חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: גרינברג נ' אליתה ליוינג ישראל בע"מ

התובעת טענה כי הנתבעת שיגרה אליה 2 מסרונים פרסומיים, ללא הסכמתה, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. עוד טענה כי דברי הפרסומת ששוגרו אליה אינם עומדים בדרישות החוק.

נפסק – אין לקבל את טענת הנתבעת להיעדר יריבות. עדות התובעת כי המסרונים נשלחו לטלפון המצוי בבעלותה משנת 1994 הייתה מהימנה ואף קיבלה חיזוק בכתב ההגנה של הנתבעת. אין חולק כי המסרונים ששלחה הנתבעת מהווים "דבר פרסומת". הנתבעת לא קיימה את הוראות החוק. הנתבעת לא הציגה כל ראיה המעידה כי התובעת מסרה את הסכמתה המפורשת לקבלת דברי פרסומת. גם אם התובעת נכחה בחנות הנתבעת, קיבלה הצעת מחיר ומסרה את פרטיה לנתבעת, אין בכך די שכן על התובעת לתת את הסכמתה המפורשת. הנתבעת לא הוכיחה כי מתקיים החריג שבסעיף 30א(ג) לחוק, שכן על הנתבעת היה להודיע לתובעת כי הפרטים שמסרה ישמשו למשלוח דבר פרסומת ואף ליתן לה הזדמנות להודיע כי היא מסרבת לקבל את דבר הפרסומת. אין די במתן פרטים אישיים כדי להעיד על מתן הסכמה למשלוח דבר פרסומת. הנתבעת אף הפרה את הוראות סעיף 30א(ד) ו-30א(ה) לחוק. במסרונים ששיגרה הנתבעת לתובעת לא צוין כי מדובר בדבר פרסומת ואף לא צוינה זכותו של הנמען לשלוח הודעת סירוב. אין די בציון כתובת האתר מבלי לציין את זכותו של הנמען לשלוח הודעת סירוב. על הנתבעת היה לאפשר משלוח הודעת סירוב באמצעות מסרון. יש לדחות את טענת הנתבעת כי התובעת יכולה היתה לפעול למשלוח הודעת "הסר" כבר לאחר משלוח ההודעה הראשונה (ונקבע כי הנתבעת לא עמדה בהוראות החוק בכל הנוגע ליידוע הנמען על זכותו למשלוח הודעת סירוב והדרך לעשות כן). ביהמ"ש העליון קבע כי אין להטיל על הנמען הנטל לשלוח הודעת סירוב ואי משלוח הודעה אינו מפחית את עצם חבות המפרסם בפיצוי. אין לקבל את טענת הנתבעת כי שלחה את ההודעות בתום-לב. כוונת המפרסם השולח אינה מעלה או מורידה. הנתבעת תשלם לתובעת 700 ש"ח בגין כל הודעה (1,400 הודעות סה"כ) והוצאות בסך 600 ש"ח.

קישור לפסק הדין המלא

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]