייק). אנחנו ממשיכים וגוללים במשך שעות רק בשביל הסיכוי הקטן שבעוד רגע נקבל ריגוש נוסף (Alter, 2017).
- אשמה וחוסר ערך – הרשתות מעוררות תחושות של אשמה או חוסר ערך, באמצעות מסרים כמו "אתה לא מממש את הפוטנציאל שלך", ודוחפות אותנו לרכוש את הקורס הדיגיטלי, המדריך או הצ'קליסט, שבזכותם לכאורה נרוויח מיליונים, נמצא עוד חברים, ניראה טוב יותר או נצליח סוף סוף לשמור על כושר. הן משאירות אותנו במעגל אינסופי של ניסיונות לשפר את החיים ואת הדימוי שלנו דרך המסך. השיפור העצמי התמידי הפך לחלק מהתרבות שלנו, וכל פוסט הוא הזדמנות לתיקוף עצמי. גם אם לא הצלחנו הפעם, נחזור וננסה שוב ושוב, כי ההבטחה נותרת על כנה.
- הסרת החיכוך – המערכת מעוצבת כך שהיא משפיעה על הפעולות שלנו, לעיתים ממש ברמה הפיזיולוגית.[2] חברות הטכנולוגיה הבינו שאם נעצור לרגע כדי לחשוב אנחנו עלולים לצאת מהאפליקציה, והן לא רוצות לאפשר את זה. הגלילה היא אינסופית, בניגוד לקריאה בספר או עיתון, ולעולם לא נגיע לסוף. לפיד שלנו אין סוף, תמיד יופיעו בו עוד תכנים. אם אנחנו לא מקבלים שום סימן לעצור, לא פלא שאנחנו ממשיכים עוד ועוד (Carr, 2025).
- תיבת התהודה – היא נעימה לנו ומחזקת אותנו. כמה כיף להרגיש שאנחנו צודקים וחכמים! בזכות האלגוריתם שחושף אותנו לשפע של תכנים שתואמים לדעות ולנטיות שלנו (כך פועלת בועת הסינון[3] הידועה), אנחנו מקבלים שיקוף מעוות של המציאות. נדמה לנו שכולם חושבים כמונו, מה שמגביר את תחושת הצדק והשייכות המדומה שלנו. אנחנו חוזרים שוב ושוב כדי לחזק את האגו ולקבל אישור לצדקתנו.
אתנחתא קצרה: פרדוקס ההתנגדות
אבל לא הכול שחור ברשתות. הן אינן רק מנגנון של שליטה, אלא גם מרחב של פעולה, התנגדות ויצירת משמעות. יצאו מהן תנועות התנגדות פוליטיות, קהילות חברתיות, מחאות והתארגנויות מבורכות. הארכיטקטורה שלהן אינה פועלת באופן חד־כיווני. משתמשים אינם רק נשלטים, אלא גם פועלים בתוך המערכת ולפעמים מערערים על כלליה. המתח בין ציות להתנגדות הוא חלק בלתי נפרד מהדינמיקה של המרחב הדיגיטלי. היום כמעט בלתי אפשרי להביע דעה, להתארגן או לתכנן התנגדות ללא הרשתות החברתיות, כי הפלטפורמות עצמן הפכו לשער הכניסה לשיח הציבורי.
בו בזמן, המערכת הופכת גם את המרד למוצר. מי שמטיף נגד הרשת (כמוני) הופך ל"משפיען אנטי־רשת", ובכך הוא מציית לחוקי הפורמט – מעורר תשומת לב וצובר עוקבים. זהו הכלוב המושלם – גם היציאה היא חלק מהתפאורה.
סיכום: המודעות כתרופת נגד
הטכנולוגיה היא לא אויב. אין מאחוריה כוונה ברורה לשעבד אותנו. המנגנונים הפועלים ברשתות מבוססים על הבנה עמוקה של החולשות האנושיות, וניצול שלהן כדי לגרוף רווחים. בינינו, זה הולך להם לא רע בכלל.
תרופת הנגד לנזקים ולצייתנות הכמעט עיוורת שלנו כנראה לא כוללת התנתקות מוחלטת (אני משתדלת להיות ריאלית). אז איך אפשר בכל זאת להתנהל בצורה בריאה ושקולה יותר ברשתות החברתיות, ולהחזיר לעצמנו את הריבונות על הזמן, ההחלטות והתודעה שלנו?
- השלב הראשון, שהוא חלק בלתי נפרד מכל חשיבה ביקורתית, הוא (ד"ש מפמה צ'ודרון)[4] התיידדות עם חוסר הוודאות. כלומר, היכולת לשהות במצב של אי־נוחות מבלי לשלוף מיד את הטלפון ולגלול כדי להירגע ולהסיח את הדעת. רגעים של שהייה עם סימני שאלה מגבירים את החיכוך עם העולם האמיתי ועם המחשבות, התחושות והרגשות שלנו; עם מה שקורה באמת ולא עם מה שהאלגוריתמים מחליטים עבורנו שקורה. החיכוך הוא לא רק טכני, הוא קוגניטיבי: כשהמדיה החברתית מסירה את החיכוך, היא מונעת מאיתנו לעבור ממה שדניאל כהנמן (Kahneman, 2011) מכנה "חשיבה מהירה" (אינסטינקטיבית, רגשית) ל"חשיבה איטית" (ביקורתית, לוגית). הציות הוא תוצאה של הישארות במצב תודעתי של "סריקה" מהירה בלבד. בלי חיכוך, אין עצירה שמובילה לבניית ידע עמוק.
- השלב השני הוא פיתוח אוריינות מדיה כדי להחזיר לעצמנו את השליטה והכוח. עלינו להבין מהם כללי המשחק, ולהחליט להפסיק לשחק לפיהם. איך עושים זאת בפועל? בפעם הבאה שאתם עומדים לפתוח את האפליקציה ולהתחיל לגלול, אני מציעה לנסות לעצור ולשאול את עצמכם: אני בחרתי לגלול עכשיו? מדוע? האם אני בורחת ממשהו? האם אני מרגיש יותר או פחות טוב לאחר בילוי זמן שיטוט במדיה החברתית? למה נחשפתי לתוכן הזה, ולמה עכשיו? איזה רגש מנסים להפעיל אצלי? ומי מרוויח מהרגש הזה שלי?
- קשה לכם להימנע מלהיכנס לרשתות? נסו להסיר את האפליקציה ממסך הבית של הסלולרי, ובטלו את ההתראות (לא יקרה כלום אם לא תקבלו התראה על כל לייק). מניסיון, האקט הקטן והטכני הזה יכול לעזור מאוד בהפחתת משך הזמן שאתם מבלים בהן. כך אתם יוצרים מצב שבו אתם אלה שבוחרים מתי להיכנס לאפליקציה, ולא עושים זאת בהיסח הדעת מתוך שעמום.
- נכנסתם, גללתם ואתם רוצים להגיב? אני ממליצה להתנסות בהשהיית התגובה. אפשר לחכות קצת, ולחזור ולהגיב יותר מאוחר. כדאי לזכור שתגובות רגשיות אינסטינקטיביות מעודדות הקצנה, קיטוב ושיח אלים, וגם, לצערנו, הופכות פוסטים לוויראליים.
- לגוון את מקורות המידע שלנו, לצאת מתיבת התהודה. לעקוב אחרי אנשים שאנחנו לא מסכימים איתם, להתעדכן באתרי חדשות, לבדוק קישורים (ולראות על מה מבוסס הכתוב), לקרוא כתבות, לשאול שאלות.
- הטיפ האחרון, ובעיניי הוא הכי חשוב – החזירו את המפגש האנושי לחיים שלכם. אחלו מזל טוב לאנשים היקרים לכם בעל פה ולא ברשתות, שבו עם חברים לקפה, צאו להליכה במקום להמשיך ולגלול. בינינו, לחיבוק אחד יש יותר כוח מאלף לייקים.
רשימת מקורות
פוקו, מ' (2015). לפקח ולהעניש: הולדת בית הסוהר (ד' יואל, מתרגמת). רסלינג (פורסם במקור בשנת 1975).
פרום, א' (2024). מנוס מחופש (ת' עמית, מתרגמת). דביר (פורסם במקור בשנת 1941).
צ'ודרון, פ' (2018). להרגיש נוח עם חוסר ודאות (ד' בן יוסף, מתרגמת). פראג (פורסם במקור בשנת 2002).
Alter, A. (2017). Irresistible: Why we can't stop checking, scrolling, clicking and watching. Random House.
Andrejevic, M., & Volcic, Z. (2021). Pandemic Lessons: Total surveillance and the post-trust society. The Political Economy of Communication, 9(1), 4–21.
Bentham, J. (1995). Panopticon letters. In The Panopticon writings (M. Bozovic, Ed.) (pp. 29–95). Verso.
Bucher, T. (2012). Want to be on the top? Algorithmic power and the threat of invisibility on Facebook. New Media & Society, 14(7), 1164–1180.
Carr, N. (2025). Superbloom: How technologies of connection tear us apart. W. W. Norton & Company.
Desmet, M. (2022). The psychology of totalitarianism. Chelsea Green Publishing.
Einstein, M. (2025). Hoodwinked: How marketers use the same tactics as cults. Simon & Schuster.
Foucault, M. (2020). Power: The essential works of Michel Foucault 1954–1984. Penguin Modern Classics.
Hart, J. (2024). Zuckerberg admits regret over Facebook's COVID collusion. American Liberty News. https://americanliberty.news/…
Kahneman, D. (2011). Thinking, fast and slow. Farrar, Straus and Giroux.
McGinnis, P. J. (2020). Fear of missing out: Practical decision-making in a world of overwhelming choice. Sourcebooks.
Oldenburg, R. (2000). Celebrating the third place. Grand Central Publishing.
Pariser, E. (2011). The filter bubble: How the new personalized web is changing what we read and how we think. Penguin.
Putnam, R. D. (2000). Bowling alone: The collapse and revival of American community. Simon & Schuster.
Thompson, D. (2025). The anti-social century. The Atlantic. https://www.theatlantic.com/…
Twitter Files. (2026). In Wikipedia. https://en.wikipedia.org/wiki/Twitter_Files
Winner, L. (2017). Do artifacts have politics? In J. Weckert (Ed.), Computer ethics (pp. 177–192). Routledge.
Zuboff, P. S. (2019). The age of surveillance capitalism. Profile Books.
[2] התופעה הזו מכונה "תבניות אפלות" (dark patterns). להרחבה ראו כאן.
[3] המונח "בועת סינון" מתייחס למצב של בידוד אינטלקטואלי, שנוצר כאשר האלגוריתמים מנחשים מה המשתמש ירצה לראות, ולא מציגים בפניו מידע שסותר את השקפת עולמו (Pariser, 2011).
[4] פמה צ'ודרון, מורה לבודהיזם טיבטי, מציעה גישה רדיקלית שלפיה חוסר ודאות הוא לא מכשול שיש לעבור, אלא המציאות היסודית של החיים, וניתן ללמוד "להתיידד" איתו (צ'ודרון, 2002/2018).
