כל אחד מהתובעים טען בנפרד כי הנתבע שיגר לו הודעות פרסומת בדוא"ל, ללא הסכמתו ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.
נפסק
יש לדחות את תביעת התובע 1. מאז משלוח הודעות הפרסומת ועד להגשת התביעה חלפו כ-5 שנים. על-גבי חלק מההודעות צוין כי הנמען ביקש לקבל את ההודעות וכי ככל שנפלה טעות בנמען הרי שמי ששיגר את ההודעות מתנצל על ההטרדה ומבקש ליישם את ההוראות לגבי הסרה. ככלל, מעת שהרים התובע את הנטל להראות כי נשלחו אליו דברי פרסומת – הרי שהנטל להבאת הראיות לתמיכה בטענה כי הנתבע ביקש לקבל את דברי הפרסומת מועבר אל כתפי הנתבע. יחד עם זאת, עניין לנו בהודעות שנשלחו כחמש שנים לפני הגשת התביעה. הואיל ומדיה ממוחשבת מתעדכנת מטבעה, יש לקבוע כי בנסיבות העניין השיהוי שבהגשת התביעה גרם לנתבע נזק ראייתי ממשי ולכן אין להעביר אליו נטל זה, בפרט כאשר טען להסכמה מצד התובע. יש לקבל את תביעת התובע 2. עיון בשתי ההודעות נשוא התביעה מלמד כי מדובר בהודעות פרסומת כהגדרתן בחוק. הנתבע טען כי התובע 2 אישר את משלוח ההודעות בעצם הרשמתו לאתר הנתבע, אך כי אין בידיו את הראיות לכך. בנסיבות מקרה זה אין כדי לפטור את הנתבע מהנטל המוטל עליו להוכיח את הסכמת התובע 2. הנתבעת יפצה את התובע 2 ב-2,000 ש"ח.
