האינטרנט צומח ומתפתח כל הזמן. לראייה, ניתן לבחון את הקפיצה בין האינטרנט שהורכב בעיקר מבעלי אתרים שסיפקו תוכן למשתמשי קצה, ובין האינטרנט שבו משתמשי הקצה הם אלה שמעלים את התוכן דרך ממשקים כמו רשתות חברתיות. גם השימוש באינטרנט הפך למהיר יותר באופן משמעותי מאז שנות האלפיים המאוחרות. יש המכנים את המעבר בין שני השלבים כמעבר לאינטרנט 2.0. עם זאת, יש שיטענו כי לא באמת נעשה מעבר לאינטרנט 2.0; המעבר לגרסה זו יקרה רק לאחר שיפור ביצועים שיאפשר איכות גלישה טובה יותר. נכון לעכשיו, נראה כי מנקודה מסויימת איכות הגלישה באינטרנט, כאשר היא נמדדת במהירות התעבורה שעוברת ברשת באמצעות זמן טעינה של אתרים, לא משתפרת.
גם הגדלת רוחב-פס לא בהכרח משפיעה על איכות הביצועים בעת הגלישה באינטרנט, למרות התפיסה הרווחת שכן. בעוד שזמן הטעינה של דפי אינטרנט יורד כאשר רוחב הפס עולה מעל 1 מגה-בייט לשנייה, השיפור בזמן הטעינה נעשה שולי כאשר רוחב הפס גדל מעל 3 מגה-בייט לשנייה. כלומר, מעבר לנקודה מסוימת, הגדלת רוחב-פס לא תעזור לשפר את חווית המשתמש בביצועי האינטרנט.
בתמונה: ירידה בזמן טעינת עמוד אינטרנט כתלות ברוחב-פס (קרדיט: Internet Society – Pulse via Mike Belshe)
עם זאת, העלייה בשימוש במחשוב ענן ויישומי אינטרנט מתקדמים הפנה את תשומת ליבם של חוקרים לכך שיש לשפר את חוויית המשתמש ולהקטין את כמות הזמן שנדרשת לאינטרקציה בין שרת למשתמש קצה, כלומר, לשפר את ביצועי האינטרנט. אחת הדרכים הפוטנציאליות לכך, הוא שימוש בטכנולוגיית LS4 (Low-Latency Low-Loss Scalable-throughput). בניסיונות שנערכו בעת השימוש ב-LS4 נראה כי היא מאפשרת עבור 99.9% מתעבורת האינטרנט פעולה עם עיכובים של 10 ms לכל היותר, וזאת בהשוואה לתעבורת האינטרנט ללא שימוש ב-LS4 שחווה עיכובים של 100 ms ומעלה. משמע, ייתכן כי השימוש בטכנולוגיית LS4 יוכל ליצור רשת אינטרנט שבה המשתמש לא יאלץ לחוות עיכוב בטעינה של אתרים ואיכות הגלישה באינטרנט תשתפר, כלומר, הוא יוכל ליצור את גרסה 2.0 של האינטרנט. עם זאת, נציין כי טכנולוגיה זו דורשת שינויים יסודיים גם במשתמשים (השולחים בקשות לשרת), גם בשרתים עצמם וגם ברשת המחברת ביניהם.
