חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: אלרון נ' מרחום

התובע טען כי על הנתבעת לפצות אותו עבור הודעת דוא"ל פרסומי שנשלחה אליו, ללא הסכמתו, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. לטענתו, ההודעה הפנתה לאתר הנתבעת, במסגרתו נמכרים כרטיסים לערבי שיחות, פיוטים ונגינות. הנתבעת טענה כי אין לה קשר למשלוח ההודעה, כי אינה מפרסמת את עסקה באופן זה וכי אינה מזהה את כתובת הדוא"ל ששימשה למשלוח.

נפסק

דין התביעה להידחות. החוק מגדיר מפרסם כמי ששמו או מענו מופיעים בדבר הפרסומת, או כמי שתוכנו של דבר הפרסומת עשוי לקדם את עסקיו. עם זאת, החוק קובע כי הזכאות לפיצוי היא כאשר שוגר דבר פרסומת ביודעין בניגוד להוראותיו. חייבת להיות זהות ולכל הפחות קשר בין הגורם ששיגר בפועל את דבר הפרסומת לבין הגורם המפורסם באמצעות אותה פרסומת. הנתבעת הבהירה באופן חד משמעי כי אינה יודעת מי הגורם ששיגר את דבר הפרסומת וכי אינה משגרת, לא באופן ישיר ולא באמצעות גורמים אחרים, דברי פרסומת אודות עסקה לנמענים שונים. משכך, לא מתקיים התנאי המצטבר לקבלת פיצוי כאמור בסעיף 30א(י) לחוק, שכן דבר הפרסומת לא שוגר על-ידי המפרסם ובוודאי שלא שוגר ביודעין. במקרה בו לא הוכח על-ידי התובע כי ישנו קשר ישיר בין הגורם המשגר את דבר הפרסומת לבין מי שהפרסומת מתייחסת אליו, אין כל תכלית, תוחלת והצדקה לחייב את הגורם שלא שיגר את דבר הפרסומת בתשלום פיצוי לנמען. התביעה נדחתה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 400 ש"ח.

קישור לפסק הדין המלא

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]