חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: וייס נ' אדיסון

התובעת היא בעלת עסק לממכר מוצרי קוסמטיקה. הצדדים התקשרו בהסכם לפיו התובעת תוכל להקים דוכנים באירועים שמשווקת הנתבעת. הנתבעת שלחה הודעות פרסומיות לתובעת, לטלפון ובדוא"ל. התובעת טענה כי הנתבעת שלחה אליה 16 הודעות פרסומיות, לאחר שביקשה ממנה כי תחדל מכך, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי מקור התביעה בסכסוך שנתגלע בין הצדדים ביחס ליחסי עבודתן.

נפסק

אין מחלוקת כי לתובעת נשלחו הודעות פרסומיות ב-SMS, גם לאחר שדרשה במפגיע לחדול בכך. הוכח גם כי מדובר ב"דבר פרסומת", שכן ההודעות כללו מידע פרסומי אודות הירידים שמשווקת הנתבעת. יש לקבל את עמדת ההגנה לפיה התובעת לא "נלכדה" במסגרת מאגר מידע, אלא פנתה מיוזמתה על-מנת להשתתף בירידים והיתה מעוניינת לקבל את דברי הפרסומת. מדובר ב-2 תקופות, האחת בה היו יחסי העבודה בין הצדדים תקינים והתובעת הסכימה לקבלת דברי הפרסומת. בתקופה השנייה השותפות העסקית עלתה על שרטון. התובעת אינה "הקורבן" הרגיל של הודעות ספאם, אלא שותפה עסקית שאינה רוצה לקבל יותר הודעות. לאור הקשר הקודם בין הצדדים, יכלה הנתבעת להרים טלפון לתובעת על-מנת להקטין את נזקיה. מנגד, נשלחו מספר לא מבוטל של הודעות פרסומיות מצד הנתבעת על-אף שהתובעת ביקשה ממנה במפורש כי תחדל מכך. מטרת החוק הייתה להגן על האזרח מן השורה, המוצא עצמו חסר אונים מול מתקפת ספאם שאינו יודע מהיכן נחתה עליו. מטרתו לא הייתה למצוא דרך לפירוק שותפות עסקית בין צדדים שהיו בקשרי מסחר מתמשכים, לאחר שחתמו על חוזה. בנסיבות העניין יש לקבל את התביעה בחלקה ולתת פיצוי במדרג הנמוך. סכום הפיצוי יעמוד על 1,800 ש"ח (16 הודעות – 100 ש"ח לכל הודעה + הוצאות משפט של 200 ₪).

קישור לפסק הדין המלא

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]