חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: פרידמן נ' לאה דוקס בע"מ

עניין התביעה בשני מסרונים פרסומיים ששלחה הנתבעת, המפעילה בית ספר למחול. התובע טען כי מעולם לא אישר לנתבעת לשלוח אליו דברי פרסומת.

נפסק

דין התביעה להידחות. התובע, עו"ד במקצועו, הגיע לביהמ"ש ללא מכשיר הטלפון שבאמצעותו ניתן להציג את הודעות המקור, להתרשם מהן ולבדוק אותן. יש להעדיף את גרסת הנתבעת ביחס לכך כי התובע נתן מראש את הסכמתו למשלוח, הנתמכת ברישום מחשב של כרטיס הלקוח של התובע אצל הנתבעת, בו כלולים פרטיו האישיים (ילדיו של התובע למדו בבית הספר של הנתבעת ולפיכך חלות הוראות סעיף 30א(ג)(1) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982). יש לקבוע כי לא הייתה מניעה לשלוח דברי פרסומת לתובע. אכן, המסרונים אינם כוללים הודעת "הסר". עם זאת, חיוב הנתבעת בתיק זה חוטאת למטרות החוק. נציגת הנתבעת, שעדותה היתה כנה ומהימנה, ציינה כי חשוב לנתבעת לקיים את הוראות החוק. הסבר הנציגה, לפיו הנתבעת עושה שימוש לצורך הפרסום בחברה חיצונית, לאחר בירור כי החברה עומדת בהוראות חוק התקשורת ומפקידה עליהן, מקובל על ביהמ"ש. אף מדובר בתביעה היחידה שהוגשה נגד הנתבעת על הפרת חוק התקשורת. ביהמ"ש אינו חייב לפסוק פיצוי. הוא רשאי לעשות כן. מקרה זה מדגים תביעה שלא היה מקום להגישה. היה ניתן לצפות מהתובע שלא לפעול כיצד שפעל להגשת תביעה על שני מסרונים תוך פרק זמן קצר מרגע שנשלחו ומבלי שבחר לבר את העניין מול הנתבעת המוכרת לו. התביעה נדחתה.

קישור לפסק הדין המלא

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]