התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 21 הודעות דוא"ל המפרסמות את שירותיה, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי ההודעות אינן מהוות דבר פרסומת וכי רכשה זכות לקבלת פרטי דוא"ל מחברת דן אנד ברדסטריט, לצורך פניה ללקוחות פוטנציאליים.
נפסק
ההודעות נועדו ליידע את התובע אודות שירותיה ומוצריה של הנתבעת והן מהוות דבר פרסומת לפי החוק. כאשר אישרה הנתבעת שאין בידה ראיות לסתור את הטענה שלא התקבלה טענת התובע לקבלת דברי דואר אלה, הרי שהנתבעת פעלה בניגוד לחוק והתובע זכאי לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין ההודעות שהתקבלו אצלו ללא הסכמתו. אין בטענה כי התיבה אליה נשלחו ההודעות היא של עסקו של התובע, להבדיל מהתיבה הפרטית שלו, כדי לשלול מסקנה זו. בעת קביעת הפיצוי שייפסק יש להתחשב במכלול נסיבות התביעה והצדדים לה. התובע הגיש את תביעתו רק כשנתיים לאחר שפנה לנתבעת, כאשר פנה אליה רק כשנה וחצי לאחר שהתחיל לקבל את ההודעות. למרות טענתו כי הוטרד מדברי הפרסומת, לא מצא התובע במשך תקופה ממושכת לנקוט באחת האפשרויות הפשוטות שעמדו לרשותו לצורך הפסקת משלוחן. התנהלות זו אינו משקפת אופן התנהלות של אדם סביר המבקש שלא להיות מוטרד מדברי פרסומת המשוגרים אליו. מקור ההודעות לא היה אנונימי והתובע ידע כיצד ליצור קשר עם הנתבעת.
