חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: זילברג נ' לאומי קארד בע"מ

התובע הוא עו"ד במקצועו ויו"ר העמותה למלחמה בספאם. לטענתו, הנתבעת שלחה 29 דברי פרסומת אל תיבת הדוא"ל שלו, למרות שמעולם לא הסכים לקבל ממנה דיוור פרסומי ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. לטענתו המשיך לקבל דברי פרסומת מהנתבעת גם לאחר ששלח אליה הודעת סירוב. הנתבעת טענה, בין היתר, כי התובע הסכים בכתב לקבל ממנה דיוור פרסומי, עת חתם על ההסכם להפקת כרטיס אשראי.

נפסק – ניתן לקבוע כי ניתנה הסכמתו של התובע למשלוח דברי פרסומת על-ידי הנתבעת. התובע חתם על הסכם להנפקת כרטיס חיוב ובשולי ההסכם, בתוך מסגרת, בחתימה נפרדת, נתבקש לאשר את הסעיף המתייחס לקבלת דיוור פרסומי. יש לדחות את טענת התובע כי אין זו הסכמה מפורשת. אם חפץ התובע לתקוף את החוזה עליו לבחון את אפשרויותיו בביה"ד לחוזים אחידים. התובע הוא עו"ד והוא ער לזכויותיו לפי דין. הסכמתו ניתנה מדעת. ככלל, חזקה על מי שחתם על מסמך כי קרא אותו והבינו. יש לבחון האם המשיכה הנתבעת לשלוח לתובע דברי פרסומת חרף דרישתו כי תחדל מכך. התובע שלח 2 הודעות מייל חוזר למייל ממנו נשלח הדיוור, ואלו לא נענו. לאחר מכן שלח מכתב רשום, אך הדיוורים המשיכו להגיע עוד 12 ימים לאחר קבלתו. הנתבעת טענה כי התובע שלח את הודעותיו לכתובת שאינה פעילה לקבל מיילים. לפי הוראות סעיף 30א(ד) לחוק, רשאי היה התובע לשלוח מייל חוזר עם דרישת הסרה, שכן מדובר ב"דרך שבה שוגר דבר הפרסומת". היות והתובע פעל במסגרת החוק למסירת הודעת סירוב, יש לזקוף עובדה זו לחובת הנתבעת. מנגד יש לשקול את היעדר מודעותה של הנתבעת לעצם משלוח הודעת הסירוב. התובע זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי החוק, למעט בגין ההודעה הראשונה שנשלחה אליו על-בסיס הסכמתו בכתב. הפסיקה הבחינה בין שולח המשגר דברי פרסומת לנמענים שלא הסכימו לכך מראש וללא קשר עסקי קודם בין הצדדים, לבין שולח המשגר דברי פרסומת לנמענים שנתנו הסכמה לקבלם בעבר ולאחר ביקשו להסירם מרשימת התפוצה. עניין זה נופל לגדר המקרה השני. נסיבות ההפרה אינן חמורות. דברי הפרסומת נשלחו לתובע על-בסיס הסכמתו מראש ובכתב לקבלם; התובע הכיר את הנתבעת, פרטיה נמסרו בכל דיוור, וידע כי ההודעות אינן חושפות אותו לסיכון כלשהו; היה באפשרות התובע להסיר עצמו באופן פשוט, באמצעות קישור ההסרה, אחר הוא בחר שלא לעשות כן; התובע לא שיתף פעולה עם נציג הנתבעת כדי להשלים את הליך ההסרה, באופן המעלה תמיהה כאילו ביקש התובע לסכל את הסרתו. צירוף נסיבות אלה מטה את הכף לפסיקת פיצוי בשיעור נמוך. יש להבחין בין 23 ההודעות שנשלחו אל התובע לאחר בקשת ההסרה הראשונה במייל (שהנתבעת לא הייתה מודעת אליה), שביחס אליהן תפצה הנתבעת את התובע ב-300 ש"ח לכל הודעה, לבין 5 ההודעות שנשלחו לאחר שנמסר מכתב התובע אל הנתבעת בדואר רשום, שביחס אליהן תפצה הנתבעת את התובע ב-600 ש"ח לכל הודעה. הנתבעת תפצה את התובע בסך כולל של 9,900 ש"ח בתוספת הוצאות משפט בסך 600 ש"ח.

קישור לפסק הדין המלא

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]