תביעה שעניינה משלוח 10 מסרונים הכוללים דברי פרסומת לתובע, ללא הסכמתו ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.
נפסק
אין מחלוקת כי ההודעות מהוות "דבר פרסומת" או כי הדין אינו מתיר את משלוח ההודעות שנשלחו לתובע ללא הסכמתו בכתב ומראש. המחלוקת היא האם ניתן היה להבין מהתובע שהסכים למשלוח ההודעות מראש. אין ספק כי התובע היה לקוח של הנתבעת וכי רכש אצלה מספר מוצרים. לא הוצג לביהמ"ש מסמך המאשר את הסכמת התובע לקבל את ההודעות שקיבל. התובע אף טען כי שלח 2 בקשות הסרה לנתבעת וכי אלו לא נקלטו אצלה. התובע לא הוכיח שהכשל במסירה של הודעות הסרה אלה נמצא אצל הנתבעת, ומכל מקום אין ספק כי ידע בזמן אמת שההודעות לא הגיעו אל הנתבעת. לפיכך, לא ניתן להכריע כי הנתבעת פעלה למרות הודעות ההסרה. בהתחשב בנסיבות המקרה ובהנחיות ביהמ"ש העליון לעניין תכלית החוק וגובה הפיצוי, על הנתבעת לשלם לתובע סך כולל של 6,200 ש"ח.
