חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: גרוס נ' דיינרס קלוב ישראל בע"מ ואח'

התובע טען כי הנתבעת שיגרה אליו 44 הודעות דוא"ל, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. אין מחלוקת כי התובע חתם על טופס הבקשה של הנתבעות להנפקת כרטיס אשראי, בו תנייה המתירה לנתבעות לעסוק שימוש במידע לצורך דיוור ישיר. התובע טען כי הסכמה זו אינה עונה לדרישות סעיף 30א(ב) לחוק, לכן משלוח ההודעות נעשה שלא כדין.

נפסק

ניתן לראות בתניית הדיוור הישיר כהסכמה לצורך סעיף 30א(ב) לחוק. הביטוי "דיוור ישיר" מבטא בהבנה סבירה פרקטיקה מוכרת היטב של משלוח דברי פרסומת ומידע פרסומי, הנכללים בהגדרת "דבר פרסומת". לא נכון לראות ב"דיוור ישיר" קטגוריה נפרדת מ"דבר פרסומת", או הסכמה למשלוח דווקא באמצעי אחד ולא באמצעי אחר. אין חובה על מפרסם לפנות מחדש ללקוחותיו הרשומים ולבקש מהם לאשרר את הסכמתם לאחר שנכנס התיקון לחוק התקשורת לתוקף. מי שנתן את הסכמתו למשלוח דברי פרסומת בעבר, לא חלה כל חובה שבדין על המפרסם לשוב ולבחון את הסכמתו. לעניין בקשת ההסרה, התובע מודה כי בגוף הודעות הדוא"ל מצוינת דרך לבקש את הסרתו מהמאגר, על דרך של לחיצה על קישור. אפשרות זו, בוודאי כאשר מדובר בתאגיד עזר בנקאי (לעניין מהימנות האתר), מקיימת את הוראות סעיף 30א(ד) לחוק בדבר מסירת הודעה "באותה דרך" שבה שוגר דבר הפרסומת. התובע בחר להתעלם מההנחיה המפורשת בהודעה ועל כן התעכבה הסרתו מהמאגר, אך על כך אין לו להלין אלא על עצמו (כפי שנקבע גם בעניין קושרובסקי – רת"ק 49131-01-16(. לאחר שנשלחה הודעה באמצעות הפקס, הוסר התובע מהמאגר. מקום בו ביהמ"ש מגלה כי הוגשה תביעה ללא בסיס, תוך התעלמות מעובדות או שלא בתום-לב, יש לפסוק הוצאות בשיעור ריאלי, שישקף את הצורך להרתיע מפני הגשת תביעות סרק. התובע יישא בשכ"ט ב"כ הנתבעות בסך 10,000 ש"ח.

עדכון: ביום 23.1.2017 ניתן בתביעה פסק-דין מתוקן, המחליף את פסק-הדין לעיל, וזאת בהתאם להחלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א מיום 19.1.2017 [ע"א 16482-11-16]. התוספת לפסה"ד לעיל מופיעה מסעיף 11 ואילך. נפסק – התובע טען גם להפרת חובותיה של הנתבעת מכוח חוק הגנת הפרטיות, שכן משלוח הודעות הדיוור נעשה תוך חריגה ממטרות המאגר. דין טענות התובע להידחות. תכלית החוק ובעיקר הסעיפים העוסקים במאגרי מידע היא להבטיח כי מידע אישי ופרטי של אדם יישמר בהתאם להסכמתו של האדם ובאופן הנתון לפיקוח. מקום שבו נתן אדם את הסכמתו להכללת פרטיו במאגר העוסק בדיוור ישיר, אין חשיבות לעובדה שהוא הוכלל בפועל במאגר כזה, על יסוד הסכמתו, שנפתח במועד מאוחר להסכמתו, כל עוד לא הודיע על ביטול הסכמה זו. לעניין ההבחנה שבין "דיוור ישיר" ובין "שירותי דיוור ישיר", הרי שעיון בהגדרות מלמד כי המחוקק כיוון למצב שבו בעל המאגר מעביר את הנתונים לצד שלישי. תכלית הדרישה לציין כי המאגר משמש ל"שירותי דיוור ישיר", להבדיל ממאגר המשמש לדיוור ישיר על-ידי בעל המאגר, היא להבטיח את פרטיותם של הרשומים במאגר מקום בו המידע האישי שלהם נמסר לצדדים שלישיים כ"מידע גולמי". התובע לא הוכיח כי דברי הפרסומת שנשלחו אליו, נשלחו על-ידי הצד השלישי במישרין ולא הוכיח כי הנתבעת שימשה כמקור ל"שירותי דיוור ישיר". דברי הפרסומת נשלחו על-ידי הנתבעת, בעבור צדדים שלישיים, ופרטיו של התובע לא נמסרו לאותם צדדים שלישיים. המאגר מכוחו נשלחו ההודעות לתובע הוא מאגר מידע רשום כדין העומד בדרישות החוק. העובדה כי נפלה טעות בציון מספר המאגר, מקום בו התקלה ניתנת לתיקון קל ופשוט ומקום שבו לא נגרם כל נזק שהוא לרשומים במאגר משמעה כי התובע לא יוכל להיבנות מהטעות בציון מספר המאגר.

קישור לפסק הדין המלא המתוקן

קישור לפסק הדין הקודם

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]