בית המשפט דחה תביעה מכוח חוק הספאם וחוק הגנת הפרטיות ביחס למסרים רבים שנשלחו לתובעת. רובן של ההודעות נשלחו במסגרת קשר הדדי בין הצדדים והנותרות אינן מהוות "דבר פרסומת", אף ש"ריח פרסומת" נודף מהן. יש לפרש באופן דווקני ומצומצם את הגדרות חוק הספאם, שכן הוא מגביל את חופש הביטוי. רקע עובדתי – התובעת, עו"ד ואדריכלית בעיסוקה, טענה כי הנתבעים שלחו לה 31 דברי פרסומת, בדוא"ל ובמסרונים, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, ותוך פגיעה בפרטיותה לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. הנתבעים, אדם ותאגיד בשליטתו, עוסקים בייעוץ בתחומי מנהל העסקים. התובעת טענה כי ההודעות נשלחו אליה ללא הסכמתה וחרף בקשות הסרה ששלחה. הנתבעים טענו כי התובעת ביקשה לקבל אבחון עסקי ממוחשב באתר הנתבעת, מסרה את פרטיה ואף השתתפה בסדנה שערכו, מבלי שכלל ציינה זאת בתביעתה. עוד טענו הנתבעים כי ההודעות אינן מהווה דבר פרסומת.
נפסק
יש לקבל את טענת הנתבעים כי התובעת עמדה עמם בקשר מרצונה שלה וכי כתב התביעה אמור היה לשקף זאת. התובעת נענתה להזמנות הנתבעים, מילאה טפסים, מסרה פרטים ובמשך תקופה ממושכת קיבלה את המסרים בלא שהרימה את נטל ההוכחה כי ביקשה לנתק את הקשר עם הנתבעים. כל המסרים שנשלחו לתובעת עד לזמן סביר לאחר יום דרישת החדילה, אינם בגדר הפרת סעיף 30א לחוק, שכן הם נשלחו במסגרת קשר דו-צדדי בין הנתבעים לתובעת. לאחר דרישת החדילה נשלחו הודעת דוא"ל אחת ומסרון אחד, המזמינים להשתתפות בסדנאות חינמיות שערכו הנתבעים. עיון בהודעות מלמד כי מטרתן העיקרית היא לטפח את תדמית הנתבע 1, באופן שמנתק דרישת תשלום כלשהי מהטקסט. בשני המסרים הודגש כי הפגישות הן בחינם וכי אין לראות בהן פרסומת לשירות כלשהו בתשלום. בהודעות אין רשימת שירותים, אין מחירים, ואף ש"ריח פרסומת" נודף מהן, הרי שהן מהוות לכל היותר את תחילתו של תהליך, חינמי במפורש, שבסופו ייתכן שיוצעו מוצרים או שירותים בתשלום. יש לפרש באופן דווקני ומצומצם את הגדרות החוק, שכן הוא מגביל את חופש הביטוי. איזון זה דורש הגנה על הנמען, אך גם הגנה מסוימת על השולח. מדובר במקרה גבולי, העשוי להיראות כפרסומת, אך בהינתן הגדרות החוק ותכליתו, אין להכניסו בגדר הגדרת "דבר פרסומת". שני המסרים שנשלחו לאחר בקשת החדילה מהווים הזמנה לסדנת המשך, כאשר מודגש בהם כי היא חינם וללא עלות ונראה כי הם מיועדים למי שכבר קרא את ספרו של הנתבע ומן הסתם גם קנה אותו, השתתף בסדנה קודמת, כמו התובעת עצמה, ולא נראה כי המסרים מעודדים דבר חוץ מפרסום הנתבעים עצמם. התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה בענין היותן של ההודעות בגדר "דבר פרסומת" לפי החוק. המונח "הטרדה אחרת" לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות אינו מתאים להתנהגות הנתבעים. לאחר תקופת תקשורת ארוכה, שכללה השתתפות בסדנא, רכישת ספר, מילוי פרטים וטפסים אלקטרוניים, לא ניתן לראות בשתי ההודעות כהטרדה. יש לדחות את התביעה גם בעילה זו. יש לקבל את טענת הנתבעים על כך שפרט מהותי של קשר שארך למעלה משנתיים לא הובא כעובדה בכתב התביעה. התביעה נדחתה. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך 1,500 ש"ח.
