חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: דגן נ' ממו יזמות עסקית בע"מ

התובעת טענה כי הנתבעת שלחה לה מסרונים בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, גם לאחר שביקשה את הסרתה מרשימת התפוצה. הנתבעת טענה כי אחת מלקוחותיה מילאה את פרטיה בטופס ההצטרפות למועדון הלקוחות של הנתבעת ורשמה את מספר הטלפון אליו נשלחו המסרונים.

נפסק

אין מחלוקת כי הנתבעת שיגרה לתובעת לפחות 24 הודעות פרסומת. טענת הנתבעת אודות הלקוחה שמילאה את מספר הטלפון של התובעת לא הוכחשה והתובעת הודיעה כי אינה מבקשת לזמן את אותה לקוחה שפרטיה ידועים, לברר את פשר העניין. בנסיבות אלה לא נסתרה טענת הנתבעת כי שלחה את המסרונים לאחר שמספר הטלפון, שלימים התברר כי הוא של התובעת, נמסר לה לכאורה כדין והיא הייתה רשאית להשתמש בו לצורך משלוח דברי פרסומת. משלוח כזה אל התובעת אינו עונה על תנאי החוק המקימים עילת פיצוי מאחר שמשלוח ההודעות לא נעשה "ביודעין". בצד האמור לא ניתן להתעלם מ-2 ההודעות ששלחה התובעת אל הנתבעת בבקשה להסירה מרשימת התפוצה. הנתבעת לא הכחישה כי אותה עת דיוורה הנתבעת את הודעותיה באמצעות תוכנה שלא ידעה לנטר מסרונים נכנסים ולכן ההודעות ששלחה התובעת לא התקבלו אצלה. סעיף 30א(ד) לחוק מחייב מפרסם לאפשר לנמען להודיע על סירוב בכתב או בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת. משלא אפשרה הנתבעת משלוח בקשת הסרה באמצעות מסרון, הרי שהתובעת זכאית לפיצוי. בקביעת גובה הפיצוי יש להתחשב בכך שההפרה לא נעשתה ביודעין וכן כי הנתבעת שומרת את טפסי ההצטרפות של לקוחותיה למועדון הלקוחות ולכאורה מקפידה לשלוח דברי פרסומת רק לאותם לקוחות. אין לקחת בחשבון את אלמנט ההרתעה של הנתבעת, לאור הודעתה כי שילבה את הטכנולוגיה המתאימה לקבל הודעות הסרה. הנתבעת תפצה את התובעת ב-1,800 ש"ח.

קישור לפסק הדין המלא

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]